לא יעזור בית דין: כך ישראל מרחיקה מתגיירים

רבבות מיוצאי חבר העמים בישראל רואים עצמם בני העם היהודי, אך לפי ההלכה אינם יהודים. סדרת קשיים טכניים, מלווים באטימות ממסדית ובגישה הלכתית מחמירה, מונעת מהם להתגייר. מחקר חדש אומר שאם המצב לא ישתנה זהותה היהודית של ישראל בסכנה

תגיות: גיור,

כשהתברר שממשלת נתניהו עומדת לסגת מרפורמת הגיור שעברה בקדנציה הקודמת, והעיתונים ואתרי החדשות התחרו ביניהם מי יזדעזע יותר מהצעד הזה, ד"ר נתנאל פישר דווקא לא התרגש. הוא היה מוטרד הרבה יותר מנקודה אחרת: קיצוץ חד בתקציב מערך הגיור הממלכתי, שהוכנס כהנחת עבודה לדיוני תקציב 2015. פישר (40), מרצה למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה שעוסק שנים רבות בשאלת מדיניות הגיור, היה שמח לשמוע איזה קול של מחאה פוליטית או תקשורתית, אך מצא רק דממה.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"אתגר הגיור פשוט לא נמצא במודעות של החברה הישראלית, ולצערי גם לא במודעות של הציונות הדתית, שהיה מתבקש שתתגייס למשימה הלאומית הזאת", הוא אומר. "אם נפתלי בנט, למשל, היה פונה לישראלים שעלו וקורא להם להתגייר, ובמקביל קורא לתומכיו לחבק את מבקשי הגיור ולתת להם מעטפת תמיכה – היינו במקום אחר".

''אתגר הגיור פשוט לא נמצא במודעות של החברה הישראלית''. ד''ר נתנאל פישר צילום: מירי צחי

את המקום שאנו נמצאים בו היום אבחן פישר בדו"ח שחיבר, "אתגר הגיור בישראל: ניתוח מדיניות והמלצות", שראה אור כעת מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה (וניתן לקריאה והורדה באתר המכון). לדברי פישר, זהו המחקר המקיף הראשון שנעשה בישראל על פרויקט הגיור של עולים לא יהודים ממדינות חבר העמים – פרויקט שהושקע בו מאמץ ממלכתי רב שנים, אך תוצאותיו דלות. הדו"ח מביא נתונים, מנתח את הסיבות לחוסר ההצלחה, וגם מציע מדיניות לעתיד. אחת מסגולות המסמך הזה, במיוחד לקורא הישראלי הוותיק, היא נקודת המבט של העולים המבקשים להתגייר, שלרובנו היא זרה לגמרי, ואפילו מפתיעה.

נתחיל מן הנתונים: כשליש מכלל עולי חבר המדינות החיים בישראל אינם יהודים על פי ההלכה, ומופיעים במרשם האוכלוסין כ"חסרי דת". שיעורם משקף את שיעורי ההתבוללות הרווחים ברוסיה ובאוקראינה בדורות האחרונים. בכל שנה מצטרפים למעגל הזה עוד כ־10,000 איש: כ־6,000 עולים חדשים, וכ־4,000 תינוקות שנולדים בישראל לאמהות לא יהודיות.

בעקבות העלייה הגדולה בשנות התשעים הוקם בישראל מנגנון מיוחד מטעם המדינה – "המכון המשותף", שבו נציגי זרמים שונים, פרי המלצות ועדת נאמן. הגוף הזה מכין את המועמדים לגיור, ובוגריו מגיעים אל בתי הדין המיוחדים לגיור של הרבנות הראשית, המגיירים אותם (או דוחים אותם).

למרבה האכזבה, במשך עשרים שנות גיור ממלכתי, התגיירו רק 24 אלף מיוצאי חבר המדינות – כ־8 אחוזים מכלל העולים הלא יהודים מארצות אלו. זאת, אף שכרבע מן העולים מגלים עניין בגיור. המסלול הצבאי "נתיב" הגדיל אמנם את מספר המתגיירים, וכך גם הקמת המערך הממלכתי המוקדש לנושא, אך השינויים הללו נותרו מינוריים: היקף הגיור לא עלה כמעט אף פעם על 2,000 איש בשנה, והוא אינו במגמת עלייה.

''אם הוא היה קורא להם להתגייר, ולתומכיו לחבק את מבקשי הגיור - היינו במקום אחר''. נפתלי בנט צילום: אריק סולטן

בניגוד להשמצה הרווחת בחוגים מסוימים, בעיקר דתיים, ולפיה מדינת ישראל מגיירת גויים בשיטתיות, המציאות רחוקה מכך כרחוק מזרח ממערב. לדברי פישר, "האנשים שעוברים תהליך גיור – וגם אלו שלא עוברים, אלא רק מתחילים - הם לרוב בנים או בנות לאב יהודי, שרואים בעצמם יהודים ושהזהות היהודית חשובה להם עד כדי כך שהם מתחילים בתהליך הלא פשוט, במקום להסתפק בזהות הישראלית, כמו האחרים".

כלומר, כשאנחנו מדברים על דרישה להקלת תהליך הגיור, לא מדובר על הצפת העם היהודי באנשים שאין להם כל עניין אמיתי ביהדות.
"ממש לא. מי שאין לו מראש זהות יהודית משמעותית בכלל לא נמשך לתהליך הגיור. אנחנו מדברים על אנשים שהם 'זרע ישראל' במובן הקלאסי ביותר. אבל בגיור שלהם אנחנו נכשלים. הרוב נושרים באמצע. את הגיור שלהם אנו יכולים להבטיח, אם נדע איך לתמוך בהם".

יעדים לא סבירים

למי שתוהה מדוע אחוזי הגיור חשובים כל כך, פישר מסביר שלא מדובר במותרות. הפרק הראשון בדו"ח שלו מוקדש להצגת ההשלכות מהכישלון היחסי של הגיור. בעיה אחת שנוצרת היא בעייתם של הישראלים הלא יהודים, המוצאים עצמם כמעין אזרחים סוג ב' בעניינים רבים – תופעה שמחובתה של החברה למנוע. השלכה אחרת היא בעיית ההתבוללות, המאיימת על הזהות היהודית של החברה כאן.

"ההתבוללות עולה לישראל", מצטט הדו"ח כותרת לריאיון שערך יאיר שלג לפני יותר מעשור עם פרופ' אשר כהן. האדישות לתהליכים האלה עלולה להביא לאסון בעיניים יהודיות־ציוניות: המכנה המשותף הבסיסי של הזהות הדתית של היהודים בישראל מתכרסם, והוא עלול להיפרם אם לא יחול שינוי לטובה.

רוב המעוניינים בגיור הרגישו שייכים לעם ישראל עוד לפני העלייה לארץ. עולים מרוסיה עם רה''מ לשעבר רבין צילום: אבי אוחיון, לע''מ

כשבוחנים את תהליך הגיור מקרוב, לפי הנתונים שאסף וניתח פישר, מתבררות כמה עובדות חשובות. ראשית, רוב המתגיירים מיוצאי חבר העמים הן מתגיירות – כמעט 80 אחוזים. "נשים נוטות יותר מגברים להתחיל בתהליך הגיור, ובעיקר נוטות יותר מגברים לסיימו בהצלחה", כלשון הדו"ח.

שנית, מספר הפונים לגיור אמנם אינו רב, אבל הוא גדול בהרבה ממספר המסיימים אותו. במסלול הצבאי, רק 30 אחוז מהנרשמים לקורס "נתיב" משלימים את תהליך הגיור, ובמסלול האזרחי מדובר על 40 אחוז. במילים אחרות: לצד 24 אלף המתגיירים, היו עוד 30־40 אלף איש שהחלו את התהליך ולא הגיעו עד סופו. אם כולם היו חוצים את קו הסיום היה מספר המתגיירים מגיע לכ־60 אלף, מיעוט בקרב העולים שאינם יהודים, שהוא הפוטנציאל האמיתי של הגיור.

כדי להבין את המשפט האחרון, צריך להיכנס יותר לעומק: בהסתמך על זאב חנין, המדען הראשי של משרד הקליטה, מחלק הדו"ח את העולים הלא יהודים לשלוש קבוצות תרבותיות. כרבע מהם מנותקים לחלוטין מכל עניין ביהדות, ומתרחקים מן הזהות הישראלית; 35־40 אחוז מרגישים שהם ישראלים אך משמרים מרכיבי זהות אחרים; ובקבוצה השלישית, הזהה בגודלה לקודמתה, נמצאים אלה שהם ממוצא יהודי מובהק, והרגישו שייכים לעם ישראל עוד לפני העלייה לארץ. רוב המועמדים לגיור מגיעים מהקבוצה הזו.

הדו"ח של פישר מציע למדינת ישראל להתמקד מראש באוכלוסייה מהסוג השלישי – ולא להציב יעדים לא סבירים, כמו גיור כל העולים הלא יהודים. הקבוצה הרלוונטית, שהיא בעלת חתך גילאים צעיר ודומיננטיות נשית, היא גם זו שתקבע את גורל בעיית ההתבוללות. אם 40 אלף המשתייכים אליה אכן יתגיירו – הבעיה העיקרית שבפניה עומדת החברה הישראלית סביב שאלת הגיור תיפתר. ממילא המועמדים לגיור מגיעים כאמור מהקבוצה הזו, "אנשים עם זהות יהודית חזקה", כהגדרתו של פישר.

משמעותה של הזהות היהודית עולה גם בסיפורים שפישר נזכר בהם, מניסיונו רב השנים בליווי מועמדים לגיור. מקרה אחד הוא של עולה מאוקראינה, בן לאב יהודי ולאם גויה. מגיל צעיר, עוד בטרם עלה ארצה, נמשך הבחור ליהדות ולציונות, והשתתף מיוזמתו בפעילויות לנוער יהודי.

בסופו של דבר הגיע לישראל במסגרת נעל"ה (נוער עולה לפני הורים), והתגייס ליחידה מובחרת. שם הוא התחבר במיוחד עם החבר'ה הדתיים, ואגב כך גילה שמבחינת ההלכה הוא אינו יהודי. "אם אני צריך להתגייר, זה מה שאעשה", הוא אמר, מבטל את כל הקולות שאמרו לו שחבל על המאמץ ושהמסלול תובעני ומתיש. ואכן, הבחור נכנס לקורס נתיב והשלים את תהליך הגיור על כל שלביו. בעקבותיו הלכו גם אחותו ואפילו אמו הגויה, שהצטרפה לילדים ולגיור כאן בעוד האב היהודי נותר באוקראינה, אדיש לחלוטין לשורשיו הלאומיים־דתיים.

מנגד מספר פישר על מקרה עם סוף זמני עגום, סיפורן של שתי אחיות צעירות, בנות למשפחה ירושלמית מסורתית. השתיים גדלו מתוך זהות יהודית איתנה, אך בעקבות עבודת שורשים לקראת בת המצווה גילו שאמן לא יהודייה: כאדם צעיר חיפש האב את מזלו בדרום אמריקה, וחזר משם עם אישה שהתקבלה אל תוך המשפחה החמה בלי שאלות רבות מדי.

הבנות נכנסו לתהליך הגיור – הדורש יכולת ריכוז, לימוד והתמדה שלא תמיד מצויה גם אצל מבוגרים - וסיימו אותו בהצלחה רבה. נותר רק מכשול אחד: הן למדו בבית ספר ממלכתי מקצועי, והדרישה המקובלת בגיור היא שילדיהם של המתגיירים - ובמקרה זה המתגיירות עצמן - ילמדו בבית ספר דתי.

''יש מספיק הרכבים שהיו מקבלים אותן בשמחה''. מתגיירות של ארגון עמי, למצולמות אין קשר לנאמר בכתבה צילום: מכון גיור עמי

"שתי הבנות האלה הן ממשפחה מעוטת יכולת, ובית הספר המקצועי חיוני מבחינתן", אומר פישר. "הדרישה שיעברו לבית ספר דתי הייתה פשוט בלתי מעשית. זה לא היה קורה". למרבה הצער, הדיינים – שזמן קצר קודם לכן התפעלו מרצינותן של הבנות – לא הרשו לעצמם לחרוג מהנוהל, והודיעו לאחיות כי אינן יכולות להתגייר. בשנה הבאה ינסו השתיים שוב את מזלן, או שייאלצו להמתין לסיום לימודיהן בבית הספר. "אלו בנות שהיהדות חשובה להן מאוד, זה עולמן. כואב לתאר את גודל האכזבה והפגיעה שחוו", מספר פישר.

אם הן היו פונות לבית דין אחר, אתה חושב שהתוצאה הייתה אחרת?
"בוודאי. יש מספיק הרכבים שהיו מקבלים אותן בשמחה. הדיינים האלה חששו לקחת אחריות ולחרוג מהנוהל, למרות שאין כאן שום עניין הלכתי. אבל יש גם דיינים אחרים".

הפחד שלפני הטלפון הראשון

בתי הדין של מערך הגיור הממלכתי פועלים תחת נורמה אורתודוכסית הרחוקה מלהקל על המבקשים להתגייר. לפי ההערכות כ־80 אחוז מהמועמדים צולחים את בית הדין, אך הדו"ח מלמד שהנתון הזה נכון רק כאשר מתייחסים לכלל המתגיירים, שחלק נכבד מהם בני העדה האתיופית.

כאשר מתמקדים בעולים ממדינות חבר העמים, בעלי הרקע החילוני יותר, המספרים צונחים: כמחצית מכלל העולים הללו, שהתמידו בתהליך הלימודי, סיימו אותו והגיעו אל בית הדין – נדחים. חלק מהם שבים לבית הדין לדיון שני או שלישי, ולעתים עוברים אז את משוכת הגיור; אחרים מתייאשים ומוותרים.

סביב מערך הגיור מתקיימים ויכוחים פוליטיים מרקיעי שחקים, אבל פישר טוען שהמתנצחים, שחלקם מתהדרים בכוונות טובות להפיכת הגיור לידידותי וזמין יותר, הם חלק מהבעיה ולא מהפתרון. העמדתו של הנושא במוקד מאבק פוליטי מרחיקה את המתגיירים, מסביר פישר. ההתקפות מהאגף החילוני מציגות את תהליך הגיור כדרך ייסורים נוראה שמטרתה להפוך את האדם לחרדי, מה שכמובן מרתיע את המועמדים.

''אמרתי לו 'אל תלך על האנטי', בסוף הוא באמת לא השיג כלום''. אלעזר שטרן צילום: אריק סולטן

מנגד, העמדה החרדית נוסח "כוכבית גיור" מציגה את התהליך כחסר ערך – מה שפוגע בנכונות להשקיע בשביל לעבור אותו. "אנשים לא מבינים כמה תהליך הגיור קשה, וחושבים שזה סרט נע", אומר פישר. "אלה שטויות. זה תובעני, זה נוגע באנשים במקומות רגישים וחשובים של זהות, וכל מכשול שנערם בדרך עושה את זה לקשה עוד יותר.

"מעטים מבינים את הנושא מנקודת המבט של המתגיירים, של מי שזה חשוב להם ובוחרים לבוא ולהתגייר. אנשים סיפרו לי כמה זמן לקח להם להתגבר על הפחד ולהרים את הטלפון הראשון. כמה פעמים הם החליטו לעשות את זה ונסוגו. וגם אחרי זה – צריך למצוא כיתה, צריך למצוא משפחה מלווה, צריך להיכנס לבית כנסת בפעם הראשונה בחיים. זה מאוד קשה, מאוד מלחיץ".

מעבר להרתעת המתגיירים, אומר פישר, הקרבות הפוליטיים פשוט לא יעילים. "חבל על האנרגיה. כל הניסיונות הפוליטיים לשנות את הגיור נכשלו. במקום לאיים על הרבנות בהקמת בתי דין חדשים, כמו שהחוק של אלעזר שטרן ניסה לעשות, צריך לאפשר יותר גמישות בתוך המערכת – כמו ש'חוק צוהר' עשה לנישואין: שמתוך בתי הדין של מערך הגיור, כל מועמד יוכל לבחור לאיזה ללכת. אמרתי לשטרן 'אל תלך על האנטי', ובסוף הוא באמת לא השיג כלום. זו מערכת חזקה, ואין טעם לנסות להילחם בה. אנחנו גם צריכים אותה חזקה".

מי הם, באמת, הדיינים בבתי הדין לגיור? מתברר שרובם שייכים לציונות הדתית דווקא. לדעת פישר יש בהם אנשים מצוינים, שמראים גישה נכונה כלפי המועמדים לגיור, אך יש גם כאלה שאינם מבינים כי חלק מהמתגיירים באים מרקע יהודי של ממש, גם אם סגנון חייהם שונה מאוד מזה שמוכר ליושבים בבית הדין. הבנה של העניין, הוא אומר, עשויה לחולל שינוי משמעותי ולהקל על דרכם של מבקשי הגיור. "צריך לעזור להם. אם היינו מחייבים את הדיינים ללמד מחזור אחד במכון לגיור, הם היו מבינים את המועמדים והסטיגמות היו נושרות.

"יחד עם זאת, אני לא מאמין שאם נתקוף את הדיינים זה יביא איזו בשורה. ההפך. בתי הדין נמצאים גם כך בין הפטיש לסדן, מהלכים בין הטיפות בלהטוט כמעט בלתי אפשרי. יש לי ביקורת קשה כלפיהם, אך גם אמפתיה גדולה. הם מותקפים מימין ומשמאל ואין להם גיבוי ציבורי. יש הרבה מה לתקן בגישה של בתי הדין ושל חלק מהדיינים, אבל התיקון לא יבוא ממאבק חזיתי. הוא יבוא מסדרת שיפורים, ובעיקר מהתייצבות של הציבור מאחורי אתגר הגיור. אם היו תופסים את הגיור כיעד לאומי שהחברה מגויסת אליו, הכול היה נראה אחרת".

מצד שני, הקריאה בדו"ח של פישר לא תעשה חיים קלים לאוהדי הרבנות ובתי הדין. מתברר שלמרות הנכונות העקרונית לקבל גרים, דיינים רבים מפגינים גישה חשדנית, נמנעים מלאשר את המועמדים בדיון ראשון, מערימים קשיים ביורוקרטיים ויוצרים תהליך הרחוק משקיפות. הלימודים בחלק ממכוני הגיור מספקים תמונה רחבה של זהות יהודית, ובכלל זה היסטוריה, תנ"ך וציונות - אך הדיינים שואלים את המועמד רק על קיום מצוות, על ידיעת הלכה ועל אמונות דתיות, ומצדיקים את רתיעתו מפני כניסה לזהות דתית צרה.

תיאורים רבים המובאים בדו"ח משקפים את חששותיהם של המועמדים לגיור מפני שלילת זהותם הקודמת, או דחיקתם לזהות שלא ביקשו לאמץ – ונשמעים גם סיפורים קשים על חוסר הבנת נפש הגר מצד הדיינים. הקורא מתרשם שלפחות בחלק מהרכבי בתי הדין לגיור, לא ניכרת עמדת המוצא המתבקשת לכאורה מן האגף הרבני, זו השואפת להכיל בתוך העם היהודי את מי שנולד ליהודי או נישא ליהודי, ולמעט ככל האפשר בנישואי תערובת. קשה להשתחרר מן המחשבה שהיעדרה של אותה הנעה, הרואה כמלאכת קודש את מתיחת גבולות כלל ישראל כך שלא יישארו אנשים "בחוץ", נובע מכך שמבקשי הגיור מגיעים מרקע חילוני, הרחוק מעולמם החברתי והדתי של הדיינים.

כלות השמחה התחבאו

בית הדין, כאמור, לא תמיד מאיר פנים למבקשי הגיור הנכנסים בשעריו – אבל רוב המועמדים כלל לא מגיעים לשלב הזה: הם מפסיקים את ההליך עוד קודם לכן. לשאלת מיליון הדולר, מה גורם לנשירה, הדו"ח נותן תשובה מורכבת. בין השאר הוא מצביע על הדימוי השלילי של הציבור הדתי בעיני העולים; על התפיסה של תהליך הגיור ככזה שמחייב "חזרה בתשובה" ומעבר לזהות חרדית; ועל החשש שהסטיגמות כלפי העולים יישארו גם אחרי הגיור (שהרי המתגייר נשאר "רוסי", ויש שמטילים ספק בגיורו).

מלבד אלה קיימים לא מעט קשיים טכניים: קורס הגיור לא מתאים למי שסובל מקשיי קשב וריכוז; הדרישה לשני ערבי לימוד בשבוע היא תובענית; ומעברי דירה או עבודה גורמים לרבים מאלה שהחלו את הקורס לנשור ממנו בדרך. לדברי פישר, בניית מסלול גיור אישי, המפשט את ההתנהלות מול הרשויות השונות ומתגמש עם שינויי עבודה ומגורים, יכול לעשות נפלאות.

גורם נוסף שיכול לפתור רבים מרכיבי הבעיה הוא ליווי אמיתי וקרוב של המועמד על ידי משפחה דתית, שיכולה להכניס אותו בעדינות וברגישות אל עולם היהדות. כאשר המשפחה המלווה היא ותיקה בארץ ומקושרת בחברה הדתית, וממילא מבינה את שפתן של הרשויות הרלוונטיות, הרבה מכשולים גדולים עשויים להפוך למהמורות קלות.
[bigpic]
חלק מתהליך ההכנה לגיור אכן כולל "שידוך" למשפחה מאמצת, דתית דווקא. אלא שכיום המשפחות המלוות אינן עוברות הכשרה מתאימה, ולעתים אף אין להן מושג מה נדרש מהן וכיצד עליהן להתייחס למתגיירים, דבר שפוגע מאוד באיכות הקשר שנוצר ובפוטנציאל הטמון בו. פישר מדגיש שאין די בכוונות טובות: יש צורך בהיכרות עם עולמם של העולים והבנה לרגישות הגבוהה שבתהליך הגיור. "מועמדים שזוכים לליווי מתאים ולעידוד, ישלימו את הליך הגיור בהצלחה ב־90 אחוז מהמקרים", משוכנע פישר.

הוא עצמו ליווה עד היום, יחד עם רעייתו שלומית וילדיו, לא פחות מ־15 "תיקי גיור". "אחד ה'ליוויים' הראשונים שלנו היה לשתי בנות. בסוף התהליך, כשהן עברו את הגיור, עשינו לכבודן 'מי שבירך' וקידוש קטן בבית הכנסת השכונתי שלנו. אני מסתכל עליהן ורואה שהן מתכנסות בפינה, ואני מתפלא - הרי זה לכבודן, למה הן מתחבאות ככה? ואז הבנתי בפעם הראשונה עד כמה הגיור אישי ואינטימי מאוד מבחינתן. הרבה פעמים המתגייר לא רוצה שאיש ישמע על התהליך, גם לא החברים בעבודה, שאולי לא ידעו שהוא לא היה יהודי. בדיעבד הצטערתי שעשיתי את הקידוש.

"אדם אחר שליווינו היה בתהליך גיור ועמד לשאת אישה יהודייה. הוא לא המתין להשלמת התהליך, אלא התחתן - עם חופה וכל הטקס - על ידי רב רפורמי. הוא לא היה יהודי בזמן החתונה, אבל אביו וסבו היו יהודים, מה שהספיק כנראה לאותו רב. המוזמנים כנראה בכלל לא ידעו שהחתן עובר גיור. לאחר השלמת הגיור, בני הזוג ערכו חתונה שקטה ברבנות. כך שזה עניין אישי מאוד".

אין צורך בתעוזה

גיור הוא כמובן לא רק עניין טכני. העולה המתגייר הוא לרוב מי שכבר עבר את חבלי ההגירה ונקלט בארץ - והנה הוא שוב "גר" שעושה את צעדיו הראשונים בעולם שבעבורו הוא זר ומוזר. "כשנסעתי עם המשפחה לשנתיים לארצות הברית לפוסט־דוקטורט, הבנתי על בשרי לראשונה מה זה להיות 'גר', להיות זר. כמה אתה צמא לכל יחס, לכל ליווי", מספר פישר.

חלק משמעותי מהקשיים בתהליך הגיור קשורים במעין הנחה הנמצאת בתשתיתו, ולפיה ההצטרפות לעם ישראל היא הצטרפות לשומרי המצוות. ההנחה הזו רחוקה כמובן מן המציאות בת זמננו. סלע המחלוקת בין הפוסקים הוא בשאלה אם יש צורך להתעקש שהמתגייר יקבל עליו את המצוות וישמור אותן בפועל, או שמא אפשר לקבל לעם היהודי אנשים שינהלו אורח חיים שבמקרה הטוב הוא מסורתי.

הבדלי הגישות צצו כאשר הגיור, עניין שהיה נדיר במשך דורות רבים, הפך לשאלה אקטואלית בקהילות ישראל בעקבות האמנציפציה. הקשרים בין החברה היהודית לזו הכללית הסובבת אותה העמיקו, ובמקביל לנישואי התערובת שהתרבו, גבר גם הזרם של בני זוג "מבחוץ" שביקשו להתגייר. אלה, על פי רוב, לא היו מעוניינים להצטרף לקהילה חרדית, אלא ליהדות שאינה מקפידה בכל המצוות – והפולמוס החל.

''הוויכוח מתנהל בתוך המיינסטרים ההלכתי ויש בו מחמירים ומקלים''. בית הדין הרבני האזורי צילום: רענן כהן

"פעם חשבתי שצריך 'רבנים אמיצים' ואיזה פתרון הלכתי נועז כדי להקל על הגיור", אומר פישר. "אבל כאשר אתה נכנס לספרות ההלכה, אתה רואה שהוויכוח מתנהל בתוך המיינסטרים ההלכתי ויש בו מחמירים ומקלים. היו כאלה שהתנגדו לגיור של מי שלא הגיע ליהדות מתוך דבקות דתית, למשל הראי"ה קוק והמהר"ם שיק, והיו רבים אחרים שסברו שברגע שאדם לומד תורה ויש בו נכונות מינימלית, עקרונית, לשמור את המצוות – מקבלים אותו בלי לבדוק בציציותיו".

בנספח המצורף לדו"ח מביא פישר ציטוטים מרתקים של פוסקים במאות ה־19 וה־20, המסבירים שמקובל ונכון לקבל כגר כל אדם שמעוניין בכך ומראה רצון טוב, וכי יש מקום להעלמת עין יזומה ומודעת הן מהמניע והן מהסיכוי שישמור מצוות אחרי הגיור.

ברוח זו כתבו הרב בן־ציון עוזיאל ("גר שקיבל עליו המצוות ועונשן, אף על פי שידוע שלא יקיים אותם מקבלים אותו"), הרב אליהו גוטמכר ("כל נכרי שבא לגיור... ומחשבתו לטובה...מגיירים אותו"), הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי ("מי שמקבל עליו כל המצוות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון, אין זה חיסרון בדין קבלת המצוות"), והרב כהנא מוורשא ("ההכרח יאלצנו לקבלם אם יערימו עלינו שמקבלים עליהם באמת עול מצוות"). המטרה בפסיקות האלו הייתה לצמצם את ממדי ההתבוללות ולהכיל בתוך הקהל היהודי את כל מי שנכון לעבור תהליך גיור.

הדוגמה המובהקת ביותר לגישה הזו היא המקרה של אישה שהתגיירה כדי להינשא לכוהן - והרב דוד צבי הופמן אישר את גיורה, אף שכוהן אסור על פי ההלכה בנישואין עם גיורת. פסיקה דומה נתנו כעבור שנים הרב גורן והרב עובדיה יוסף, במקרה של הלן זיידמן. העובדה שהמתגיירת עתידה לחיות עם כוהן, הסביר הרב יוסף, "אינה חיסרון בגוף קבלת המצוות עצמן".

לעתים, אגב, היה פער בין העמדה העקרונית ובין ההתנהלות המעשית: יש עדויות שלפיהן הרב קוק, שכאמור היה מהמחמירים, שלח במקרים מסוימים את המועמד לגיור לבתי דין מקלים יותר, כדי לסגור את העניין מהר ובאופן חיובי. גם הרב משה פיינשטיין, שנקט עמדה עקרונית מחמירה, הכיר בכך שחבריו הרבנים אימצו נתיב מקל מאוד בגיור, ונמנע מלבקר אותם.

דוגמה מרתקת אחרת היא זו של הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי לישראל בשנים 1964־1972. בשנות החמישים והשישים, כשעוד שימש רבה של תל־אביב, נודע אונטרמן כאחד המחמירים ביותר בנושא הגיור. "עד היום כל המחמירים מצטטים אותו", אומר פישר. כשהחלה העלייה מרוסיה בשנות השבעים שינה הרב אונטרמן את עורו והפך לראש המדברים בעד הקלות בגיור, "וכל המקלים מצטטים ממנו. הלוואי שגם הדיינים היום ילמדו את המקורות הללו ויעברו גם הם מהפך כזה".

לפני שנים אחדות הוציא הרב חיים אמסלם ספר המסביר מדוע יש להקל בגיור אצל "זרע ישראל", בנים ליהודים. לדברי פישר זהו ספר חשוב מאוד, אבל אין בו משום חידוש גדול. "זו עמדה קלאסית שרווחת בהלכה, אך למרבה הצער מתעלמים ממנה. אמסלם הוא כמעט היחיד שכתב בשנים האחרונות בנושא הזה, שהיה צריך להעסיק את תלמידי החכמים הרבה יותר, ואז גם היו נמצאים פתרונות".

מה שמתרחש כיום בבתי הדין לגיור, מסביר פישר, הוא ניסיון לתמרן בין הגישות. "מצד אחד, לא תמצא שם מי שיסכים לקבל גיורת הנשואה לכוהן, או כל דוגמה דומה של הפרת ההלכה באופן ידוע מראש. מצד שני, רוב הדיינים מבינים שקבלה עקרונית של עול מצוות, כנדרש מהמתגיירים, רחוקה מלהיות התחייבות כנה וארוכת טווח לאימוץ אורח חיים דתי.

"ההליכה בין הטיפות כמעט הכרחית במציאות הפוליטית, כאשר הרכבי הדיינים מותקפים מימין ומשמאל, אבל היא כמובן מכבידה על התנהלות המערכת: עמדה בהירה ועקבית הייתה מאפשרת למערך הגיור לפעול מתוך ביטחון ועוצמה, וליצור תיאום ציפיות נכון יותר - הן מול המתגיירים והן מול המערכת הרבנית והחברה הקולטת".

שתיקת העלונים

עבודת הדוקטורט של פישר באוניברסיטה העברית הוקדשה למדיניות הגיור של מדינת ישראל והמדינה שבדרך, משנות העשרים של המאה הקודמת ועד היום. "זו המדינה היחידה בעולם העוסקת באופן אקטיבי בהמרת דת של אזרחיה", מאיר פישר נקודה שלא רבים מודעים לה. "הדתיים מתעצבנים מכך שהחילונים מתערבים בגיור, אבל אני, דווקא כיהודי דתי, אומר שביום שבו החילונים יגידו ש'לא חשוב אם העולים יתגיירו' זה יכניס את כולם לפאניקה הרבה יותר גדולה: יהיה בכך ויתור על הזהות היהודית והחלפתה בזהות ישראלית".

לפי פישר, העניין של הרשויות הישראליות בגיור עלה ככל שהחברה נעשתה דתית יותר. "במשך הרבה שנים המדינה הסתייגה מגיור, והאמת היא שגם הרבנות. זה השתנה בשנות השבעים - גם בגלל העלייה, גם בגלל האקטיביזם של הרב שלמה גורן שהיה אז הרב הראשי לישראל, וגם בגלל שהחילוניות ששלטה כאן בשנות החמישים התחלפה בגישה מסורתית יותר".

פישר מפנה את תשומת הלב לכך שחשיבות הגיור אינה שנויה במחלוקת כיום בין המחנות הפוליטיים־זהותיים בישראל. "זה לא נישואין אזרחיים או תחבורה ציבורית בשבת. יש קונצנזוס שהמדינה צריכה לעודד גיור, וזה נפלא. אוי ואבוי אם זה יהפוך לאינטרס של הדתיים".

אלא שאת החוליה החלשה הוא מוצא דווקא בחברה הדתית. אף שזהו המגזר החרד יותר מכולם מפני נישואי תערובת, ומעוניין שלא ירבו כאלה בישראל, הוא גם המסויג ביותר כלפי הגיור. אפשר שאינו מבין את חשיבות העניין, ואפשר שהוא חושד במניעי המתגיירים; כך או כך, הציבור הדתי מעדיף לאמץ גישה מחמירה. בסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה נשאלו הנסקרים האם צריך להקל בגיור עד כמה שאפשר בגבולות ההלכה, כדי לאפשר ליותר גרים להצטרף לעם היהודי, או שצריך להקפיד מאוד בגיור גם אם יהיו פחות מתגיירים.

81 אחוז מהחרדים השיבו שיש להקפיד מאוד, וכך גם 58 אחוז מהחרדים־לאומיים. זאת, אף שהשאלה הגדירה מראש את ההקלות ככאלה שנעשות בגבולות ההלכה. גם באגפים הדתיים המתונים יותר, התוצאה לא הייתה מוחצת בכיוון ההפוך: רק רוב דחוק של 52 אחוז תמך בגישה המקלה – וזאת לעומת כ־80 אחוזים מקרב הנשאלים החילונים.

"בנושאים אחרים שהיו חשובים לציבור הדתי, המגזר ידע לאמץ עמדות מקלות, שנויות לא פחות במחלוקת – ראה למשל את נושא היתר המכירה בשמיטה, או בכלל את עצם התמיכה במפעל הציוני", אומר פישר. "אבל השאלה אינה העמדה ההלכתית, זה לא העיקר. העיקר הוא שהנושא פשוט לא קיים על סדר היום. איזו ספרות תורנית נכתבת כיום על גיור? כמעט כלום. האם מדברים עליו בבני עקיבא? בעלוני השבת? האם הוא נתפס כמשימה לאומית שמחנכים את הנוער להתגייס אליה? האם מעודדים את המשפחות לאמץ וללוות? שום דבר".

הדו"ח מקדיש פרק נרחב לשאלת היחס הדתי־לאומי כלפי הגיור, ולחשיבות הגיבוי הציבורי – שרק הוא, לדברי פישר, יכול לשנות את התמונה. "בשנות השמונים הכניסו לכולנו בסמינריונים את המרכזיות של ארץ ישראל. לא רק את חשיבות המאבק על הגבעות, אלא בעיקר את החשיבות של התודעה. זה חולל משהו. תראה גם את הר הבית: בזכות המסירות של כמה אנשים שהחליטו להילחם על התודעה, בתוך שני עשורים השתנה לחלוטין היחס לעניין הזה בתוך החברה הדתית־לאומית. גם אצלכם במקור ראשון יש לזה ביטוי. אבל מה עם הגיור? אף אחד לא רואה בו משימה חשובה, אף אחד לא מבין עד כמה ההתגייסות החברתית היא המפתח.

"בחלומי אני רואה כיצד החברה הדתית מתגייסת לטובת הגיור: הנושא נלמד באופן מעמיק בישיבות ובמכינות, בסמינרים לנוער ובבתי כנסת; עמותות חדשות פועלות לגיוס תלמידים והכנתם לקראת גיור; משפחות מלוות עוברות הכשרה משמעותית באירוח מתגיירים ובגישור על הפער התרבותי; בתי ספר דתיים פותחים כיתות לימוד לנערים לא יהודים כהכנה לגיור; ונדבנים תורמים מלגות סיוע למתגיירים שאינם יכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית להתמיד בתהליך. דברים כאלו היו יכולים לעשות מהפך אמיתי, אבל לצערי הציבור רואה בגיור עניין לפוליטיקאים ולרבנים, ולא דרישה חברתית ואישית".

פישר נזכר בסיפור שאירע בשנות התשעים, ועורר רעש בעולם הרבני. "אחד מגדולי הרבנים בבני־ברק נפגש עם אחיו אחרי שנות נתק ארוכות, והתברר שהאח נשוי לגויה. בתוך ימים אחדים גיירו את האישה, וזאת למרות שהזוג בכלל לא היה דתי. רב שעוסק בגיור סיפר לי ששאל את מי שטיפלו במקרה ההוא: 'איך גיירתם אותה בתוך יומיים? הרי לנו זה לוקח שנה או חצי שנה, והיא אפילו לא דתייה'. אתה יודע מה השיבו לו? 'מה זאת אומרת? זה אח שלנו!'

"היום אנחנו לא רואים בעולים הלא יהודים את האחים שלנו. אני ממש לא מעוניין ב'גיורי אינסטנט', ואנחנו מאוד רחוקים מזה – אבל הגישה בפועל במקרים רבים היא קיצונית לצד השני. אם החברה הישראלית כולה, והחברה הציונית־דתית בפרט, תראה בכל העולים הלא יהודים אחים ואחיות ותתגייס כדי להקל ולהנגיש את הליך הגיור - אין לי ספק שנוכל לחולל מהפך בתחום".