אני עיתונאי דתי, אבל לא עוסק רק בכשרות וחגים

התחרות מול גלי צה"ל ("גוף מוזר ומשונה"), הסירוב לשמש מש"ק הדת של הרדיו ("לפני הכול אני עיתונאי"), הקולגות משמאל שמזמרים במקהלה אחת ("זו פגיעה בדמוקרטיה"). מעמדת ההגשה היוקרתית של "הכל דיבורים", בני טיטלבוים יורה לכל הכיוונים

השינויים שחלו לאחרונה בתוכנית הרדיו "המילה האחרונה" הביאו, כידוע, לאכזבה גדולה בקרב מאזיניה האדוקים מן הצד הימני של המפה. ובכן, כל המתגעגעים מוזמנים לפתוח את הרדיו מדי יום בין 10 ל–12 בבוקר ולהזיז את התדר מגלי צה"ל לרשת ב'. בחודשים האחרונים מגישים את התוכנית המיתולוגית "הכל דיבורים" העיתונאי הדתי בני טיטלבוים וכתבת המשטרה לשעבר עדי מאירי, והם עושים עבודה מוצלחת וקצת אחרת, בלי להתבייש ובלי להתנצל.

עוד כותרות ב-nrg:
- נשבר לי מכם רווקי ירושלים: מלחמת מינים דוסית
- נענש בגלל אביו: הרב החב"דניק נגד נער בן 13
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

דוגמה לגישה המרעננת שנשמעת בתוכנית ניתן היה לשמוע כאשר השניים ראיינו לפני כשבוע את מנכ"ל שידורי קשת לשעבר אורי שנער. טיטלבוים הרשה לעצמו להגיד את מה שיושב לו הרבה זמן על הלב, וככל הנראה נמצא גם עם לבם של לא מעט אזרחים במדינת ישראל: "בעיניי הבעיה בתקשורת היא שבמקרים רבים מדברים בה בקול אחד", אמר.

"היא תל אביבית ומוטה פוליטית, ובעניין הזה שום דבר לא השתנה, לא משנה מי עומד בראשות הממשלה. כך שאם צריך להצביע על בעיות בתקשורת אז זו הבעיה של התקשורת. ראינו זאת בבחירות האחרונות, כשכולם הוכו בתדהמה מהתוצאות".

"אתה שואל או קובע?" הגיבה עמיתתו לשידור.

"אני מעלה הגיג", השיב טיטלבוים באדישות הכה אופיינית לו.

בלי כוכבים

את טיטלבוים אנחנו פוגשים באולפני "קול ישראל" בתל אביב, בסמוך למתחם שרונה היוקרתי ובסיסי צה"ל שבקריה. רבות סופר על המבנים של רשות השידור, אך עד שלא מבקרים בהם אי אפשר להבין עד כמה הם רחוקים מההגדרה "נוצצים". בין מבני אזבסט ישנים לרכבי שידור משנות ה–70, מסתתרים האולפנים שמהם דווח על כל כך הרבה אירועים דרמטיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. השטיחים מלוכלכים בצבע אדום דהוי, הקירות מתקלפים, ובחדר השידור עומד לו פטיפון מאובק שלא ברור מתי השתמשו בו לאחרונה.

טיטלבוים (46), תושב מודיעין, גדל במוסדות הציונות הדתית בחיפה, נשוי לניצה ואב לחמישה. הוא גבוה, בעל קול סמכותי ועמוק, ויש בו שנינות וחדות שלא תמצאו בקלות אצל עמיתיו. במשך כ–20 שנה שימש בתפקידים מגוונים בתקשורת הישראלית, ערך יומני בוקר וערב ברשת ב', הגיש יומנים ותוכניות ושימש ככתב לענייני כנסת, מפלגות, משפט, משטרה ורווחה. בשנים האחרונות התמקד בסיקור התקשורת והעולם היהודי, עד לבחירתו כמגיש "הכל דיבורים". במקביל, מזה מספר שנים מגיש טיטלבוים תוכנית שבועית בשם "הנקודה היהודית" ברדיו.

''לא רציתי שיחשוב שבגלל שיש לי כיפה אעסוק רק בנושאי דת, כשרות ומורשת''. בני טיטלבוים בקול ישראל צילום: אבישג שאר ישוב

תפקידו הראשון היה בתוכנית מבט שני. "אמרתי לעורך דאז שאני לא מוכן לעשות רק תחקירים על קופסאות של אתרוגים או על שופרות", נזכר טיטלבוים בצעדיו הראשונים. "לא רציתי שיחשוב שבגלל שיש לי כיפה אעסוק רק בנושאי דת, כשרות ומורשת. היה לי ברור שאני לא מעוניין לעסוק דווקא בעניינים 'דתיים'. לפני הכול ביקשתי כל הזמן שיתייחסו אליי כעיתונאי".

לקראת הכתבה סיפרה לי אחת העורכות ב"מקור ראשון" שכאשר הייתה סטודנטית ובאה להתייעץ איתך אם להיכנס לעולם התקשורת, המלצת לה בעדינות שלא.
"זה לא מקצוע נעים. אמנם מדובר בתחום מאוד מעניין ומאתגר, אבל במידה רבה גם מתסכל. אתה לא תמיד יודע איפה אתה עומד. מי שלומד רפואה יודע שכאשר יסיים התמחות, תת–התמחות ופוסט דוקטורט, הוא יפתח קליניקה או יעבוד במחלקה, ולאט–לאט גם ירוויח יותר. בתקשורת זה לא בהכרח תלוי פז"ם, ולא כל אחד שנמצא בעסק המון שנים יתקדם. הרבה אנשים הועזבו, נעזבו או שכלי התקשורת שלהם פשוט נסגרו. זה מקצוע בלי עתיד במידה מסוימת. יש תמיד כמה כוכבים שמרוויחים המון כסף, אבל הרוב נמצאים במצב לא פשוט בכלל".

אתה היום כוכב שמרוויח הרבה כסף?
"לא כוכב ולא נעליים. מה שקורץ לאנשים זה לא מה שיקרה בפועל. מדובר בשעות עבודה מאוד משונות ואכזריות. אני למשל שומר שבת, אבל הרדיו עובד 24 שעות ביממה. אז אתה יכול לעבוד לילות או לעשות יומן בוקר ולקום בשלוש לפנות בוקר, וזה קשה לאורך זמן. נכון שעבודה במשמרות נוחה כי לפעמים אתה מתפנה בשעות אחרות, אבל לאורך זמן זה קשה פיזית וגם לא בריא. קשה לנהל כך חיי משפחה תקינים. אז כששואלים אותי אם להיכנס לעולם הזה אני משיב שכן, יש בזה חן וכיף, זה מקצוע אחר ושונה, לא להגיע למשרד בשמונה ולעזוב בארבע. אבל להגיד לך שמדובר באושר צרוף? לא צריך להגזים".

בדיעבד, היית נכנס שוב למקצוע?
"כן", הוא משיב בלי היסוס. "אבל יש במקצוע גם סכנות, הוא לא מתאים לכולם, הוא צפוף, ובסוף תמיד יש לך תחליף. אם אתה לא תהיה ליד המיקרופון, מישהו אחר יהיה. ההתגוששות הזאת לא רק שהיא מתסכלת, אין לה הרבה עתיד תעסוקתי מבחינת עבודה. תסתכל על מה שקורה עם גופי התקשורת הגדולים: ערוץ 2 לא יודע מה קורה איתו, ערוץ 10 בכלל מתנהל באי–ודאות. על רשות השידור אין מה לדבר כי אנחנו נמצאים בפירוק".

מה בעצם המשמעות של פירוק? המאזין הממוצע לא שומע שינוי מהותי.
"אנחנו מנוהלים על ידי שלוחו של כונס הנכסים הרשמי. נכון שבפועל החדשות נשארו אותן חדשות אבל עתידנו לוט בערפל. לפי החוק, לא ניסגר עד שיהיה משהו חדש. מתי ניסגר? מתי ייפתח משהו חדש? מי יהיה שם? מי יעבור? המונח רפורמה מעט מטעה. זה לא שמשדרגים את רשות השידור, אלא בונים גוף חדש לגמרי. אני מתאר לעצמי שעיתונאים ימצאו את עצמם בגוף החדש אבל רוב אנשי הרשות הם לא עיתונאים. מדובר בטכנאים, תאורנים, מזכירות, מחסנאים. המון אנשים בגיל מבוגר, שחרדים למטה לחמם".

האינטראקציה הזוגית מנצחת

טיטלבוים עובד ברשות השידור כבר שני עשורים, כאמור, אך זהו התפקיד הקבוע הראשון שלו במשבצת שידור יומית ויוקרתית. "המון שנים רציתי להגיע לתפקיד כזה", הוא מספר בכנות. "במידה מסוימת אני חושב שהבנתי כבר כשהגעתי לרשות השידור שזה אמנם יפה מאוד להיות מנהל, אבל מי שמול המיקרופון הוא זה שנותן את הטון. הוא נועץ את השיניים, הוא מגחך על מה שנראה לו מגוחך. בסוף האוחז במיקרופון הוא הקובע. לכן רציתי להיות שם".

לכתב אין יכולת להשפיע?
"בטח שכתב, עורך או מפיק משפיעים. כולם חשובים. חדר החדשות של רשת ב' מייצר הרי שני סוגי מוצרים — יומנים ובהם ראיונות וכתבות לצד תוכניות בתחומים שונים, ומהדורות חדשות בכל שעה עגולה. לעורך החדשות יש המון כוח לחזור על ידיעה, לתת לה ביטוי, לתת תגובות על הידיעה, והניסוח הוא גם חלק מהעניין כמובן. למגיש גם כן יש כוח במידה זו או אחרת".

''המגמה אצלנו ברשת ב' כיום היא לכיוון של הגשה משותפת''. בני טייטלבוים ועדי מאירי בקול ישראל צילום: אבישג שאר ישוב

בתחילת דרכם המשותפת, הדינמיקה בין טיטלבוים לבין מאירי לא הייתה לגמרי ברורה. מדובר בתוכנית שבשנים האחרונות הוגשה על ידי עיתונאי אחד, ואילו פתאום הוצנחו לאולפן שניים. באופן לא מפתיע, לקח להם זמן להתחמם והדבר ניכר בשידורים הראשונים. כיום הם עוקצים זה את זה לאורך כל התוכנית, מה שרק עושה טוב לשמירה על הרייטינג. "אנחנו מאוד שונים; היא חילונית ואני דתי. גם מזגנו שונה, היא באה מתחום המשטרה, תחום עם אקשן, תוסס ובעיקר בלתי צפוי", הוא מסביר. "אבל שנינו גאים מאוד להמשיך ולהחזיק את הלפיד שהעבירו לנו קודמינו, ביניהם ירון דקל, שלי יחימוביץ', רזי ברקאי וגבי גזית".

כולם הגישו את התוכנית סולו. יכול להיות שפחדו לתת לך להגיש לבד?
"המגמה אצלנו ברשת ב' כיום היא לכיוון של הגשה משותפת. גם בגלי צה"ל אגב, שמו את עמית (סגל) וירון (דקל) ביחד. האינטראקציה מאפשרת שידור יותר תוסס מאשר שאלה ועוד שאלה, ומוסיפה גם הומור".

המהלך הזה זכה לביקורת מימין על כך שהצמידו לעמית בייביסיטר.
"יש בזה משהו. איך אמר לי פעם מישהו, 'למה אין דתיים בתקשורת?' השבתי לו שיש. טבחים, נהגים ועובדי ניקיון, יש המון דתיים. בעניין הזה יש לי בעיה עם גלי צה"ל, מדובר בתחנה ציבורית והיא צריכה לשקף את הלך הרוחות. ראינו בבחירות האחרונות שהתקשורת חיה בשלולית של עצמה, ולכן הוכתה בתדהמה מהתוצאות".

איך היה לסקר את הבחירות האחרונות כמגיש תוכנית יומית ברדיו ממלכתי?
"בניגוד לכלי תקשורת אחרים, ברשת ב' לא ניהלו מצוד על ראשו של אף אחד. יש כלי תקשורת שהלכו על ראשו של ביבי הכי חזק שאפשר, כולל דמוניזציה".

''יש כלי תקשורת שהלכו על ראשו של ביבי הכי חזק שאפשר, כולל דמוניזציה''. בנימין נתניהו משה בוגי יעלון צילום: יוסי זליגר

מי?
"עזוב, לא אריב עם עיתונאים. אני חושב שכולם מבינים במי מדובר. אבל היה תהליך של משהו בכיוון הדמוני, יש יאמרו קניבלי, על הראש של נתניהו עצמו. ואנחנו לא היינו שם".

דיברת על כך בשידור, שהתקשורת מדברת באותו טון חד–גוני תל אביבי.
"רוב מערכות החדשות הן תל אביביות ומוטות שמאלה, אני לא חושב שמישהו יתווכח עם זה. הרי ברור שאם ישימו קלפי במערכות התוכן של התקשורת הישראלית לא יתקבלו תוצאות הדומות לתוצאות הבחירות. לא חושב שמדובר בסקופ גדול, כולם יכולים לשמוע, לקרוא ולצפות בכך. ברור למה זה קורה. אגב, מדובר גם בנכס אלקטורלי. מי הביא הכי הרבה פתקים לביבי נתניהו ולליכוד? התקשורת העוינת.

"במקרה הזה, היה אפקט בומרנג קלאסי. הרי אם לא היה קמפיין נגד נתניהו עצמו והליכוד היה מקבל 22 מנדטים, אולי בוז'י הרצוג היה ראש ממשלה. אז התקשורת משרתת את מי בעצם? בשבוע האחרון של הבחירות נתניהו התעמת עם העיתונאים. הם קטעו אותו אבל הוא התגבר עליהם והחזיר לעצמו מאות אלפי מצביעים".

זקן, אבל לפניך

אם היית מראיין את נתניהו, מה היית שואל אותו?
"אפשר לבקר אותו בתקיפות בלי ללכת על ראשו ולעשות לו ולאשתו דמוניזציה. למשל לשאול למה זוג צעיר לא יכול לקנות פה דירה, למה יש הקפאת בנייה בירושלים. המצב האבסורדי הוא שבישראל נבחר ראש ממשלה מימין והביקורת עליו היא למה הוא לא מיישם את מדיניות השמאל. מה זאת אומרת למה? הוא שם כדי ליישם מדיניות שלשמה הוא נבחר, זה מה שהוא צריך לעשות".

במהלך אחת התוכניות דנו מאירי וטיטלבוים בכניסתה של מירי רגב למשרד התרבות. מאירי ביקרה את השרה החדשה על כך שלא תממן סרטים שיוצאים נגד מדינת ישראל, ואילו טיטלבוים סבר שכספי המיסים לא צריכים להיות מועברים להפקות שכאלו.

"אני בעד ליברליזציה וחופש הביטוי, ולכן אני בעד שיהיו מדי פעם גם סרטים אוהדי ישראל, לא רק כאלה שהם עויני ישראל", עקץ לאחר השידור. "אין לי בעיה שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל כשמדברים על ליברליזם ורב–תרבותיות אפשר גם להשמיע את הנרטיב הציוני. יתרה מזאת, המדינה לא צריכה לממן מישהו שמציג אותה כאחת שעושה פיתות מדם של פלשתינים. אפשר לסבול סרטים כאלה, לא לממן אותם".

''כשמדברים על ליברליזם ורב–תרבותיות אפשר גם להשמיע את הנרטיב הציוני''. מירי רגב ולימור לבנת צילום: קובי אליהו

רשת ב' הוותיקה נחשבת למעט כבדה. איך התחרות מול גלי צה"ל הצעירה והבועטת?
"אנחנו שונים בכמה תחומים, ובכל זאת אנחנו מנצחים אותם בנתוני ההאזנה. יש להם חיילים בסדיר המשמשים ככתבים שייצאו גם באמצע הלילה להסתער על כתבה בפקודה. אנחנו יותר מבוגרים, עם משפחות ובמקום אחר בחיים. גלי צה"ל הוא גוף שלא היה קם היום, הוא גוף מוזר ומשונה. בעניין הזה זה לא כוחות, לא בכך שיש לנו שתי הפסקות פרסומת לשעה, לא בחיילים הצעירים ומלאי המוטיבציה, ובכל זאת אנחנו לפניהם. אגב, בעיניי מדובר בתחנה טובה".

יש משהו שהם יכולים ללמוד מכם ולהפך?
"הם יכולים ללמוד מאיתנו מקצועיות, ואנחנו יכולים ללמוד מהם איך לעשות רדיו פחות מכופתר. רשת ב' נורא רצינית. זה אמנם משתנה, אנחנו יותר מחויכים מפעם ורוצים לפנות לקהל יותר צעיר".

הקיום של גלי צה"ל משפיע על התקשורת הישראלית?
"עובדתית נראה לי שמעל 90 אחוז מהעיתונאים בישראל הם בוגרי גלי צה"ל, מה שאומר שרוב העיתונאים בישראל לא עשו שירות צבאי קרבי. זה גם מאוד נוח למערכות. אתה מקבל ילד בן 21 או 22, מנוסה, מקצועי וזול. כך התקשורת הישראלית משבטת את עצמה כבר 50 שנה. יש טבע לאדם, שאנחנו אוהבים קודם כול את עצמנו ואחר כך את מי שדומה לנו. יש מעט כתבים שהגיעו מדימונה והרבה שהגיעו מהרצליה".

נתניהו מכהן היום כשר התקשורת. מה תמליץ לו?
"הוא השר שלי, אני לא אתן לו עצות. אבל אני חושב שהטענה היא לא מדוע מראיינים המון את איתן כבל ופחות את יריב לוין, אלא למה כל הזמן העיתונאים עוינים את הימין, למה הם שואלים תמיד רק מכיוון מסוים. יש בכך בעיניי סוג של פגיעה בדמוקרטיה והדבר מביא לעוינות כלפי התקשורת. לא פלא שהרבה אנשים שמחו לאידו של ערוץ 10 ברגעי המשבר שלו".

ואילו מהלכים אתה מקווה שהוא יוביל?
"ברמה האישית צריך לייצב את רשות השידור, אנחנו כיום גוף מדמם. ברמה התוכנית, צריך לשים אנשים שונים בעמדות התוכן. איך עושים את זה אני עוד לא יודע. אני לא בעד שערוץ 10 ייסגר, אבל זה עסק שאמור לשלם את חובו למדינה, והוא מקבל אינספור הקלות. והרי הוא אמור להיות כמו כל מפעל חמוצים בשדרות. אין סיבה שאנחנו כמשלמי המיסים נשלם לו. אם יש חוב, צריך לעמוד בו".

הדור לא ראוי להר הבית

הוא גדל בשכונת אחוזה בחיפה, בן לאם אוסטרלית, באזור שבו התגוררו משפחות אנגלוסקסיות רבות, ביניהן גם משפחת שר החינוך הטרי נפתלי בנט. "את משפחת בנט אני מכיר מצוין", הוא אומר, "מכיר את נפתלי מגיל צעיר מאוד, היו הרבה ארוחות חג משותפות. נפתלי צעיר ממני בארבע שנים, בשבט של אשתי ניצה".

לגבי הכישלון היחסי של הבית היהודי בבחירות האחרונות אומר טיטלבוים: "אני חושב שהדימוי הזה שהציונות הדתית צריכה לעבור מקרון לקטר הוא נכון. נפתלי מביא איתו הילה מצליחנית; סיירת מטכ"ל, כסף בהיי–טק ואנגלית מצוחצחת. הוא מביא משהו שלא היה שם קודם. הוא מז'אנר אחד לגמרי. היו 12 מנדטים וירדו לשמונה, אבל בעניין הזה הוא עשה מה שאחרים לא הצליחו לעשות. ניער את האבק".

אתה צורך תקשורת מגזרית?
"כן, אני מנוי על מקור ראשון כבר הרבה מאוד שנים. בתפילה משתדל לא לקרוא עלונים שסובבים סביב 'פסח בים האדום' או 'חנוכה בים השחור'. את רדיו גלי ישראל לא יוצא לי לשמוע כי לא קולטים את התחנה במודיעין".

נושא הר הבית הפך להיות רלוונטי מאוד לאחרונה. לך יצא לבקר בו?
"אני אדם שמרן ביסודי, לא עליתי מעולם להר הבית, ואני חושב שהדור לא ראוי לעניין הזה. אם היה אפשר לעלות להר הבית היית מקבל את ארץ נהדרת משודרת משם, וכך גם תחרות מלכת היופי. זאת בלי לדבר כמובן על הרגישות הדתית–פוליטית. עם זאת, מי שרוצה צריך לאפשר לו לעלות ולהתפלל. זה עוד עניין בעייתי בתקשורת, אנחנו יכולים מאוד להתעניין בהרס הפסלים של דאעש בסוריה, אבל מה שהפלשתינאים עושים במרחק קצר בהר הבית הוא 'לא מעניין', 'לא סיפור'. זה לא ברדאר".

טיטלבוים התחתן בגיל 35, ללא ספק גיל שנחשב למבוגר מאוד בציבור הדתי–לאומי. מאז הוא משמש לעתים רבות כמעין "שדכן" או יועץ לרווקים דתיים בעולם הפוליטיקה והתקשורת. "מדובר בבעיה גדולה של הציבור, בחורים ובחורות שלא מתחתנים. גרתי בביצה לפני שקראו לה ביצה, בימים שבהם הייתה סתם שכונת קטמון הישנה והטובה, עם הרבה עצים שנותנים צל. יום אחד באה לעולם הסדרה 'סרוגים' או 'סרוטים', כמו שיש כאלו שקוראים להם, ויצרה סוג של פיקציה במידה מסוימת".

איך אתה מסביר את תופעת הרווקות המאוחרת?
"אני חושב שבעידן השפע, כשאתה נכנס לאתר היכרויות ויש לך 300 אפשרויות להיכרות כולל תמונות ופרטים, אתה נמצא במצב צבירה קבוע של עוד. אתה לא באמת מחפש קשר רציני, אלא רוצה להיות כבר אחרי הדייט. אנשים נמצאים במצב של לפסול ולראות מה עוד יש".

יש לך המלצה לרווקי המגזר?
"אולי כדאי להם לקנות ראי, להסתכל גם על עצמם. אולי גם כדאי שיקנו פריסקופ, שיראו את הדבשת שלהם, ולא רק של השני. ההחלטה להתחתן לא הולכת ונהיית קלה עם השנים".

הכתבה פורסמה במגזין מוצש