ראשי » יהדות » תרבות

סבלה מהפרעה נפשית: אובססיה בקיום מצוות

הסופרת ג'ניפר טרייג סבלה מ-OCD - הפרעה טורדנית כפייתית - שבאה לידי ביטוי בקיום מצוות אובססיבי. כעת היא מספרת למה החליטה לכתוב על זה ספר

כל מי שצפה בסרטים בכיכובו של וודי אלן בוודאי תהה לגבי הקשר בין נוירוזה, יהדות, והומור שנון מהסוג שרק וודי אלן יודע לנפק. התשובה, או לפחות חלקים ממנה, מסתתרת ב"השטן נמצא בפרטים הקטנים", ספרה החדש של ג'ניפר טרייג (הוצאת דיונון): גם הוא, ממש כמו סרט ראוי של וודי אלן, מצליח להיות גם נוירוטי וגם מלא בהומור עצמי, גם סרקסטי עד כאב וגם רציני עד אימה, גם מצחיק וגם עצוב.

עוד כותרות ב-nrg:
- לא כל אחד יכול ללמוד זוהר, עדיף ללמוד גמרא
- האם מותר לצאת לחופשה בשלושת השבועות?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

במונולוג אמיתי וכן מאוד מתארת טרייג את ילדותה ונעוריה, אז סבלה מאנורקסיה, מ–OCD ומקַפֶּדֶת — הפרעה טורדנית–כפייתית שבאה לידי ביטוי דרך חייה הדתיים כיהודייה שומרת מצוות. שמה של ההפרעה, שתורגם לעברית לראשונה על ידי מתרגמת הספר איריס רילוב, מכנס במילה קצרה אחת שורה של בעיות וקשיים הבאים לידי ביטוי בשלל דרכים והזדמנויות.

ג'ניפר טרייג נולדה וגדלה בעיירה קטנה בקליפורניה, לאם קתולית ולאב יהודי. הבית שבו גדלה היה חילוני למהדרין, אך טרייג הצעירה החלה להתעניין בהדרגה ביהדות ובמצוותיה, התעניינות שהפכה, כאמור, לאובססיה של ממש.

דווקא העובדה שחוותה את ההפרעה הנפשית על בשרה סייעה לטרייג לכתוב את הספר מנקודת מבט חומלת ומשועשעת, אפילו מצחיקה. "הומור תמיד עזר לי להתמודד עם דברים", היא מספרת בראיון הנערך עמה בהתכתבות, מביתה שבארצות הברית. "אפילו כשהייתי ממש חולה, עדיין ידעתי להתבונן על עצמי מהצד ולהבין שהמצב שלי גם מצחיק מאוד".

דוגמה לביטוי משעשע של ההפרעה הטורדנית–כפייתית היא מוצאת באובססיה המתמדת לכסות את ראשה, מעשה שתפסה מתוך בורות כמבטא אדיקות דתית של כל יהודי באשר הוא — ללא הבדלי מגדר או מצב משפחתי. משלא נמצא כיסוי ראש הולם, הייתה טרייג מסתפקת גם במפית נייר פשוטה. "קדוש, נקי מאוד ואופנתי", היא מסכמת בהומור את יתרונותיו של השביס המאולתר. "לבשי את זה בגשם ומיד תקבלי עיסת נייר — שתי עבודות יצירה במכה אחת!"

נראה שלדת היה תפקיד מרכזי בהפרעה שממנה סבלת. במבט לאחור, האם את מזהה קשר בין דת לבין בעיות נפשיות?
"אני חושבת שאצלי, ה–OCD מצא ביטוי באובססיה דתית, מכיוון שהדת הייתה משהו שאהבתי והתעניינתי בו מלכתחילה. לא יכולתי לשלוט בהפרעה עצמה, אבל הייתה לי מידה מסוימת של שליטה באופן שבו היא תתבטא אצלי, ובמקרה שלי הביטוי היה במצוות היהודיות.

"הרי ביהדות יש הרבה מאוד חוקים וכללים, ולכן קל מאוד לתרגם אותה להפרעות נפשיות — למי שמלכתחילה יש נטייה לכך. יכול להיות גם שאהבתי את העובדה שקיום המצוות שלי הוציא את אבי מדעתו, דווקא מכיוון שהוא עצמו לא היה יהודי שומר מצוות. ההפרעה עצמה היא מולדת, אבל הניתוב שלה לעולם המצוות היה דרך למרוד בהוריי".

בחייה הבוגרים הצליחה טרייג להתמודד עם ההפרעה שליוותה אותה בנעוריה, ולהשתחרר מהאובססיה שנלוותה לאורח החיים הדתי שאימצה. "היום אני בהחלט שומרת מצוות", היא אומרת. "אני שומרת כשרות, אבל לא בודקת כל מאכל בציציות. אני מגדירה את זה כ–Relaxadox (שילוב של 'אורתודוקסי' ו'רגוע', ע"א). החג היחיד שבו אני עדיין מתבלבלת בין קיום מצוות לבין OCD הוא פסח. אבל האם זה לא קורה לכולם סביב החג הזה?"
 
איפה בעצם עובר הגבול, לדעתך, בין אדם דתי לבין אדם הסובל מבעיה נפשית?
"אמונה וכפייתיות הם דברים שונים בעליל. נכון, כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו עושים דברים כי חייבים לעשות אותם, אבל השאלה היא אם עלינו לקיים אותם כי זה מה שהתורה מצווה עלינו, או כי שיבוש כימי במוח מצווה עלינו? אני חושבת שבמקרה שלי, היה ברור לכולם שמדובר בכימיה ולא בקבלת עול מלכות שמיים. כשבמשפחה שלי הבינו שמשהו אצלי לא בסדר, הם לקחו אותי להתייעצות עם רבנים.

"אותם רבנים מעולם לא אמרו: 'אה, היא בעצם רק אדוקה, הכול בסדר, תנו לה להמשיך'. הרבנים אמרו לי בפירוש שהמעשים שלי לא מבטאים הקפדה חיובית במצוות, אלא שמדובר במחלה שפוגעת בי. הם גם אלו שאמרו לי שאני חייבת להפסיק עם האובססיה ולהתחיל ליהנות מהאמונה הדתית. מאחר שהם היו רבנים, בטחתי בהם. העצה שלהם הייתה טובה, והיא עזרה לי עם הזמן".

בתחילת הספר, כותבת טרייג שניצניה של ההפרעה הנפשית הופיעו אצלה בגיל צעיר מאוד: "מאז גן הילדים היו לי דחפים טורדניים–כפייתיים, פזורים ואקראיים" (עמ' 7). ואולם, המחלה פרצה במלוא עוצמתה כשהגיעה לגיל ההתבגרות. "זה גיל מורכב בכל מקרה — הגוף שלך משתנה, המוח שלך אינו בוגר, את מתחילה לשנוא את ההורים ולסבול מהצקות על ידי ילדים אחרים. זאת תקופה מלחיצה, וזה בוודאי לא עוזר ל–OCD שמחכה לפרוץ", היא אומרת.

עם היעלמם של פצעי הבגרות, החלה להיעלם גם ההפרעה הנפשית. "ידוע שאם הבעיה מתגלה בילדות, רבים מצליחים להתגבר עליה ולהחלים באופן טבעי. ובכל זאת, חשוב לי לומר שלמרות שבספר תהליך ההחלמה מתואר באופן אגבי וקליל, במציאות זה לא היה קל בכלל. כשנה וחצי לפני שההפרעות נעלמו, עברתי טיפול פסיכולוגי ועבדתי מאוד קשה כדי לא להיכנע לדחפים שלי".

האם כתבת את הספר כי רצית לספר את הסיפור האישי שלך, או מתוך רצון לעזור לאנשים הסובלים מההפרעה?
"זה אולי לא מאוד אצילי מצדי להתוודות על כך, אבל כתבתי את הספר בעיקר לשם בידור. אם הוא יעזור למישהו, ככה במקרה, זה מבחינתי בונוס אבל בהחלט לא מטרה". ובכל זאת, טרייג סבורה שאולי בכל זאת תצליח לחולל שינוי בזכות הספר. "כשהייתי חולה, הרגשתי בודדה. לא ידעתי איך לכנות את מה שקורה לי וניסיתי להסתיר את זה. הרגשתי שאני משוגעת, הייתי בטוחה שאין עוד אנשים ובוודאי לא ילדים משוגעים כמוני. אם היה בסביבה שלי ספר שכזה, הוא בטח היה עוזר. אני מקווה שהספר יעזור לאנשים להבין שהם לא לבד, ושקפדת ו–OCD ניתנות לטיפול, כמו כל מחלה אחרת".

עושה רושם שבבית שלך היה הרבה בלבול סביב הדת. את מספרת ש"משך רוב רובה של ילדותי, אמי הקתולית הייתה האחראית על חינוכי היהודי. כל שהייתה מצוידת בו היה תקליט ארוך נגן של כנר על הגג ועותק של הספר 'איך להיות אמא יהודייה'... לפיכך כללה הלמידה הדתית המוקדמת שלי בעיקר אנחות כבדות, וידיים מונפות אל התקרה". האם את חושבת שהזהות המורכבת והמבולבלת בבית תרמה להפרעות הנפשיות שלך?
"אני לא חושבת שזה מה שגרם לבעיות שלי, הרי ידוע שמדובר בהפרעה גנטית. ואולם, הזהות המבולבלת שלי בהחלט הייתה הסיבה שבגללה מיקדתי את ה–OCD סביב הנושא הדתי ולא, למשל, בשמירה על החדר שלי נקי או משהו כזה. לא היה לי מושג מה זה אומר להיות דתי נורמלי. גדלתי לפני עידן האינטרנט, ולא היו מקומות שבהם יכולתי ללמוד על דתיות בריאה ונורמלית. כשהחלטתי לשמור מצוות, בעצם נאלצתי להמציא לעצמי את החוקים. באופן טבעי, ה–OCD הזין את השיגעון הזה באופן מעוות ולא בריא".

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...