קבלו אותו: היהודי הכי מצחיק בעולם
לא מעט קומיקאים טוענים לכתר היהודי המצחיק בעולם, אבל רק אחד יזכה בתואר במסגרת תחרות סטנד־אפ שנערכת בכל שנה במנהטן. ירדנו למרתף האפלולי שבו בדיחות על כשרות הן מתכון בטוח לצחוק, והפרס הראשון הוא כרטיס טיסה לירושלים. על חשבון הזוכה
"הקהל היהודי הוא הקשה ביותר בעולם לסטנדאפיסט. גוי יישאר על הכיסא עד סוף ההופעה גם אם לא ייהנה מכל בדיחה. יהודי רגיל עוד מבית הכנסת לקום בכעס באמצע ולחפש לעצמו מיד קומיקאי אלטרנטיבי"
(מתוך תחרות "הקומיקאי היהודי המצחיק ביותר")
עוד כותרות ב-nrg:
- 40 הומואים דתיים יצאו מהארון בפומבי
- רבנים עונים: האם הומוסקסואליות היא טבעית?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יום ראשון, חמש אחר הצהריים. ברחוב 53, בין השדרה השמינית והתשיעית, מנהטן רוחשת ורוגשת כהרגלה ־ אבל כמה מטרים מתחת לרחוב הכול שקט ואפלולי. אנחנו ב"ברודוויי קומדי קלאב", אחד ממועדוני הסטנד־אפ הוותיקים בניו־יורק. בעוד שעה אמור להתחיל כאן שלב המוקדמות בתחרות "הקומיקאי היהודי המצחיק ביותר", שנערכת זו השנה ה־17 ברציפות. הברמנים ואנשי ההגברה עושים הכנות אחרונות לפני שהקהל יתחיל למלא את המרתף.
אני שואל את ג'ופרי קול, מפיק הערב והתחרות ב־12 השנים האחרונות, אם יש סיכוי שנראה הערב - לפחות בקהל - את ג'רי סיינפלד או וודי אלן. הוא צוחק בקול רם, ונדמה שתכף יזמין אותי לעלות כאחד המתמודדים. "סיינפלד ואלן לא מודיעים מראש שהם באים להופעות כאלה. הם פשוט מגיעים. תמיד יש סיכוי שזה יקרה, אבל בינתיים זכינו לארח בקהל שחקנים אחרים, כמו אנדרו דייס קליי (שחקן 'הפמליה', א"ש) ודיימון ויאנס (קומיקאי שמופיע בתוכנית הטלוויזיה 'סטרדיי נייט לייב').
"כוכבים ברמה של סיינפלד או כריס רוק (מהקומיקאים הידועים בארה"ב, המיודד עם ג'רי סיינפלד) בדרך כלל יגיעו למועדונים בחלק הדרומי של העיר. יש מועדון מאוד ידוע, 'גותהאם', ושם סיינפלד אוהב להפציע ולעתים נדירות אפילו להופיע. אלה הרגלים של עשרים שנה, עוד לא הצלחנו לשנות אותם".
את סיינפלד כנראה לא נראה הערב, אבל קומיקאים אחרים דווקא יופיעו. הכללים להשתתפות בתחרות פשוטים ומורכבים כאחד: המתמודדים צריכים להיות חובבנים, כלומר בלי חוזה הופעות, פינה בתוכנית רדיו או איזה "גיג" בטלוויזיה. מצד שני, זו לא יכולה להיות ההופעה הראשונה שלהם. בכל זאת, אנשים משלמים כסף על כרטיס, והם סומכים על כך שמערכת הסינון תברור החוצה מראש אנשים שלא יעלו חיוך על שפתיהם.
תהליך המיון של קול פשוט למדי: "אני מדבר עם כל אחד מהם כמה דקות בטלפון, עם השנים פיתחתי חוש ובסוף השיחה אני יודע מי מתאים ומי לא. אחת השיטות למנוע ממקצוענים להגיע היא לחייב את המתמודדים להגיע לתחרות עם חמישה חברים שישלמו עבור כרטיס ויהיו בקהל. מי שמחשיב את עצמו למקצוען לעולם לא יסכים לתנאי הזה. מצד שני, זה לא כמו ערב שעושים בבית כנסת, שבו כל מי שרוצה עולה ונותן קטע ובסוף הפרס הוא שובר לבית קפה".
כשאני שואל מהו באמת הפרס הצפוי לזוכה בתחרות שאנו עומדים לצפות בה ממש עוד מעט, קול מחייך חיוך ממזרי: "פרס יפה מאוד. אנחנו נותנים לו הופעה במועדון סטנד־אפ באנגלית בירושלים. קוראים למועדון Off The Wall". בהחלט פרס נאה, אני אומר, וקול משיב מיד: "כן, רק שהזוכה יצטרך להגיע לירושלים בכוחות עצמו. אתה רואה, אפילו הפרסים שלנו מצחיקים. אנחנו בעצם אומרים לזוכה שלנו – קח את הפרס, ועכשיו תן את כרטיס האשראי".
"הסברתי לחבר נוצרי מה זה פורים. אמרתי לו שזה כמו האלווין, רק ארבעה חודשים אחרי. למה ארבעה חודשים אחרי? כי שלושה חודשים אחרי האלווין יש סיילים מטורפים לתחפושות".
ספירה זריזה של השולחנות בברודווי קומדי קלאב והכפלה במספר הכיסאות מלמדות שיש במקום כ־200 מקומות ישיבה. "המועדון הזה נחשב לגדול בסצנת מועדוני הסטנד־אפ בעיר", אומר קול בן ה־52. "יש אולמות מעטים של 300 איש וקצת יותר, אבל הם כאמור נדירים. מקום מעל 150 מקומות כבר נחשב לאולם גדול. ובכלל, לא מדובר באולמות המיועדים לסטנד־אפ. הרוב המוחלט של הבמות, כמו כאן למשל, נמצאות בברים שבהם ההכנסה העיקרית של הבעלים היא ממכירת אלכוהול במהלך המופע".
כשאני מבקש ממנו לספר איך ומתי הגיע לתחום הפקת תחרויות סטנד־אפ ליהודים שצריכים להביא חמישה חברים למופע שבסופו אולי יקבלו זכות להופיע במקום שכדי להגיע אליו יצטרכו לשלם אלף דולר, הוא מתרווח בכיסאו ומתחיל לספר: "כמו רוב הקומיקאים היהודים, נחטפתי באישון ליל. סתם. ההופעות הראשונות שלי היו יחד עם אמי. היינו צוות. לה היה הומור שחור משחור. כמו כולם גדלתי על סיינפלד ועל 'סאטרדיי נייט לייב' בתקופת השיא שלה, עם ג'ים בלושי ודן אקרויד, אבל ההשפעה האמיתית עליי מגיעה ממונטי פייתון ומבאגס באני, שהוא דמות נהדרת, חכמה, שנונה ועם מבטא ברוקלינאי מובהק".
קול גדל בלונג איילנד למשפחה יהודית חילונית. "כשהגיע בר המצווה שלי עדיין לא היה מבנה של בית כנסת בקהילה שלנו, אז הטקס נערך בכנסייה לותרנית. אה, והחזן הייתה אישה. זה כל כך אירוני וקומי – לותר היה אחד משונאי היהודים הכי גדולים בהיסטוריה. לדמיין אותו נח בשמיים כשבאים לספר לו שבכנסייה שלו עושים עכשיו בר מצווה, זה ממש חומר לסטנד־אפ".
הפעם הראשונה של קול על הבמה הייתה בגיל 27. "זה היה קשה מאוד. הופעתי בפני אנשים שלא הבינו את ההומור שלי. להם לא היה נעים וכמובן שגם לי לא. שלוש פעמים התחלתי להופיע והפסקתי. ההופעה הראשונה אחרי שחזרתי סופית לתחום הייתה קרוב לבית, בלונג איילנד. אחרי חמש דקות התחילו לסמן לי עם פנס מאחורה. בהופעות רוק זה סימן שרוצים שתמשיך לעוד שיר, אז המשכתי. מהר מאוד התברר שבסטנד־אפ זה בדיוק ההפך.
"אחרי 18 דקות פשוט הורידו אותי מהבמה בכוח, למרות שהייתי מצוין, וצעקו עליי שאני לוקח זמן במה מאמנים אחרים. מבחינתי, זה רגע הארה שסימן את דרכי מאז ועד היום. הבנתי שככל שאצליח ואצחיק יותר, ככה יצעקו עליי יותר. ומבחינתי זה בסדר. היום, גם בהופעות שנחשבות לקשות במיוחד – בעיקר מול קהל שהגיע כדי לאכול ועל הדרך שמו אותך מולו כדי שתצחיק אותו – נדיר מאוד שאין צחוקים. אני כבר יודע אילו קטעים עובדים תמיד, בכל מצב. דבר אחד אני לא עושה – יורד נמוך. זה משהו שרבים מחבריי למקצוע עושים כדי לסחוט צחוקים ומחיאות כפיים. אותי זה לא מעניין".
מאז ההופעה ההיא בלונג איילנד הספיק קול לדלג בין משרות קבועות בתחום, כולן במועדונים נחשבים במנהטן. לפני כ־12 שנה פנו אנשי העיתון היהודי "ג'ואיש וויק" לקול וביקשו ממנו לקחת אחריות על תחרות היהודי המצחיק של השנה, שהייתה אז בחיתוליה. הוא גייס למערכה את חבריו, והחל לבנות בהדרגה תחרות שרבים ורבות מגיעים אליה בכל שנה כדי להשתלב בתחום. חלק מהמשתתפים, בוודאי אלה שהגיעו למקומות הראשונים, השתלבו עם השנים בעולם הסטנד־אפ של ניו־יורק והם מופיעים על בסיס קבוע בפינות בטלוויזיה וברדיו, וכן מקבלים זמן במה במועדונים הנחשבים ביותר.
"לאכול 'כושר סטייל', בואו נודה, זה דבר מצחיק. יהודים אמריקנים אוכלים כשר, אבל איך שבא להם. יש לי חבר שאוכל כשר אבל גם אוכל בייקון. למה? כי הצורה שלו היא כמו של מזוזה. מבחינתו, כל אוכל שמעוצב נכון מבחינה יהודית - כשר. אל תתפלאו לראות אותו אוכל תמנון: יש לו שמונה רגליים וזה דומה לחנוכייה".
נכון שכולנו יהודים, כפי שנכתב והושר ב"קזבלן", אבל קשה לדמיין יהודי מישראל מתבדח על בר המצווה שלו בכנסייה הלותרנית השכונתית, כמו שעושה קול היהודי־אמריקני. ההומור המנהטני שונה מאוד מזה הישראלי, וגם מי ששולט באנגלית על בוריה יתקשה להבין חלק מהבדיחות שנורו מהבמה לעבר הקהל במהלך הערב.
חלק מהבדיחות אמנם עוסקות בעניינים יהודיים מובהקים כמו כשרות, חגים ויחסים בין ישראל לגויים (כאן ישראל איכשהו תמיד מנצחת. כמה חבל שההופעה נגמרת אחרי שעה וחצי), אבל חלק ניכר מהמופע סובב סביב חיי היומיום של היהודי האמריקני הממוצע, וסביב הניו־יורקיות של הקהל. בדיחות על שכונות מסויימות בברוקלין, למשל, או כוכבים מקומיים ששמם לא חצה עדיין את ההדסון, סחטו שאגות צחוק מהקהל, והיה קל מאוד להבחין באותו רגע מי מקומי ומי סתם יהודי ממקום אחר.
"כל בחורה שהבאתי הביתה – אמא שלי שנאה. אמרה לי שאני לא יודע לבחור נשים. בסוף הבאתי את האחת. ידעתי שאמא תאהב אותה כי היא נראתה כמוה, הלכה כמוה ואפילו דיברה כמוה. אמא באמת אהבה אותה. אבא שנא אותה שנאת מוות".
ההומור היהודי האמריקני עבר לא מעט גלגולים במשך השנים. "השינוי הדרמטי בהומור היהודי באמריקה התרחש סביב מלחמת העולם השנייה", אומר קול. "בשנות העשרים והשלושים - בעצם, עד עליית הנאצים לשלטון באירופה - ההומור היהודי היה גרוטסקי. הומור של מחוות פנים, סלפסטיק, שהציג את היהודי כסוג של קוף. היה בהומור הזה הרבה ביטחון עצמי. היהודים צחקו על עצמם, אבל בעצם בנו דרך הצחוק הזה את המשך הנראטיב של העם היהודי כמיוחד, שנון, עם שלא נעלב כל כך מהר.
"חשוב לציין שסוג ההומור הזה לא היה מיוחד דווקא ליהודים. גם האפרו־אמריקנים, שאז פשוט קראו להם 'כושים' ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה, צחקו על עצמם והציגו את עצמם בהופעות כעבדים וצעקו כל הזמן 'יס סר, נו סר'. הקומיקאי היהודי ג'ק פרל, שגם הייתה לו תוכנית רדיו, היה ממייצגי הז'אנר הזה. כשהיטלר עלה לשלטון, יהודי ארצות־הברית הבינו שהופעות כאלה ודרך הצגה עצמית כזו נותנות בידיו נשק תעמולתי חזק.
"כמעט באבחה אחת, בלי שהייתה איזו החלטה מודעת כללית, ההומור היהודי־אמריקני השתנה וקיבל את הכיוון שלו עד היום. זה אומר הרבה יותר מיינסטרים, הרבה יותר התעסקות בנושאים כלל־אמריקניים, הרבה יותר פנייה החוצה. מובן שעדיין יש בדיחות צ'ולנט, אבל הזרם המרכזי השתנה והפך לפחות פוגעני וגרוטסקי. התוצאה הייתה שגם לא יהודים נחשפו להומור היהודי ואפילו הצליחו לצחוק ממנו. תראה למשל את החגים היהודיים. כמעט כל נוצרי יודע מה זה חנוכה ומה זה יום כיפור. הרבה מהקרדיט לכך שייך לקומיקאים היהודים".
איך אפשר לקיים תחרות "יהודית" בעולם הפוליטקלי־קורקט האמריקני? יש לא יהודים שמגיעים להשתתף בתחרות הזו, כמתחרים או כקהל?
"נקודה טובה. איך שאני שונא את הפוליטקלי־קורקט הזה. תראה, אני לא בודק אם מי שמבקש להופיע יהודי או לא, אבל זו בהחלט תחרות היהודי הכי מצחיק".
נשאל את זה הכי לא פוליטקלי־קורקט שיש. הגיע פעם קומיקאי שחור שרצה להשתתף?
"עוד לא קרה לנו. וזו שאלה טובה. אם מישהו רוצה להוציא מאה אלף דולר על עורך דין בתביעה נגדי על אפליה, אתן לו להופיע. אבל מבחינתי זה כמו מועדון כושר לנשים שגבר יתעקש להיכנס אליו. ואני אגיד לך משהו. יש מקומות בלונג איילנד שאתה לא יכול לקנות בהם בית אם אתה לא אחד מצאצאי הפילגרימים, ראשוני המתיישבים שהגיעו לאמריקה באניות לפני מאות שנים. הם משתמשים באגודות פנימיות ואתה לא יכול לקנות שם נכס. וזה חוקי, כן? שוב, אם מישהו רוצה להיות מחרב מסיבות, אתן לו להופיע. אבל גם אדאג לומר לו שזו בעיה".
חייבים להיות יהודים כדי ליצור הומור יהודי?
"לא, אבל אתה חייב לפחות להכיר טוב מישהו שהיה פעם יהודי".
"קשה להיות רווק יהודי בניו־יורק, אבל יותר קשה להיות רווקה יהודייה. גברים יכולים לצאת עם בנות שצעירות מהם בהרבה שנים, ואיכשהו נשים לא יכולות לעשות את ההפך. יש לי חבר שפיתח נוסחה מתמטית לקביעת גיל מינימום של בחורות שהוא יוצא איתן: הוא לוקח את הגיל שלו, מחלק בשתיים ומוסיף שבע. כל עוד הבחורה מצליחה לפתור את התרגיל הזה, הוא יוצא איתה"
השעה שש מתקרבת, ואני משחרר את ג'ופרי קול לעבודתו. האולם מתחיל להתמלא. בעיניים ישראליות, הקהל נראה הומוגני למדי: יהודים בעלי הכנסה ממוצעת־גבוהה מהאפר־איסט והאפר־ווסט סייד, השכונות המבוססות באי. רגע לפני שהוא זז, קול שואל אותי אם יש בצבא הישראלי מצב שבו מישהו מגיע ללשכת הגיוס ואומר "הי חבר'ה, אפשר לעבוד כאן עכשיו?" לפני שאני עונה לו, הוא משיב בעצמו: "ברור שלא, כי זה לא עובד בשום מקום בחיים האמיתיים. חוץ מאשר בסטנד־אפ. כאן יכול לבוא אליי מישהו רבע שעה לפני ההופעה, ולשאול אותי אם אפשר להופיע. מזלם שאני קומיקאי בעצמי ומבין איך הנפש שלהם עובדת".
האורות כבים והערב מתחיל. בשעה וחצי הקרובות יעלו לבמה תשעה מתחרים חדשים ונרגשים, כשביניהם יעלו לכמה דקות אמנים קצת יותר משופשפים. חלק מהמתמודדים יהיו מצוינים, חלקם גרועים ממש, אבל כולם מסתכלים לעבר נקודה אחת מאחור: שם עומד לו ג'ופרי קול עם פנס ביד. בכל פעם שהוא יהבהב למתחרה בסימון שאומר לו לרדת מהבמה, הוא ייזכר בפעם ההיא בלונג איילנד שבה חשב שהסימון הזה בעצם אומר לו להמשיך.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם