ראשי » יהדות » מגזין

למי אכפת מחוק החזיר? לא לחילונים ולא לדתיים

חוק החזיר שהחל כקונצנזוס לאומי, הפך לזירת התכתשות בין דתיים לחילונים, עד שהתפוגג ואכיפתו כמעט לא קיימת. ספר חדש של שופטת העליון דפנה ברק־ארז סוקר את גלגוליו של החוק ומצביע על השינויים התרבותיים שהם משקפים

בגן החיות התנכ"י מתגוררת לה חיה אומללה בשם פקארי, הסובלת מיחס קשה במיוחד מצד חלק מהמבקרים בגן, על לא עוול בכפה. לרוע מזלה היא ניחנה בדמיון גדול במיוחד לחזיר, ועל כן נאלצת לספוג מפעם לפעם מטחי אוכל ואבנים מילדים חרדים שאינם יכולים לשאת את המראה. בגן הוצב שלט גדול המסביר כי אין מדובר כלל בחזיר, בצירוף הסברים מפורטים על שיוכו האמיתי של הפקארי. אך מה שהולך כמו חזיר, נוחר כמו חזיר ומריח כמו חזיר, הוא כנראה חזיר - חושבים בלבם הילדים. ההסברים הזואולוגיים המורכבים על משפחות ועל תתי־מינים פחות משנים להם.

עוד כותרות ב-nrg:
- תחקיר: מבטיחים לכם זיווג - לאן הולך הכסף?
- ילדים חרדים לומדים מדע, סביבה ומיחזור
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

האם התופעה הזו, משעשעת או מצערת ככל שתהיה, עדיין משקפת משהו מהיחס הנוכחי של החברה הישראלית אל החזיר? או שמדובר בלא יותר ממצבה חיה, זכר לימים עברו שבהם נחשב החזיר בעולם היהודי לסמל של כל השפל והבזוי? על פי ספרה החדש של שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק־ארז, 'חוקים וחיות אחרות – דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר', האיסורים על גידול חזיר ומכירתו שנתפסו בראשית ימי המדינה כסמל תרבותי יהודי ולאומי, הפכו עם השנים לחוקים סקטוריאליים שנועדו 'להגן על רגשות הדתיים'.

לא כל יום שופט בבית המשפט העליון מוציא ספר חדש, ודאי שלא בתחום כה נפיץ ואקטואלי כמו דת ומדינה. אז נכון, מדינת ישראל ידעה מאבקים קשים ונוקבים יותר בענייני דת ומדינה, שבחלקם הצדדים עדיין מלקקים את הפצעים ומתכוננים לקרב הבא, כמו בנושאי גיור ונישואים אזרחיים; יחסית אליהם, המאבק הנוגע לחוקי החזיר נראה צמחוני כמעט. אבל דווקא משום כך, טוענת ברק־ארז, ובשל העובדה שמדובר בסכסוך צר יחסית שלא מערב סוגיות כלכליות וחברתיות רחבות היקף, אפשר ללמוד ממנו הרבה על החברה הישראלית והיחס המשתנה שלה לדת ולתרבות היהודית.

"לא ברור לי כיצד יסופר לילדינו – ברגש ובטעם – על מסירות נפשו של אלעזר הזקן, ועל חנה ושבעת בניה, אם עצם הדבר אשר עליו יצאו הם ליהרג אין לו אחיזה באורח־חיים שלנו? ואיני יודע כיצד יסופר לילדים - בהפלאה ובהערצה - על גיבורינו הקטנים, על הקנטוניסטים, אשר סבלו רעב ומהלומות ולא הביאו בשר חזיר אל פיהם, אם כל עניין זה איננו אלא משפט קדום שעבר עליו כלח?"

את המילים הנוקבות הללו נשא לא אחר מאשר ברל כצנלסון, מנהיג תנועת העבודה הסוציאליסטית בארץ ישראל, בעת דיון שהתקיים בשנת 1934 בנוגע למכירת בשר חזיר בעיר תל־אביב. בדיונים מאוחרים יותר בכנסת הרבו פוליטיקאים דתיים שביקשו לקדם את חוקי החזיר לצטט את כצנלסון, כדי להדגיש שאין מדובר כלל בחקיקה דתית אלא בעניין לאומי.

גם ברק־ארז יוצאת מתוך הנחה כי לאיסורי החזיר מקום מיוחד בתרבות היהודית. פרק שלם ומרתק היא מקדישה לסקירה של התפתחות האיסורים עד להפיכתם לסמל תרבותי ולאומי, וכן לשינוי שחל ביחס אליהם בשנים האחרונות. היא שוזרת יפה מחקרים אנתרופולוגיים, ארכיאולוגיים ותיאולוגיים, שבוחנים את הטאבו החמור שהתפתח כלפי החזיר ומנסים להסבירו, לצד ציטוטים מהספרות היהודית והעולמית המשקפים את הזיהוי המוחלט בין הימנעות מבשר חזיר עם הזהות היהודית.

בתמצית, המסורת היהודית ראתה את החזיר כסמל לדו־פרצופיות: הוא מתחזה כטהור מבחינת צורתו החיצונית בהיותו מפריס פרסה, אך מכיוון שאינו מעלה גרה הוא טרף. האיסור המקראי על אכילתו הוחמר בימי בית שני, עד שבמשנה נקבע כי "אין מגדלין חזירין בכל מקום". על פי התלמוד, בעת המצור הרומי על ירושלים הועלה חזיר בחבל לטובת הנצורים, במקום כבש לקורבן: "כיון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים".

האיסור על אכילת חזיר שימש במשך שנים לניגוח היהודים. החל מגזירות אנטיוכוס, דרך חזיר הבר ששימש סמלו של הלגיון העשירי הרומי שהוצב בירושלים בתקופת מרד בר־כוכבא, וכלה בתקופה מאוחרת יותר באירופה הנוצרית, כאשר היהודי נחשב לשונה ומעורר חשד בשל סירובו לאכול חזיר. החזיר שימש מצע פורה לעלילות הדם, שלפיהם היהודים אוכלים את בשרם של ילדים נוצרים כתחליף לחזיר. ההתנכלויות על רקע הימנעות היהודים מאכילת חזיר, מסכמת ברק־ארז, הן מהבולטות במיוחד בהיסטוריה היהודית לדורותיה ונחרתו בזיכרון הקולקטיבי.

המאבק בסוגיית המסחר וגידול החזיר עתיק כימיה של המדינה, ואף קדם להקמתה, כפי שעולה מדבריו של ברל כצנלסון לעיל. הביקוש לבשר חזיר בתקופת הצנע גרר יוזמות חקיקה שביקשו לאסור על גידולו ומכירתו ולשקף בכך את אופייה של ישראל הצעירה כמדינתו של העם היהודי. על פי ברק־ארז, יוזמות אלו זכו לתמיכה ציבורית רחבה יחסית, תוך הסכמה על היותו של איסור החזיר סמל לאומי ולא רק דתי. הדבר השתקף בעמדתן הזהה של מפלגת אגודת ישראל החרדית מחד גיסא, ומפא"י הסוציאליסטית מאידך גיסא. ההתנגדות, אם הייתה, נסובה לרוב על הגבלת החירות והיקף האיסורים, ולא סביב השאלה האם איסורי החזיר מהווים סמל לאומי או לא.

בסופו של דבר, ועל אף מחאותיהם של חברי אחדות העבודה, פועלי ציון ומפ"ם, התקבל בשנת 1956 חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), שלפיו רשאית כל רשות מקומית לאסור על מכירת חזיר בתחומה. מאוחר יותר, בשנת 1962, נחקק חוק איסור גידול חזיר שאסר גם על גידול חזיר ברחבי הארץ, מלבד בקיבוץ להב בדרום ובשני אזורים מוגדרים בצפון הכוללים יישובים ערביים. על אף מאבקים חוזרים ונשנים, בעיקר בשנות השמונים והתשעים, חוקים אלו נותרו ללא כל שינוי עד היום, אלא שהפרשנות אליהם השתנתה מאוד לאורך השנים.

עוד בשנות השמונים, כאשר החלו המאבקים על אופייה של המדינה בעקבות המהפך השלטוני ב־77' ואחר כך עלייתה של מפלגת ש"ס, נעשה ניסיון להרחיב את תחולתו של החוק ולאסור על גידול החזיר בכל רחבי הארץ ללא יוצא מן הכלל, ולחזק את האכיפה בתחום. באותה תקופה התחוללו מאבקים גם בנושא הפעלת בתי קולנוע בשבת בירושלים ובפתח־תקווה, וסביב חקיקתו של חוק החמץ. הניסיון להרחיב את איסורי החזיר נתפס אפוא כחלק מתנופת החקיקה הדתית. היוזמות הללו כשלו לבסוף, אך המאבק החל שוב בשנות התשעים, עם העלייה הרוסית שרבים מבניה היו מנותקים מהתרבות היהודית במובנה המסורתי.

עובדה זו, בשילוב עם חוקי היסוד שאושרו ב־1992, הובילה לכך שחוקיותם של חוקי העזר של העיריות הוטלה בספק, בטענה כי איסור מכירה כולל אינו עומד בדרישת המידתיות, ויש צורך להבחין בין אזורים שרוב אוכלוסייתם דתית לאזורים מעורבים או חילוניים לחלוטין. כך אכן סבר היועץ המשפטי דאז, מיכאל בן־יאיר, שהנחה את הפרקליטות לבחון את סבירות ההגבלות לפני הגשת כתב אישום בעוון מכירת חזיר.

מעניין לציין כי בשלב זה היו מעורבים במחלוקת שלושה גורמים משפטיים שמכהנים כיום בבית המשפט העליון. עוזי פוגלמן, מנהל מחלקת הבג"צים דאז, והמשנה ליועמ"ש מני מזוז תמכו בעמדתו של בן־יאיר. ניל הנדל לעומת זאת, שכיהן באותה עת כשופט בית המשפט המחוזי בבאר־שבע, דן בעניין זה בדיוק במסגרת ערעור של אדם שהורשע במכירת חזיר. הנדל דחה את הערעור בדעת הרוב, ונימק זאת בכך שלאור חוקי היסוד החדשים המכירים בערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על הביקורת השיפוטית להתחשב במקומם של איסורי החזיר במורשת הלאומית ועל כן הפעלתה צריכה להיות מצומצמת יותר בהשוואה למקרה שבו לא מעורב השיקול של הגנה על ערך לאומי.

בסופו של דבר, הנושא הגיע לפתחו של בית המשפט העליון, והוא דן בעניין בהרכב מורחב בשנת 2004. הנשיא אהרן ברק קבע אמות מידה לביקורת על חוקי העזר, שתדאג לכך שיהיו מידתיים ומתחשבים בהרכב האוכלוסייה. כך צומצמה סופית תחולתם של חוקי העזר והאפשרות להפעילם במרחב הציבורי.

"לכאורה בית המשפט לא חידש הרבה", מסביר פרופ' גדעון ספיר מהפקולטה למשפטים בבר־אילן וחוקר בפורום קהלת. "הרי עוד לפני הכרעת בית המשפט, מני מזוז כבר עצר את זה. אבל זה מטעה, כי הפרקליטות מכוונת למה שבית המשפט רוצה ולעתים היא עושה את זה ביתר התלהבות, כתלמידה נאמנה של בית המשפט. אני לא אומר את זה כביקורת על בית המשפט, אבל אין ספק שהוא לא רק משקף אלא גם שחקן. האם בית המשפט לבדו מוביל תהליכי שינוי סוציולוגיים, בגלל המשמעות הסמלית והאופרטיבית של פסקי הדין שלו, שגורמים לשינוי בהלך הרוחות של הציבור? גם זו תפיסה מופרזת בעיניי. אבל בית המשפט לא רק משקף, זה רחוק מלהיות מדויק".

באחת מישיבותיה של ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת בשנה שעברה, נידונו תקנות צער בעלי חיים חדשות הנוגעות לאופן גידולם והחזקתם של חזירים. בין התיאורים הלא מלבבים במיוחד של הצפיפות שבה מגודלים החזירים והסבל הנגרם להם עד לנחירתם, התלונן אחד המגדלים, סלימאן ערף, נגד משרד הפנים שאינו מאשר את הרחבת השטח הקיים, וכי ההגבלות הקיימות והאבסורדיות מקשות עליהם גם ככה. "אני לא יודע אם ידוע לכם שהחזירים בתקופת הפסח, אסור להם לאכול תערובת רגילה. הם צריכים תערובת מאושרת וכשרה", אמר סלימאן.

כך, החיה שהיוותה בהיסטוריה היהודית סמל לצביעות, לגזירות שמד ולהשפלת יהודים, הפכה במדינת ישראל לענף כלכלי משגשג שאנשי צער בעלי חיים נדרשים להגנתו כמו על כל חיה אחרת, ומזונו חייב בכשרות מיוחדת לפסח, סוריאליסטי ככל שהדבר נשמע. על פי הנתונים שהובאו באותה ישיבה, מדי שנה נשחטים בארץ 200 אלף חזירים - כמחצית מהבהמות הנשחטות בארץ בכלל. החקיקה האוסרת גידול חזיר ברוב שטחי הארץ לא השיגה אפוא את תכליתה הראשונית. מכירת חזיר מתבצעת בכל מקום שבו קיים ביקוש לכך, תוך התחשבות באזורים שבהם מתגוררת אוכלוסייה דתית.

בפרק האחרון בספר, שהוא גם הפרק המשמעותי ביותר, מנסה ברק־ארז להסביר מדוע זה קרה. היא מספקת כמה הסברים מעניינים, הנשענים על תהליכי עומק שפריסתם רחבה בהרבה מהסוגיה המצומצמת של חוקי החזיר.
הסבר אחד מתמקד בהתרחקות מסמל החזיר כהתרחקות כוללת מחוויית החיים היהודיים בגולה, ומההקשרים של השפלה וכניעה לאומית. הסבר אחר מתמקד בתהליך ההיפרדות לקהילות שמתרחש בחברה הישראלית.

הניסיון של שנות החמישים להתאחד סביב סמלים של לאומיות וממלכתיות התחלף בניסיון להדגיש את השונה בין כל קהילה, ובמגורים בשכונות נפרדות. ההסבר המעניין ביותר מתייחס לאפשרות שדווקא תפיסת החברה את תפקיד המשפט והערכים שעליהם יש להגן במסגרתו היא שהשתנתה, ולא מעמדו של איסור החזיר כסמל לאומי ותרבותי. גם מי שמתנגד לאכילת חזיר, לא חושב שתפקידה של מערכת המשפט לאכוף את האיסור.

לדברי פרופ' ספיר, שכתב בעבר ביקורת על הגרסה האנגלית המוקדמת של הספר, הסבר זה נוגע בנקודה מעניינת שלא זוכה להתייחסות מספקת בספר, והיא התהליך שעובר על החברה הדתית בהקשר זה. "הסיפור הזה לא מעניין היום אף אחד. למה זה לא נמצא בסדר היום של הפוליטיקאים הדתיים? השופטת ברק־ארז מנסה באופן טבעי לברר מה התרחש אצל הציבור הכללי, אבל מה עם הציבור הדתי?"

מה באמת?
"אפשרות אחת היא שהציבור הדתי במדינת ישראל הבין שהוא הפסיד בקרב הזה, והחליט לרדת מהסיפור. לציבור הדתי נמאס להיות מש"ק הדת של מדינת ישראל, והוא אומר: 'אם זה מה שאתם רוצים, תיחנקו עם הסטייק הלבן שלכם. אותנו זה לא מעניין'. הסבר שני הוא שגם הציבור הדתי עבר תהליך של ליברליזציה וגם הוא לא מרגיש בנוח עם אכיפה של הדברים הללו, ולא בטוח שזה הדבר הנכון".

האם הדעיכה של המאבק בסוגיית החזיר מהווה סימן לבאות בשאר הסוגיות?
"אני חושב שכן. ברוב התחומים של סוגיות דת ומדינה אנחנו רואים דברים דומים. הנציגים הדתיים שאינם מפד"לניקים בכנסת הקודמת והנוכחית - כמו אלעזר שטרן, שי פירון, עליזה לביא ורחל עזריה - מציגים עמדות שמנסות לבטל אלמנטים שפעם נחשבו מקודשים. זה כבר לא מאבק שבו הדתיים מנסים לשמור על הסטטוס־קוו ומצד שני יש חילונים ובית משפט שמנסים לקעקע אותו. היום יש נציגים, שאני מניח שהם נציגים אותנטיים של לפחות חלק מהציבור הדתי־לאומי, שמנסים בעצמם לתרום לקעקוע של הסטטוס קוו".
 
ומה עם המחלוקות בענייני גיור ומעמד אישי?
"אלו הם פרפורי גסיסה של המערכת החרדית־חרד"לית. העסק הזה עומד להסתיים במוקדם או במאוחר, חמש או עשר שנים. זה הוכרע, ולו מחמת העובדה שזה לא מעניין את הציבור הדתי־לאומי בחלקו הגדול, לאו דווקא משום שהם פחות דתיים. יש פה תהליך של ליברליזציה. זהו ציבור שמרגיש היום בטוח בעצמו, יש לו השפעה ויש לו מקום, והוא לא צריך להשתמש בכלים פוליטיים. זה תהליך שיעבור גם על הציבור החרדי שנכנס יותר ויותר לשוק העבודה ונחשף לציבור חילוני, ולעובדה שיש אנשים שחושבים אחרת ממנו ושהוא צריך לקבל ולהכיל אותם".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...