ראשי » יהדות » תרבות

שרון רוטר: היום אני משליכה הכל על הקב"ה

יותר מעשור אחרי שפרצה עם השיר "ארוץ אליך", שרון רוטר הוציאה אלבום שני. בשנים שעברו היא הספיקה להתרחק מתעשיית המוסיקה ולחזור בתשובה. היא כבר לא הילדה בת העשרים שנקלעה לאור הזרקורים, כי שום דבר לא משתווה לחיבוק של תינוק

הפגישה שלי עם שרון רוטר מתקיימת שעות אחדות לאחר שנעקצתי על ידי נוכל ברחוב. הוא נראה מהימן, ביקש עזרה־הלוואה, הראש שלי היה במקום אחר, ניגשתי לכספומט והוצאתי בשבילו 150 שקל. רוטר קראה את הפוסט שכתבתי בפייסבוק על המקרה, ותגובתה הצליחה לחלץ אותי מתוך התחושה הלא־נעימה. "עשית מצווה גם אם הכסף הלך לנוכל", היא מסבירה. "זה מה שההלכה אומרת לעשות. היצר הרע אומר לך: תסתכל על הרע, על 'יצאתי פראייר', ולא על הטוב. אבל אין פראייר בעולם, פראייר זו תחושה. לך תדע אם הוא לא לקח את הכסף למשפחתו הענייה. להיות תמים זה דבר מאוד יפה".

עוד כותרות ב-nrg:
- פרשת השבוע: ירידה לברלין? כמו חטא המרגלים
- מה חושב הרב שטיינמן על תואר שני לחרדיות?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

התמימות מלאת החן של רוטר ניכרת גם בהאזנה לאלבומה החדש "נושמת לאט", השני במספר. בתריסר השנים שחלפו מאז שיצא אלבום הבכורה שלה הספיקה הזמרת - הזכורה מהשיר הפופולרי "ארוץ אליך" - לעבור תהליך תשובה. המהפך האמוני שלה מורגש בשירים המרכיבים את הדיסק הנוכחי, והשפיע גם על תהליך הפקתו. "הפעם לא הייתה כוונה מראש של 'בוא נוציא דיסק'", היא אומרת. "באלבום הראשון זו בדיוק הייתה הכוונה - ואז כשהוא יצא, אפילו שהיה לי ניסיון וידעתי איך זה עובד, עדיין היה שם הרבה סבל. האלבום ההוא היה מאוד טראומטי, למרות ההצלחה שלו".

למה טראומטי?
"כי הוצאת הדיסק הייתה מסע מפרך לתוך עצמי. זה היה מלחיץ ומאוד מבלבל, בגלל שהכול היה מבחינתי 'כוחי ועוצם ידי'. היום הרבה יותר קל לי להתמודד: אני יוצאת מהופעה ומשליכה הכול על הקב"ה".

אם לא התכוונת הפעם להוציא אלבום, איך הוא בכל זאת יצא?
"לפני כשנה שמתי לב שיש לי עשרה שירים שלא יצאו לאור, אז אמרתי - למה שלא אאגד אותם ואמכור אותם בהופעות. החלטתי ללכת בקטן, ופתחתי פרויקט מימון־המונים באתר 'הדסטארט'. אחרי שהאלבום היה ביד, אמרתי: רגע, למה רק בהופעות? אפשר גם לשלוח אותו לתחנות הרדיו או למכור בחנויות. נפתח עוד איזה אפיק. פתאום היה אלבום, אבל ממקום אחר לגמרי - בלי הנפח, בלי הבלגן, בלי הסבל, בלי הייסורים. גם כשהלכתי לקחת את הדיסק מההדפסה, לא כל כך התרגשתי. לא עשיתי מזה סיפור".

אין הרגשה של תינוק שנולד?
"לא. תינוק שנולד הוא פי אלף יותר מרגש מזה, יותר מחזיר מזה. כשאלבום יוצא, הוא כבר לא שלך. זה לא כמו ילד, שאתה ממשיך לתת לו ולהזין אותו באהבה. אחרי שגמרת ליצור אלבום, פרק בחייך הושלם".

גם הציפיות שלה מהאלבום החדש שונות לגמרי מהציפיות של פעם. "בעבר חשבתי שהדיסק צריך לתת לי. לא הסתפקתי בזה שאנשים אומרים 'איזה חמוד השיר שלך', רציתי שיגידו: 'זה שינה לי את החיים', 'איזה מדהים'. היום אני חושבת שהמוזיקה שלי צריכה לתת לאחרים. אם מישהו בא ואומר 'נהניתי לשמוע את הדיסק שלך' - זהו, אני מסמנת וי. הבאתי לאדם הזה שמחה, אז עשיתי את שלי. היום אני יותר שמחה בכל דבר שאני מקבלת, הכול נראה לי כמו מתנות".

רוטר (38) נולדה להורים יוצאי ארגנטינה וגדלה בבית תל־אביבי חילוני למהדרין. אמה צ'רנה (היום שרה חיה) הייתה אמנית פלסטית מעורה בברנז'ה התרבותית, ודחפה את שרון הקטנה לממש את הצדדים היצירתיים שבה. "כל חוג שאמא שלי שמעה שהוא שווה, היא רשמה אותי אליו. בכיתה ה' התחלתי לשיר במקהלה, ואחר כך עברתי לקונסרבטוריון. שרתי במהלך כל היסודי והתיכון, ובמקביל למדתי פיתוח קול. זו הייתה שירה קלאסית - קונצרטים, אופרות. מאוד אינטנסיבי, פעמיים־שלוש בשבוע, כמה שעות בכל פעם. שם קיבלתי את הבסיס המוזיקלי שלי".

בגיל 17 הכיוון המוזיקלי של רוטר קיבל תפנית מרשימה. "אחותי, שהפיקה אלבום לברי סחרוף, ביקשה שאחליף אותה בעבודה לשבוע. אחר כך, כשהיא לא רצתה לחזור, המשכתי. במקום לעשות את העבודה וללכת, נשארתי הרבה שעות באולפן. עניין אותי מאוד לדעת איך עושים מוזיקה, ובמקרה של ברי היא נוצרה מתוך ג'אמים. פשוט ניגנו הרבה, ואז כתבו קצת טקסטים וערכו. היה מאוד מעניין.

 
"יום אחד ברי אמר לי, 'שרון, את הרי שרת במקהלה, אולי תעשי קולות בשיר שלי?'. בהמשך, כשהוא כתב את המוזיקה לסרט 'קלרה הקדושה', הוא אמר לי: 'זה סרט עם ילדים ולך יש קול קצת ילדותי, מה דעתך לנסות לבצע את שיר הנושא?'. עשינו את זה, יצא מאוד חמוד, והתחלתי להשתתף בהופעות שלו עם השיר ('הניצוץ' - א"מ). באלבום 'נגיעות' כבר הצטרפתי אליו בכמה שירים. התקליט הצליח, הופענו במקומות מאוד גדולים, וצברתי זמן במה וניסיון. תשומת הלב לא הייתה עליי אלא עליו, אז היה נורא כיף. הכול הלך טוב, היה כסף, וגם למדתי המון".

איך היה לעבוד עם אמן כמו ברי?
"הוא פשוט אדם מדהים. הוא נדיב, צנוע, נאמן, חכם ואוהב. כיף לעבוד עם מישהו כזה".

מהשירים שלו נוצר הרושם שמדובר באדם מאמין.
"כן, אני חושבת שהוא מאמין. יש הרבה אנשים מאמינים. הרוב, לדעתי. ברי הוא הראשון שפתח לי את האנטי שהיה לי נגד היהדות, תוך כדי שיחות בנסיעות להופעות. בזכותו התחלתי להיפתח ולהבין שיהדות זה לא הדבר הפוליטי־הכפייתי־הפגאני הזה שעליו סיפרו לי. ברי מאוד אוהב לקרוא טקסטים מהמקורות ולהתעמק בהם. באחד השירים שהוא כתב מופיעה השורה 'לב שבור הוא לב שלם'. זה נכנס לתוך החיים".

עם רקע כזה, איך הוא לא עשה את הצעד שאת ורבים אחרים עשו?
"הרבה אנשים לא חוזרים בתשובה ועדיין הם דתיים באיזשהו מובן. נדרשים הרבה אומץ ותעוזה כדי לעשות את הצעד הזה. גם אני לא עשיתי אותו ביום אחד. זה קרה הרבה בזכות הילדים שלי. לאט־לאט הבנו, בעלי ואני, שיש הקדוש ברוך הוא, ואז הגענו למסקנה שאי אפשר להיות אחד בפה ואחד בלב: אם אתה מבין שהוא קיים וזה מה שאתה מלמד את הילדים שלך, אתה לא יכול לשלוח אותם לגן חילוני. ואם אתה שולח אותם לגן דתי, ושם אומרים להם שצריך לשמור שבת וללכת עם כיפה, אתה לא יכול בבית לנהוג הפוך. זה יוצר פער מאוד גדול.

"הילדים גרמו לנו להיסגר יותר על עצמנו, לקחת על עצמנו דברים שאולי לא היינו לוקחים אחרת. לאט־לאט אתה עושה עוד דבר ועוד דבר, ומהווה דוגמה אישית כדי שגם הם יעשו. ייתכן שאצל ברי או אצל אחרים הילדים כבר גדולים, ויש פחות דרייב להגיע למקום הזה. גם לאנשים שהם לבד, לא בזוגיות, זה יותר קשה. התמזל מזלי לעשות את הסוויץ'. זה דבר נורא אישי, בינך לבין הקב"ה".

בגיל 22, אחרי כמה שנים של הופעות לצד סחרוף, הציע לה המוזיקאי הוותיק - או ליתר דיוק דחף אותה - להוציא אלבום משלה. ב־2003, בתום שנתיים של עבודה, ראה אור הדיסק "שרון רוטר". האלבום, ששילב רוק, פופ ומוזיקה אלקטרונית, הנפיק בין היתר את השירים "ארוץ אליך", "הניצוץ" ו"ים", שחובקו על ידי הרדיו. רוטר, כאמור, לא נהנתה מהרעש מסביב. "חיפשתי שקט, רציתי את המקום של הפנימה", היא אומרת.

הפתרון שמצאה היה יוגה, תחום שלמדה שלוש שנים. באמצע החליטה לנסוע לחופשה בהודו, ושם, היא מספרת, החלו להתרחש בתוכה דברים. "התרבות בהודו שונה מאוד מזו שבישראל, בדברים פשוטים של חיי יומיום, מה שגורם לך לבדוק למה אתה מתנהג אחרת. יש גם הרבה שקט והרבה רוחניות, וזה כנראה משפיע".

באותה חופשה ביקרה רוטר ב"בית היהודי" המקומי, ושמעה שיעורים והרצאות. "היה שם הרב יוני אליצור, שניגן בגיטרה ודיבר בצורה שלא שמעתי לפני כן. עד אז התפיסה שלי כלפי הקב"ה הייתה שהוא תמיד כועס עליי. זה מה שלימדו אותנו בבית הספר. כל ההתייחסות הייתה של חטא, עונש, אכזבה, איסור. ושם פתאום שמעתי גישה הפוכה - שהשם מאוד שמח על כל דבר קטן שאני עושה, שאני הבת שלו והוא אוהב אותי, לא משנה מה יהיה".

וזה נכנס דרך הסדק שפתח ברי?
"באיזשהו מובן. עם ברי ירד האנטי, וגם הודו הורידה. כי האנטי מגיע מתוך המציאות הישראלית שבה הכול מעורבב - פוליטיקה עם דת, עם חיים, עם מלחמות, עם חינוך. בהודו זה לא קיים, אז אתה בא נקי. פתאום אתה אוהב להיות ישראלי. כל זה פתח לי את הלב, וכשחזרתי לארץ רציתי להמשיך לשמוע את השיחות האלה, והלכתי לשיעורים".

בגיל 28 נישאה רוטר לאבי אלימלך, ספר במקצועו, שעבר תהליך דומה. "כשהתחתנו לא שמרנו עדיין מצוות, אבל הבנו שיש השם. הלכנו לשיעורים של 'ערכים' ועברנו את התהליך הזה ביחד, שזה משהו די נסי. התקופה הזאת הייתה מלאה בהרצאות ובמפגשים עם חברים שחזרו בתשובה. התארחנו אצלם בשבתות - אמנם לא שמרנו ממש, אבל התחלנו להכיר שבתות מסוג אחר - ואהבנו את זה, זה עשה לנו טוב.

"את הילדים שלחנו בהתחלה לגן חילוני, אבל כשהילדה הגיעה לגיל שלוש הבנו שזה לא מתאים יותר. הלכתי לגן חב"ד כדי לבדוק. ראיתי שמדובר בגן דל באמצעים יחסית למה שהייתי רגילה, אבל אז שמעתי את הגננת אומרת לילדים: 'לקראת פורים נעשה הצגה. אני אבחר ילדה שתשחק, וכל הילדות האחרות ישמחו איתה ולא יהיו עצובות שהן לא נבחרו'. אמרתי: וואו! ילדים בני שלוש לומדים דבר כזה? זה הגן שאני רוצה שהילדה שלי תהיה בו! משתי דקות של הקשבה לגננת הבנתי כמה ערכים, כמה אהבת ישראל ופרגון יש שם. ובאמת, הגן עמד בכל הציפיות".

לא היה קשה לך להתקבל לגן כזה?
"גני חב"ד קיבלו אותנו עם ג'ינס ובלי כיסוי ראש, באהבה ובלי למצמץ בכלל, ומאוד חיזקו אותנו דרך הילדים. במקביל התקדמנו בתהליך התשובה. בעלי כבר למד גמרא וגילה את ברסלב, אבל עדיין לא עשינו את הסוויץ', היה מאוד קשה. עשינו קידוש, אבל עדיין לא שמרנו שבת. הכשרות הייתה הדבר שיחסית הכי קל לעשות: להכשיר את הבית ולהפסיק לאכול מאכלות אסורים. קצת יותר קשה היה עם לאכול בחוץ, במיוחד בתל־אביב, שיש בה מעט מאוד מסעדות כשרות. לאט־לאט אתה מבין שאתה רוצה לאכול רק כשר, ואתה מבין גם למה. רבי נחמן אומר שכאשר אתה אוכל לא־כשר, קשה לתורה להתיישב על הלב ובמוח. היא בורחת. ובגלל שאתה רוצה להבין קצת יותר, אתה מפסיק לאכול לא־כשר. וכשיש הריון ועובר, פתאום אתה רוצה את זה בשבילו".

בהמשך הגיעה שמירת השבת. "במשך הרבה זמן היה לנו קשה מאוד לשמור. גרנו בסביון, במקום בלי קהילה, וזה היה מצמצם. אבל ברוך השם, זה השתנה לגמרי. השבת טובה גם לילדים, אני רואה שיש להם הפסקה מהטלפונים, מהבועה הזאת, וגם לי. אני קוראת לזה ויפאסנה. אנחנו מנסים מאוד לא לדבר דברי חול ולא לחשוב על דברי חול. לא שתמיד מצליחים, אבל אנחנו לוקחים את זה בתור המקום של לעשות הפסקה, רווח, לשבות. העולם כל כך מטורף וכל כך צריך את היום הזה, אני לא מבינה איך אפשר בלי. היום יש לנו גם קהילה, אז זה כיף".

שרון, אבי וארבעת ילדיהם עברו לפני כשנה וחצי לבית צנוע במושב הדתי צפריה, הסמוך לנמל התעופה בן־גוריון. "היה קשה להסיע את הילדים בכל יום מסביון לבית הספר 'נעם הרא"ה' ברמת־גן. האפשרויות היו או שנגור ברמת־גן - דבר שבעלי התנגד לו, כי הוא לא רצה להיחנק בעיר - או שנעבור למקום שקל יותר להגיע ממנו לבית הספר. ידענו שבצפריה יש קבוצה שנוסעת לרמת־גן. לא היה קל למצוא כאן בית, כי אין, אבל בהריון האחרון אמרתי לבעלי - 'אני לא נשארת יותר בסביון, לא מעניין אותי'. לא הייתה לי קהילה, הייתי מאוד לבד עם הילדים, והחינוך בחוץ, ואין להם חברים, וכל הזמן להסיע, ואפילו חוגים אין.

"סיפרתי למורה של הבת שלי שאנחנו רוצים למצוא דירה בצפריה אבל אין לנו סיכוי, והיא אמרה: 'אין דבר כזה אין סיכוי. כשהקב"ה רוצה, הכול יכול לקרות. תבדקי בכל זאת'. ובאמת, עשיתי כמה טלפונים ובסוף זה קרה, בסייעתא דשמיא מטורפת. זה מאוד מלמד. זה כמו שאומרים שכאשר אישה צועקת בלידה 'אני הולכת למות' - אתה יודע שעכשיו היא יולדת. זה אותו דבר. כשאתה מגיע למבוי סתום ואומר 'אני לא יכול יותר' - אז השם מביא לך את הישועה".

"נושמת לאט" מציג למאזינים חוויה עמוקה מצד אחד ועדינה מצד שני - מבחינה מוזיקלית ואסתטית כאחד. לא מדובר במוזיקת פופ קלילה, אלא במוצר מאתגר יותר, שדורש תשומת לב. אני שואל את רוטר אם הדבר מכוון. "לא הרבה דברים הם בכוונה", היא עונה. "האלבום הזה נעשה בשביל עצמי. לעומת האלבום הקודם, שבו חשבתי מה יגידו ואיך זה יישמע, כאן כל שיר בא מהמקום האמתי שלי. גם בלחן ובהפקה המוזיקלית, לא העסקתי את עצמי במחשבה איך אחרים יאכלו את זה. לכן למשל בחרתי לעבוד עם אסי בן־סימון, שאחראי על כל השירים ה'ווירדיים' האלה, הקרקסיים. אני אוהבת את זה, ואם אנשים מתחברים להארדקור הזה - מצוין.

"לפני כמה ימים שלחה לי מישהי וידאו של שלושה ילדים קטנים רוקדים עם השיר 'כאשר חי המלך'. ראיתי ואמרתי: וואו, איזה שיר הם בחרו! זה אחד מהכבדים, מלא אבובים. אז הנה, כל אחד מתחבר למשהו אחר. אני לא מנסה להתנחמד".

הדיסק כולל שירים של זלדה, לאה גולדברג, רחל ואפילו א"ד גורדון. מאיפה מגיע החיבור לטקסטים שלהם?
"זה התחיל מעובדיה חממה (הידוע מלהיטו 'אנא בכוח' - א"מ), שלפני הרבה שנים הלחין את הטקסט של א"ד גורדון 'לכי בשבילך', ורצה שאשיר אותו. אגב, לפי התגובות שאני מקבלת על השיר, הוא מאוד מחזק נשים: 'לכי בשבילך', 'עלֹה תעלי'. אני משתפת פעולה כבר הרבה שנים עם עובדיה, שנמצא בדרך כלל בעבודה על כמה תקליטים במקביל - והנה עכשיו יוצא משהו שהקלטנו לפני שש־שבע שנים.

"אחרי שהשיר הזה הוקלט, עובדיה אמר לי שכדאי להלחין את המכתב של רחל שבעקבותיו גורדון כתב את הטקסט שלו. הוא נתן לי גם ספר של זלדה ועוד כמה שירים של חנה סנש, ופתאום נפתח לי להלחין אותם. זלדה היא מדהימה. מה שנורא יפה בעיניי זה שהיא לא הייתה משוררת אלא מורה, והשירים שלה נכתבו כמכתבים לחברים, ובסופו של דבר אספו אותם לספר. כלומר, מבחינת הכוונה שלה, היא לא כתבה שירה, לא תפסה מעצמה משוררת. אצל לאה גולדברג אהבתי את זה שלא הייתה לה בעיה לקיים שיח עם הקב"ה - למשל בשיר 'למדני אלוהיי' - גם אם היא לא הוגדרה כשומרת מצוות. פעם לא הייתה לאנשים בעיה להגיד דברים כאלה. גם הטקסט בשיר 'האומנם' שהיא כתבה, מדבר בעד עצמו: טקסט נשי, מדיטטיבי, תפילתי".

בשיר "היצר הרע" את שרה, על פי מילים של רבי נחמן: "יצר הרע הוא כמו מי שהולך בין בני אדם וידו סגורה, וכשהוא פותח אותה אין בה כלום". באמת אין בה כלום?
"יש בה נפח. זה עוד בלון שצריך לפוצץ. היצר הרע גורם לך לדמיין דמיונות, הוא מסיט מהעיקר ואומר: בוא תראה מה יש לי ביד. מה אתה רוצה - כסף? אוכל? נשים? וכשאתה בא, והוא פותח את היד, אין שם כלום. אתה מגלה שזה ריקני, שלא קיבלת שום דבר, שזה לא מה שחיפשת. אני לא צריכה הרבה כדי להתחבר לרבי נחמן. הוא משורר המשוררים, פסיכולוג הפסיכולוגים, דוקטור הדוקטורים. קופירייטר. העצות שלו מלוות אותי ביומיום".

מזלדה לקחת את הטקסט "כאשר חי המלך/ היה כבוד בת המלך פנימה בבית/ עכשיו הבית רסיסים־רסיסים". למה בחרת בשיר הזה?
"מה שאהבתי בשיר, זה שהוא מדבר על מה היה בזמן בית המקדש ואיך זלדה מרגישה עכשיו, אחרי חורבן הבית. גם אני מרגישה היום בצורה מאוד חזקה שאין לי בית. יש בנו געגוע קולקטיבי לבית אמתי, בית שנותן תחושה של ביטחון. כשלהשם יהיה בית, כולנו נרגיש מה זה בית באמת, ואז נאמר: 'אה! זה מה שחיפשנו, זה מה שרצינו והתגעגענו אליו'. אני גרה בשכירות, אבל גם אם הייתי בונה את בית חלומותיי, עדיין לא הייתי מרגישה את זה".

איזו תחושה בית המקדש אמור להביא?
"של ביטחון, שלמות, הכלה, נחת, שלווה".

כרגע את לא מרגישה את זה?
"לרגעים, אבל לא בצורה אולטימטיבית".

בשירה של זלדה מופיעות גם המילים "חשופים שורשיי וכולם דורכים עליהם". אני שואל את רוטר אם יש להן משמעות אישית בשבילה, משהו שעבר עליה וחשף שורשים שהדריכה עליהם כואבת."מבחינתי השיר הזה מדבר על הכלל", היא אומרת. "יש אנשים עם שורשים חשופים - אני קוראת להם אנשים שאין להם עור. כל דבר נוגע להם ישר בעצבים, וזה מאוד כואב להם. אני לא מהאנשים האלה, אבל אני מרגישה שהעצבים שלנו כעם חשופים ושכולם דורכים עלינו".

בשני שירים את עוברת פתאום לספרדית. מדוע?
"שני ההורים שלי מארגנטינה, ומבחינתי ספרדית היא סוג של שפת אם. אני אוהבת לשיר בשפה הזאת, כי התחושה אחרת פתאום. המעבר לספרדית מקליל את הסיפור, אני ממש שומעת את השינוי בצבע. בשיר 'לו הייתי מוזיקה' חיפשתי משהו אחר, רציתי לעבור כיוון, אז זה בא לי טוב. גם בשיר 'ילדתי שלי' ניסיתי לתת לטקסט של מאיר אריאל כיוון שונה מזה שהוא הלך אליו, ולכן שילבתי בו ספרדית".

למה באמת החלטת לחדש את השיר הזה?
"זה אחד השירים הראשונים שהקלטתי, הרבה לפני השירים האחרים. הייתה כוונה אפילו לצרף אותו להופעות שאחרי האלבום הראשון. המילים 'אל תלכי לבדך' קשורות בעיניי לחיבור עם השם, לזה שאני לא לבד. תמיד הרגשתי נורא לבד והתבאסתי מזה. ואז מצאתי שיש השם, ואמרתי 'וואו! זה מה שחיפשתי כל הזמן'. עד היום התחושה הזאת מאוד מעודדת אותי, מחזיקה אותי ביומיום. אני לא לבד ב'שדה המוזהב' הזה. יש מי שמכוון ושומע ונמצא איתי".

הוריה של רוטר התגרשו כשהייתה בת 6, והיא נשארה לגור עם אמה. עשור אחר כך עזבה האם את הבית, נסעה לארגנטינה וחזרה משם כשהיא בתחילתו של תהליך תשובה. "קרה לאמא שלי תהליך דומה למה שקרה לי מאוחר יותר", אומרת רוטר. "התפוצץ לה הבלון של האמנות. היא אמרה לי, 'יכולתי לדבר על תמונה שחורה במשך חמש שעות, בגלריה הציגו אנשים ערומים וגוויות עם תפילין, לא היה דין ולא דיין'. אמא ראתה את הזיוף ואת השקר והחליטה לחתוך. היא הייתה צריכה משהו כמו הנסיעה שלי להודו כדי למצוא מי היא, מה היא רוצה לעשות.

"בארגנטינה הגיע הרהור התשובה הראשון שלה. היא נכנסה ביום כיפור לאיזה בית כנסת, קראה את התפילות בספרדית ופשוט הרגישה שזה נכתב בשבילה. היא התחילה לבכות ולהתרגש. אחרי שחזרה לארץ, היא עברה תהליך של התקרבות להשם. אבל בניגוד אליי, שלקחתי את זה מאוד בהדרגה, היא הלכה עד הסוף. אמא שלי טיפוס שמחפש את האמת; כולם טוענים שהאמת אצלם, ואמא רצתה לדעת איפה היא נמצאת - אצל הליטאים? אצל הברסלבים? אצל חב"ד? אז היא הלכה לבדוק בכל מקום, ביקרה כל צדיק.

"זה מאוד קשה שאמא שלך משתנה. אמא זה לא משהו שאתה רוצה שישתנה. פתאום היא רצתה לשנות לי אפילו את השם, כי אין בו ה"א. אמרתי לה, 'כל מה שחינכת אותנו - את אומרת הפוך'. גם לא היה לנו על מה לדבר. ניסיתי לשוחח איתה על סדרות שאני רואה ועל סרטים, והיא דיברה על פרשת השבוע ועל גימטרייה, דברים שאני לא מבינה בהם. כך זה היה במשך עשר שנים, ואז היא התחתנה מחדש (עם אדי־אברהם דריבן) ומצאה את המקום שלה בעולם התשובה. כשהתחילה לבנות עם בעלה בחברון את החווה שלהם, משהו בה התיישב ומשהו בי נפתח, ושתינו התחלנו להתקרב זו לזו".

ההתקרבות בין השתיים הובילה למופע משותף שהן מעלות בשנה האחרונה מעל במות שונות. "אמא שלי מספרת על הגיור שעברה כאישה צעירה, ואני מספרת את הסיפור שלי ועל מה שקרה בינינו. יש פה הרבה אספקטים - גם גיור, גם תשובה, גם יחסי אם ובת, גם אהבת הארץ - וזה מאוד חזק. אני שרה שירים שלי ושירים מהמקורות, ואמא מציגה ברקע את האמנות שלה, ציורים שהיא מציירת היום. זה כיף, סוג של ניצחון שמאוד מקרב ומחזק אותנו, וכל מה שקורה בינינו עובר לקהל. זה נותן תקווה שגם במשברים וגם בנקודות הכי קשות, האהבה מנצחת בסוף".

לצד ההופעות עם אמה, רוטר מופיעה לבד על הבמה באולפנות ובערבי נשים, מספרת את סיפור התשובה שלה, ושרה. במקביל היא חלק מהרכב של שלוש יוצרות שנקרא "האמהות", ועתידה להצטרף ללהקה חדשה בשם "היהודיות", ובה כמה חוזרות בתשובה שהשאירו מאחוריהן קריירה מוזיקלית ענפה. פרנסה נוספת היא מוצאת בכתיבה לאתרים שונים, בהצגות ועוד.

לפני שאנחנו נפרדים אני שואל את רוטר לפשר התמונה על עטיפת האלבום, שנראית כאילו צולמה ממבט־על של אישה בהריון. "זו לא אישה בהריון", היא מסבירה, "צילמתי את עצמי מלמעלה, אבל לא רציתי שהפנים שלי יהיו על העטיפה, אז חיפשתי אימג' שהוא אני ולא אני. במקום פרצוף, שמתי משהו שמזכיר יותר צללית של גוף ורגליים. יש אנשים שפירשו את הצללית כאילו זו ירידת מים. אני שמחה על כל אסוציאציה: כל אחד לוקח את זה לעולם שלו, כמו בשירים. תראה, בעשור האחרון אני סביב ההריונות והלידות כל הזמן, אז זה לא רחוק מהמציאות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...