ראשי » יהדות » מגזין

הצעת חוק: רבנים יחוייבו לדווח על פגיעות מיניות

הצעת חוק חדשה מבקשת להרחיב את חובת הדיווח במקרים של פגיעות מיניות בילדים ולהטיל אותה גם על רבנים. מול הרחבת ההגנה על הנפגעים וצמצום תרבות החיפוי על עבריינים, מטפלים מתריעים: קורבנות יימנעו מלספר על הפגיעה שחוו כדי לא להיחשף

חמישה חודשים תמימים הייתה מורן דנמיאס הקטנה מאושפזת ללא הכרה בבית החולים רמב"ם בחיפה. מורן, רק בת שלוש, הייתה נתונה להתעללות מתמשכת ואכזרית מצד דודה, שגרם לה חבלות קשות וכוויות בכל חלקי גופה. במהלך האשפוז התברר שכל סביבתה הקרובה של מורן ידעה על ההתעללות הקשה שנמשכה חודשים רבים, אך הם לא התערבו ולא דיווחו על המעשים. בני המשפחה, כולל ההורים, חששו מפני הדוד המתעלל, והמכרים לא רצו להתערב בענייניה הפנימיים של המשפחה. בפברואר 1989 נדם לבסוף לבה הקטן של מורן, והארץ רעדה.

עוד כותרות ב-nrg:
- עם ישראל נבדל מעמים אחרים – יתרון או חיסרון?
- ניו יורק: דתייה התעמלה בחצאית ונדרשה להורידה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מותה המזעזע של מורן העלה למודעות הציבורית תופעה מושתקת כמעט לחלוטין עד אותה עת: אלימות והתעללות מינית בילדים ובחסרי ישע. לאחר ארבע הצעות דחופות לסדר היום שהוגשו בכנסת והקמת 'הוועדה להתעללות בילדים במשפחה' שדנה בנושא, תוקן חוק העונשין כך שהוטלה חובת דיווח על כל אדם, וחובה מורחבת על אנשי טיפול ומקצוע במקרה של חשד סביר להתעללות בקטינים וחסרי ישע (ראו טבלה).

מאז ועד היום תוקן החוק שש פעמים, ועוד היד נטויה. אלא שעל פי כלל גורמי המקצוע האמונים על הנושא קיימת עדיין תופעה רחבה של תת־דיווח, ואלפי מקרים אינם מדווחים כלל לרשויות מדי שנה. מנגד, חובת הדיווח מעוררת דילמות לא פשוטות בקרב אנשי הטיפול, כאשר לעתים קיים חשש ממשי כי החובה תרתיע את הקורבנות שאינם מעוניינים להיחשף ותגרום להם שלא לפנות לקבלת עזרה.

תזכיר חוק שהוגש בשבוע שעבר על ידי שרת המשפטים איילת שקד מבקש להרחיב את חובת הדיווח ולהחיל אותה גם במקרים שבהם הפוגע אינו מוגדר כ'אחראי' לילד. במקביל הוגשה הצעת חוק פרטית על ידי חברת הכנסת מיכל רוזין ממרצ, המבקשת לכלול גם רבנים ואנשי דת תחת החובה המורחבת, החלה כיום רק על אנשי טיפול ומקצוע. שתי הצעות החוק נכתבו בשיתוף איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית.

"כיום חלה חובת דיווח רק לגבי קטינים וחסרי ישע, ורק אם הפוגע הוא בן משפחה או אחראי", מסבירה עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע. "ההנחה של המחוקק הייתה שכאשר מדובר בפוגע שאינו אחראי קל יותר לנפגעת להתלונן בעצמה, ולכן לא צריך להטיל חובה. אבל מובן שההנחה הזו לא נכונה ונפגעות מתקשות להתלונן גם כשהפוגע הוא לא קרוב משפחה או אחראי". קליין מציינת סיבה נוספת מדוע לדעתה הטלת החובה על פי חוק היא קריטית. "צריך לזכור שכשמדובר באנשי מקצוע לא רק שלא מוטלת חובה במקרים של פגיעה של אדם זר, אלא שלפעמים יש גם חיסיון שאוסר עליהם לדווח".

אבל החיסיון הזה הוא שמאפשר לנפגעות שלא מעוניינות להיחשף לפנות לטיפול, לא?
"אני מודעת למורכבות של החוק הזה, הדילמה עומדת לי מול העיניים. הבעייתיות קיימת בייחוד במקרים של פגיעות בין אחים או בני דודים, כשהמשפחה לא רוצה להוציא את זה החוצה והמחיר הוא שאף אחד לא מטופל. מצד שני, כמדינה צריכה להתקבל החלטה ברורה וערכית, שלא יכול להיות מצב של פגיעות מתמשכות של שנים שכולם מסביב יודעים, כולל אנשי מקצוע, ואף אחד לא עושה עם זה כלום".

קליין מזכירה את מקרה האונס הקבוצתי המזעזע בקיבוץ שומרת שהתרחש באוגוסט 1988, חודשים ספורים לפני שחובת הדיווח נכנסה לתוקף. הנפגעת, נערה בת 14 וחצי, פנתה לאחר האונס לאחות הקיבוץ וסיפרה לה על המעשים. האחות העניקה לה טיפול רפואי, אך נמנעה מלדווח על המקרה.

"בכל מקרה", ממשיכה קליין, "החוק מטיל חובה לפנות למשטרה או לרשויות הרווחה, ואני כמעט תמיד אמליץ לפנות קודם כול לרשויות הרווחה. במקרים בעייתיים, כאשר יש חשש לשלום הקטין, פקיד הסעד רשאי להגיש בקשה לוועדת פטור מיוחדת שתפטור אותו מלדווח על המקרה למשטרה".

ועדות הפטור מורכבות מנציג הפרקליטות, נציג המשטרה ונציג של שירות הרווחה, והן מעניקות פטורים זמניים ולעתים סופיים, כך שהמקרים אינם מדווחים למשטרה כלל. בדרך כלל מדובר במקרים שבהם הקטינים מגיעים מהמגזר החרדי או הערבי, שבהם דיווח למשטרה יכול לגרור פגיעה נוספת בקטין ולעתים אף לסכן את חייו.

אחד המתנגדים הגדולים לחובת הדיווח בכלל, ולהצעות החוק החדשות בפרט הוא דורון אגסי, עובד סוציאלי קליני העומד בראש עמותת 'שלום בנייך', המתמחה במתן טיפול וסיוע לקורבנות תקיפה מינית מהמגזר החרדי והחרד"לי. העמותה מעניקה גם טיפול לפוגעים ופדופילים מהמגזר שמבקשים להשתקם, או שהופנו לטיפול כמוצא אחרון לפני שהפגיעה שביצעו תדווח למשטרה. לדברי אגסי, חובת הדיווח כבר בגרסתה הנוכחית פוגעת מאוד בקורבנות שמסרבים לפנות לטיפול כדי לא להיחשף.

"היו לי בנות שנפגעו בידי אח שלהן ומאוד רצו עזרה", אומר אגסי. "התקשרה אליי למשל בחורה בת 16 שאח שלה עשה בה מעשים מגונים. היא שואלת אותי 'אתה תצטרך לדווח עליי?' ואני בשום פנים ואופן לא אשקר לה. ואז היא אומרת לי: 'אתה רוצה להרוג אותי? אתה רוצה שכל המשפחה שלי תפעל נגדי? זה אח בכור!' אותה בחורה נאלצה לחכות עד גיל 18 כדי לפנות לטיפול. אז זה כבר היה מאוחר מדי, ולא היו לה כוחות להמשיך בטיפול".

יש לכם הרבה מקרים כאלה?
"כל יום. ברגע שאני מעדכן את הפונים שיש לי חובת דיווח, אנשים מנתקים את הטלפון. אחר כך הם מגיעים לכל מיני חאפרים, לא אנשי מקצוע, שמציגים את עצמם כמטפלים, ואת יכולה לתאר לעצמך איך זה נראה. או שהם לא מגיעים בכלל לטיפול".

ומי שכן פונה אליכם, אתם מעודדים אותה להתלונן למשטרה?
"אני אעודד אותה לעשות את הדבר שהכי נכון בשבילה. אני לא שרת של המדינה, אני אחראי למטופלת שלי. אם טובתה תהיה לדווח, אעודד אותה לדווח, כמובן בהתאם לכוחות וליכולות שלה. ואם טובתה, לדעתה או לדעת המטפל/ת, היא לא לדווח - אז לא נדווח. לא נפתור את הבעיות של מדינת ישראל על הדם שלה. אותה בחורה בת 16 צריכה עזרה עכשיו, לא בעוד שנתיים.

"היא צריכה להתמודד עם משפחה שפשוט שמה עליה איקס, ומדינת ישראל אומרת לה: את צריכה להחליט, או שזה יועבר לעובדת סוציאלית ויפתחו הכול עם האבא והאימא ואת תהיי הכבשה השחורה של המשפחה - ויש אצלנו בנות בטיפול שזה מה שקרה להן ־ או שתמשיכי לסבול לבד. והפשע הזה הוא ברישיון של חוקי מדינת ישראל".

אבל לא כל מקרה חייב להגיע למשטרה, בשביל זה ישנן ועדות הפטור.
"בוועדת פטור יש נציג של משטרה ונציג של הפרקליטות, ויש להם רוב. זה כאילו פנית למשטרה. הם פוטרים רק כשאין להם ברירה, וגם כך מבקרים אותם שהם פוטרים יותר מדי. במקום להמשיך את המחול הזה סביב עגל הזהב שנקרא חובת הדיווח אנחנו צריכים להתעשת, לבדוק את המחקרים ולראות איך אנחנו מעודדים את האנשים לפנות. צריך להיות קשוב לרחשי הציבור. חובת הדיווח קיימת כבר 25 שנה והיא הוטמעה במערכת החינוך, ועדיין לא מספיק אנשים מדווחים. למה? זה לא רק חרדים וערבים וקיבוצים, שם זה ברור, גם בציבור הכללי אנשים מפחדים מההיבט המשטרתי".

ואיך בכל זאת מוודאים שהמקרים מטופלים?
"אני הייתי יוצר מצב שלא חייבים לדווח אוטומטית, אלא שקיימת חובת התייעצות עם פקידת סעד, ואז להגיע לקודים ולהבנות מתי מדובר בפצצה מתקתקת וחייבים לפנות למשטרה כדי לעצור את הפוגע, ומתי מדובר במקרה שאפשר לעצור את זה על ידי טיפול. הכול שאלה של מה סדר העדיפויות שלנו; אם בראש סדר הערכים שלנו זה לתפוס ולהעמיד לדין אז ככה נראית המערכת, והיא לא מוכיחה את עצמה".

בדברים אלו מתייחס אגסי לסטטיסטיקה הבעייתית שלפיה כ־70 אחוזים מתיקי עברות המין בילדים נסגרים מחוסר ראיות. גם התיקים שמגיעים לבסוף לבית המשפט לא תמיד מסתיימים בהרשעה, וגם אם כן - הענישה מאוד מקלה.

"נכון שרוב התיקים בפניות שידווחו ייסגרו", מסכימה קליין, "אבל המקרה מועבר לרווחה, ויש לה כלים משלה לטיפול ופיקוח כמו הוצאה של ילדים מהבית. לא שאני מאוד תומכת בזה, אבל יש מקרים שזה מתאים. לכן מבחינת הטיפול בנפגעים זה לא תמיד קשור אם יוגש כתב אישום או לא. חשוב מאוד שהמדינה תהיה מעורבת, שיהיה מישהו שיוודא שהפגיעה לא נמשכת. העובדה שהוא מטופל אצל מטפל פרטי לא תמיד מספיקה. ועדת פטור צריכה לפעול על פי שיקולים ברורים שגם מתחשבים בתמונה הכוללת. אם יש מישהו שפוגע בכמה ילדות, האם נאפשר לפגיעה להימשך? המטפל מחויב למטופל וזהו, הוא לא יכול לראות שיקולים אחרים, והמדינה כן".

אלא שמתברר שאותם שיקולים ברורים שעליהם מדברת קליין, אינם ברורים כל כך. החוק מסמיך את שרת המשפטים לקבוע תקנות מפורטות שיסדירו את עבודת הוועדות, אבל אלו עדיין לא הותקנו. קליין טוענת שהנהלים חייבים להיות שקופים יותר, ושוועדות הפטור צריכות להתחשב בחוות הדעת של הגורם המקצועי המטפל.

בעיה נוספת היא שאנשי המקצוע שחייבים בחובת הדיווח המורחבת, כגון רופאים, אחיות, אנשי חינוך ועובדי רווחה, לא תמיד מבינים את המשמעות של החובה. קיימים אמנם חוזרי מנכ"ל של משרדי הבריאות והחינוך, אבל ברוב המקרים זה לא מספיק. הצעת חוק נוספת של מרכזי הסיוע מבקשת לחייב הכשרה מיוחדת הנוגעת לזיהוי ואיתור של ילדים שעברו פגיעה והדרכה כיצד לדווח עליהם, וזאת כתנאי לקבלת הרישיון המקצועי.

"אנחנו מקבלים פניות מורכבות מגננות וממורות שלא יודעות מה לעשות", מספרת קליין. "הרי לא תמיד הילד בא לספר שהוא עבר התעללות. נכון שהמצב עדיין לא מושלם, אבל בגלל זה שלא תהיה חובת דיווח בכלל? זה בעייתי. האלטרנטיבה לחובת הדיווח היא שכמדיניות הדברים הללו לא יוכלו להגיע החוצה. זו אלטרנטיבה פחות טובה".

 
ממשרד המשפטים נמסר כי "דיוני ועדת הפטור הנם חסויים, אך ככלל ניתן לומר כי הוועדה בוחנת כל מקרה באופן פרטני, והיא מחליטה על מתן פטור מחובת דיווח במקרים שבהם היא סבורה כי מאזן האינטרסים מצדיק הימנעות מהעברת הדיווח למשטרה, ולאחר ששקלה את מידת חומרת העברה, את החשש להישנותה ואת ההשלכות הפוטנציאליות של הדיווח על קטינים או חסרי ישע אחרים. טיוטת הנחיות למיסוד הקריטריונים האמורים לשמש את ועדות הפטור גובשה לאחרונה במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, בשיתוף גורמי רווחה, משטרה ופרקליטות, אך טרם אושרה באופן סופי.

"באשר לנתונים: בשנת 2014 דנו ועדות הפטור ב־1,710 בקשות לפטור מחובת דיווח, מתוכן ניתן פטור קבוע ב־751 בקשות. בשנת 2013 דנו ועדות הפטור ב־1,266 בקשות לפטור מחובת דיווח, מתוכן ניתן פטור קבוע ב־582 בקשות. בשנת 2012 דנו הוועדות בכ־1,290 מקרים, ופטור קבוע ניתן בכ־660 מקרים. יצוין כי בחלק מהבקשות ניתנים פטורים זמניים מחובת הדיווח".

הצעת החוק של ח״כ מיכל רוזין, שמבקשת כאמור להרחיב את תחולת חובת הדיווח המוגברת גם על רבנים ואנשי דת, הוגשה בעקבות תחקיר של אריאלה שטרנבך ויהודה שוחט, שפורסם בשבוע שעבר ב'ידיעות אחרונות'. 27 רבני ערים ושכונות קיבלו פניות פיקטיביות מנערה שעברה כביכול פגיעה מינית, ומאם שדיווחה על פגיעה מינית בבנה הקטין.

רוב הרבנים שקיבלו את השיחה לא עודדו את הנערה להתלונן במשטרה והציעו לנסות לסגור את העניין במסגרת הקהילה. חשוב לציין כי המקרים שהובאו בתחקיר אינם חייבים בדיווח על פי חוק מכיוון שהפוגע לא היה אחראי לקטין, אך מתגובות הרבנים עלה ריח רע של טיוח, השתקה ודאגת־יתר לצד הפוגע. אגסי רואה את הדברים באופן שונה מעט. "ממה שאני הבנתי, דיברו איתה שלא תפנה למשטרה כי הדרך הזו לא תוביל אותה לפתרון טוב עבורה".

הרבנים התחשבו מאוד בכך שהפוגע הוא דווקא אברך.
"אפשר לראות את זה מהזווית החילונית כאמירה של 'אנחנו נגן על אנשי שלומנו', ואפשר להבין שכשמדובר באברך הרבה פעמים זה אומר שיש עם מי לדבר. זה אדם מהיישוב שקשור לכולל, לאיזשהו רב, לקהילה. יש לו מה להפסיד כשהלחץ יבוא מהרב שלו לפני שמוציאים את הדברים החוצה, הרבה יותר מאשר אם יפנו למשטרה שאז מעלילים על הנפגעת שהיא משקרת. לכולנו קשה עם פגיעות מיניות, אז לרוב האנשים קל יותר להאמין שיש כאן עלילה ולא שאברך יקר עשה מעשים כאלו נוראיים".

אבל אז אי אפשר לוודא שהעניין מטופל. העצות שנתנו לה חלק מהרבנים מאוד בעייתיות - "להתחזק מבחינה רוחנית, לחפש שידוך טוב ולהתרחק מהסביבה".
"אלו באמת שטויות, זה נורא ואיום", מסכים אגסי. "מי שאמר לה כך לא מבין כלום בתחום הזה, וחבל שהוא מתערב. אני מתכוון לפנות לרבנים הראשיים ולהמליץ להם לתת איזושהי הכשרה וייעוץ לרבני השכונות והערים. אנחנו עובדים בתחום כבר עשר שנים, ויש לנו הרבה מה לתרום. מי שלא מבין בתחום, שלא יתערב בו".

אף שהוא מסכים שהרבנים לא תמיד מבינים בתחום, אגסי מתנגד גם להצעת החוק של רוזין שנועדה להרחיב את החובה המוגברת גם על הרבנים. לדבריו, זהו תיקון חסר משמעות. "החוק מחייב כל אדם לדווח גם ככה, והעניין שזה יהיה שלושה או שישה חודשים בכלא, או שזה יהיה 'זה מקרוב' או 'זה מרחוק' (ראו במסגרת, ל"נ) לא יעלה ולא יוריד. אף אחד לא רוצה לשבת בכלא, ומי שלוקח את הסיכון ייקח אותו גם אם זה עוד שלושה חודשים".

אולי יש כאן אמירה שהרב הוא גם איש מקצוע והוא צריך להתייחס לעצמו ככזה?
"כל החוק הזה במסגרת הנוכחית שלו הוא בעייתי. הוא עובד חזק על ההפחדה של האנשים לשתף פעולה עם הרשויות, אבל בקהילות שזה לא מעניין אותן ולא מאיים עליהן זה לא יעזור".

"עם כל הכבוד, אלו עברות פליליות כבדות. פגיעה מינית בילדים היא עברה חמורה בספר החוקים של מדינת ישראל", אומרת ח"כ מיכל רוזין בשיחה עם 'מקור ראשון'. היא מדגישה כי גם לדעתה לקהילה יש מקום נרחב מאוד לפעול אבל בפיקוח הולם "צריך ליצור איזון בין הרצון להביא לפתרון ולא לפגוע במשפחה, לזה שמבצע העברה צריך להיענש. אי אפשר להמשיך את הפגיעה בשם שמירת שם המשפחה והיכולת של שאר הילדים להשתדך וכדומה״.

על פי חברת הכנסת רוזין, ועדות הפטור הן הפתרון הראוי במקרים אלו. "נציגות של הרווחה ועובדות סוציאליות אמרו לי שלא קרה שפנו לוועדות פטור ולא קיבלו את הפטור. הרבה פעמים כשמדובר באוכלוסייה חרדית יושב בוועדות שוטר שהוא נציג של הקהילה החרדית, והוא קשוב מאוד לקהילה. ישבתי עם רבנים שאמרו לי 'אנחנו מגישים הרבה תלונות למשטרה, אבל אתם גם צריכים לתת לנו את הכלים להתמודד עם התלונות בוועדות הפטור ולסייע'.

"אפשר להכניס לוועדות הפטור את ההבנה של הקהילה החרדית, אני בעד, זה בסדר גמור. אבל לגמרי לוותר על זה ושתבוא איזו עמותה או ארגון או רבנים שייקחו על עצמם באופן בלעדי את האחריות לפגיעה בתוך המשפחה? זה עיוות של המציאות והחוק, ואני חוששת שיכולת הפיקוח על אותם פוגעים והטיפול בהם היא בעייתית. גם מבחינת הרבנים שלוקחים את זה על עצמם זה לא פשוט, לא תמיד יש להם הכשרה לכך בכלל. אחר כך מישהו נוסף ייפגע ויטענו כלפיהם 'איך אפשרתם לזה להמשיך לקרות?'"

במהלך השיחה עם ח"כ רוזין היא מזכירה לחיוב את פורום ׳תקנה׳, כדוגמה לגוף שמטפל בפניות המגיעות לידיו במסגרת קהילתית. הרבנית יהודית שילת, מנהלת הפורום, הייתה אחת היחידות בתחקיר הנזכר לעיל שהציעה לפונה סיוע וליווי צמוד, במסגרת מערכת אכיפת החוק או במסגרת הפורום.

"אני לא יכולה להתעלם מזה שמדובר בהקלטה בסתר", מתייחסת שילת לתחקיר. "יש בזה מרכיב של חוסר הוגנות. אבל מאחר שמדובר בסוגיה כל כך קריטית ובעייתית, ופרשיות חמורות רק נחשפות כל העת - ממש עכשיו נחשפת פרשה שתרעיד את הציבור הדתי (הכוונה לראש הישיבה בצפת שהושעה מתפקידו, ל"נ) – אז אם הדרך הזו מועילה, אני מקבלת אותה על אף הקושי והביקורת שיש לי עליה.

"חשוב לציין שיש רבנים שענו תשובות נפלאות, וצריך לתת להם קרדיט על כך. זהו נושא שצריך ללמוד אותו, והרבנים מגיבים כך לא בגלל שהם רשעים אלא בגלל שהם לא מבינים במטריה. מדובר בעבריינות שצריך ללמוד את מאפייניה, ואז אפשר ללמוד איך להתמודד איתה נכון".

האם אתם תומכים בהרחבת החובה גם על רבנים?
"אני חושבת שצריך לעשות זאת, עם כל הקשיים שיש בכך. זה אכן יכול לגרום להתלבטות של נפגעים אם לספר או לא, אבל אין מה לעשות - זה ממש זמן מלחמה. עבריינות המין היא רעה חולה, וצריך להיאבק נגדה. אנשים מתלבטים אם לדווח, אז החוק יעזור להם בהתלבטות".

שילת מבקשת להבהיר עוד נקודה חשובה: "צריך להבין שלפני הכול האחריות מוטלת על החברה, ואי אפשר להעביר הכול לשלטון החוק. מה שקובע התנהגות זה החינוך והאחריות הקהילתית והחברתית – זהירות ושמירה מפני עברייני מין, להכריח אותם לקבל טיפול ולהתרחק, וכשאין ברירה המשטרה זה המקום. המשטרה היא לא האופציה השנייה והיא הכרחית, אבל היא לא הפתרון היחיד. אנשים לא צריכים להוריד מעצמם את האחריות לעשות כל מה שהם יכולים".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...