ראשי » יהדות » מגזין

לראות היסטוריה: ביקור נדיר בגניזה הקהירית

רבבות כתבי קודש וחול הוכנסו לארגזי עץ לאחר שנמצאו בבית הכנסת "בן עזרא" בקהיר. רובם מוחזקים מאז באוניברסיטת קיימברידג'. הצצה נדירה אל המקום שבו אפשר למשש טיוטה של הרמב"ם ולהתרגש מחוברת עבודה של ילדים בת אלף שנים

ילקוט ההומור האנגלי מכיל מעשייה על גנן מקומי שהתבקש על ידי תיירים משתאים לחשוף את סוד המראה הקסום של המדשאה שלו. "אין פה שום סוד", הוא משך בענווה בכתפיים, "מכסחים ומדשנים, מכסחים ומדשנים, ואחרי ארבע־מאות שנה מקבלים דשא ירוק".

עוד כותרות ב-nrg:
- מחאת הדתיות נגד קסטרו: דיון אופנה הפך לשיח נגד דתיים
- נתניהו בחוג התנ"ך: בעולם רואים את גאוניותנו
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הדשא באוניברסיטת קיימברידג' הוא כבר בן שמונה־מאות שנה, והצבע ירוק בהתאם. איכות הכיסוח וקווי התיחום המדויקים מזכירים תספורת של טירוני מרינס. שום גבעול אינו פולש אל השבילים המרוצפים, מדרך כף רגלם של מלכים ושל חכמים דורות על גבי דורות. לפי האגדה, אייזק ניוטון ישב או שכב פה כשהתפוח המפורסם נשר על ראשו והנביט בו את תובנת כוח המשיכה.

עד היום יש בקיימברידג' הרבה כוח משיכה. מיטב צעירי בריטניה מתאמצים להתקבל לאחד מ־31 הקולג'ים שמרכיבים את הקריה האקדמית העתיקה הזו, משרידי תפארתה של בריטניה האימפריאלית, שעת נסיעה מלונדון. מלומדים מכל קצווי תבל שמחים להתארח בה לצורכי מחקר. חלקם נשאבים אל מטמון הרוח היהודי שמוחזק בספרייה המלכותית כאן מאז שלהי המאה ה־19 – גניזת קהיר הידועה. ד"ר משה לביא מזיכרון־יעקב שלנו, חוקר גניזה מנוסה, מעריך שבין רבע ל־40 אחוז מהיושבים באולם הקריאה של כתבי היד העתיקים בקיימברידג' הם חוקרי גניזה כמותו.

וויסאם גדיש (Wissem Gueddich), למשל, דוקטורנטית תוניסאית צעירה. מצוידת בזכוכית מגדלת היא רוכנת על שטרות עתיקים שהתגלו בגניזה. לפי בקשת לביא, מספרת לי גדיש את סיפורה - בקצרה ובלחש, כדי שלא להפריע את דממת המחקר של עמיתיה בשולחנות הסמוכים. מתברר שכאשר הייתה בת 16, התוודעה לספריו של ההיסטוריון שלמה דב גויטיין, אחד מגיבורי סיפור הגניזה ומגדולי חוקריה. גויטיין הצית בוויסאם הצעירה חלום על חקר כתבי יד עתיקים. כשסיימה את לימודי התיכון נסעה לפריז ללמוד יהדות. "היה לי קשה מאוד עם האותיות העבריות", היא נזכרת.

בהמשך המסלול האקדמי התגלגלה לקיימברידג', ובשנים האחרונות היא נוברת פה בקרעי שטרות ממוניים אשר מובאים אליה ממחסן כתבי היד, שעוד ידובר בו בהמשך. גם על גויטיין ידובר. גדיש בדקה ומצאה שהשטרות נוסחו כך שיהיו תקפים בשתי מערכות משפט – יהודית ומוסלמית. "זו הייתה תקופה אחרת לגמרי. יהודים, מוסלמים ונוצרים חיו ביחד. חיי היומיום היו משותפים. לא היה גטו יהודי, כמו באירופה".

גדיש מאפשרת לי להציץ באחד השטרות שעליו היא שוקדת הקיץ. הוא מ־1490, שנתיים לפני גירוש ספרד, שטר משכנתא של מנשה בר אלעזר סט. בקטלוג הממוחשב של הגניזה העניקו לו פירוש אחר, מוטעה לדעתה. "אני שמחה שנשאר לי מה לחקור", היא מצטחקקת חרש. כפי שיתברר להלן, מדובר בלשון המעטה. הגניזה הקהירית עתידה לפרנס עוד אינספור דוקטורטים.

בשולחן סמוך יושבים גבר ואישה – ד"ר גרי רנדסבורג, חוקר תנ"ך מאוניברסיטת ניו־ג'רסי, ורעייתו. הם כבני שישים, אני מעריך. הרעיה קוראת באוזני בעלה מתוך ספר תנ"ך מודרני, פסוק אחרי פסוק, והוא משווה את מילותיה לכתב יד עתיק שמונח לפניו. אחר כך יסביר לי שהוא חוקר את הנוסח המדויק של ספר שמואל. "שמואל א' או שמואל ב'?" אני שואל והוא מחייך, אבל בעצם זו שאלה חצי־רצינית. סל ההתמחויות האקדמיות סביב הגניזה עשיר להפליא. תחומי מחקר שונים ומשונים מסתעפים ממנה ואליה. "כל הדרכים מובילות לקיימברידג'", אומר רנדסבורג עצמו.

לביא מפגיש אותי גם עם י"ה, צעירה כריזמטית ורהוטה מאוד, שלצערי מעדיפה להישאר עלומת שם, אולי מטעמי קנאות לפרטיותה ואולי בגלל רצון לשליטה על אופן החשיפה של פועלה האקדמי. עיניה מלוכסנות קמעה. היא חצי־קוריאנית, חצי־גרמנית. לביא פגש אותה בכנס אקדמי בתחילת הקיץ, שם הרצתה על מכתבי נשים יהודיות בימי הביניים, כפי שנחשפה אליהם בגניזה, והראתה שהשיח בהם דומה מאוד לשיח הנשי בטוויטר של ימינו. בניגוד למשתתפים אחרים בכנס, שחששו כי ההשוואה הזו אינה אקדמית דיה, לביא דווקא אהב אותה. הוא ראה בה עוד הוכחה לעושר של אוסף הגניזה, לפן הבינלאומי שלה ולחשיבותה העכשווית.

על כוס קפה בקפיטריה מגוללת י"ה את תמצית הביוגרפיה האקדמית שלה, שנפתחת בפקולטה לכלכלה באוניברסיטת ברלין. לפי בקשת הוריה היא הלכה ללמוד שם, אך כשהשתתפה גם בקורס ללימודי נצרות, התאהבה אינטלקטואלית במורה לעברית. את התואר השני עשתה כבר בלימודי יהדות, "כי רציתי לחקור את התיאולוגיה ואת ההיסטוריה שלכם מנקודת מבט יהודית. בחמש השנים האחרונות אני עושה פה דוקטורט על חיי המסחר בימי הביניים לפי מסמכי הגניזה. הכותרת הרשמית היא 'סוחרים ערבים ויהודים בים הגדול'. אני אאוטסיידרית, ניגשת לזה ללא דעה קדומה".

רוב המסמכים שי"ה חוקרת כתובים ערבית באותיות עבריות. היא קוראת את שתי השפות. לצורכי התואר הראשון הצטיידה גם בלטינית וביוונית עתיקה. אם נצרף לכך את הגרמנית, את הקוריאנית ואת האנגלית שלה, נקבל שבע שפות, אבל י"ה מדווחת בענווה רוויַת ביטחון שהיא דוברת או מבינה עשר שפות. אני מתכווץ בקנאה. מועדון חוקרי הגניזה הוא מגדל בבל, במובן הטוב של המונח.

את לביא עצמו פגשתי לראשונה בערב פסח, במסגרת ביקור מערכתי באוניברסיטת חיפה. ביקורים שכאלה הם סעודת דוגמיות ממבחר המטעמים המחקריים של המוסד, ואנחנו התרשמנו עמוקות מהדוגמית של חקר גניזת קהיר. הופתענו לשמוע שלמרות השנים הרבות שחלפו מאז חשיפתה, היא עדיין נחקרת במרץ. לביא, מרצה לתלמוד ומדרש בחוג לתולדות ישראל, סיפר לנו על המרכז החדש לחקר הגניזה שהקים באוניברסיטה, יחד עם פרופ' אפרים לב. בהמשך הקיץ יצא למסע בן חודשיים בספריית קיימברידג', ואני הצטרפתי אליו לארבעה ימים. בספרייה הבריטית העצומה שעל גדות הנהר קאם קיבלתי הזדמנות הצצה של פעם בחיים, חוששני, לגנזי הגניזה.

דובר הקולג' שבו התארחתי נשם לרווחה כשהבהרתי כי לא אציג לו שאלות על פוליטיקה. בימים עתירי חרמות אלו קל להפוך ביקור של עיתונאי ישראלי באוניברסיטה בריטית לסיפור תלאות נפשיות על רקע לאומי, אבל החלטתי מראש להדחיק את העניין הכאוב הזה. בביקור עצמו גיליתי שקיימברידג' היא דווקא קמפוס טוב ליהודים. לביא מסתובב שם בקביעות כשכיפה לראשו, וגם אני לא המרתי אותה בכובע בעת שהותי הקצרה במקום. איש לא הציק לי בגללה. פה ושם האירו לי פנים בזכותה.

רב הסטודנטים ישראל מלכיאל, תושב תקוע שנקרא הנה לשליחות חינוכית ממושכת, חיווה באוזניי את דעתו שללומדים בקיימברידג' אין זמן לפוליטיקה או להפגנות נגד ישראל. הדרישות האקדמיות נוסקות לשמיים, שכר הלימוד גבוה מאוד, ועל פי התקנון אסור לסטודנטים לעבוד. זהו אכן הסבר נאה, אבל ההשערה הפרטית הבלתי־אקדמית שלי אומרת שגם לגניזה יש השפעה ממתנת: כיצד אפשר לכעוס על מדינת היהודים, במקום שבו מאוחסן חלק הארי של אחד מאוצרות הרוח היהודיים העשירים ביותר?

כל יהודי שוחר ספר, או אפילו שוחר עיתון גרידא, אמור להכיר את הסיפור שהתחיל לפני 990 שנה בפוסטאט, קהיר העתיקה. עדת ארץ ישראל חנכה שם בשנת 1025 את המבנה החדש של בית הכנסת שלה, "בן עזרא". בעזרת הנשים הוקצה חדר נטול תקרה, בגובה שתי קומות, לגניזת כתבי קודש בלויים. בדרך כלל נהוג לרוקן את תכולת הגניזות ולהביאה לקבורה, אך הגבאים בבן עזרא התרשלו או לא ראו בכך צורך. במשך 850 שנה הצטבר שם חלק גדול מפרי עטם או נוצתם של אנשי הקהילה. מצפונם לא הניח להם להשליך לאשפה מסמך שנכתב באותיות עבריות מרובעות, ולו גם מסמך חולין.

מכיוון שקהיר הייתה לאורך דורות רבים מקלט אזורי בטוח ליהודים, התגלגלו אליה כתבים של יהודים רבניים ושל יהודים קראים מכל רחבי המזרח התיכון, צפון אפריקה, ספרד שלפני הגירוש ואפילו אירופה. מכתב בן אלף שנים שנמצא בגניזה מספק את העדות הקדומה ביותר לעצם קיומה של קהילה יהודית בקייב, אוקראינה, כבר אז.

במאה ה־19 דלפו למערב ידיעות ראשונות על גנזך הכתבים העברי שבקהיר. תיירים אירופים הורשו להציץ בו תמורת תשלום זעום במהלך ביקורם במצרים, ולא התפעלו במיוחד. אפשר להבין אותם: הגניזה לא הייתה ספרייה מסודרת, היא הייתה בלגן אחד גדול והמון אבק. לקראת סוף המאה הורשה יעקב ספיר - תלמיד חכם, שד"ר וחוקר כתבי יד - להיכנס לחדר הגניזה עצמו, לא לפני שהוזהר על ידי הגבאים מפני קללות נמרצות ונחש מיתולוגי שאורבים לו בכניסה. ספיר נבר שם במשך יומיים וחזר לביתו עם "כמה דפים מספרים שונים ישנים וכתבי יד", אך לקה בהערכת־חסר של שאר הכתבים. את ההרפתקה סיכם ב"מי יודע מה יש שם למטה, כי נלאיתי לחפש, אבל גם שרף ועקרב לא מצאתי, ואסון לא נגע בי. ברוך המציל".

פריצת הדרך התודעתית התרחשה רק בשלהי 1888, לאחר שגג בית הכנסת התמוטט וחדר הגניזה נחבל קשות. תעודות רבות נבזזו, התגלגלו לידי סוחרי עתיקות בקהיר ונדדו לאירופה ולאמריקה, שם רכשו אותן ספריות אחדות. כמה תעודות חצו את התעלה האנגלית ונחתו בספריות אוקספורד וקיימברידג'. המומחה הגדול לכתבי יד יהודיים בקיימברידג', ד"ר שניאור זלמן שכטר, ייחס תחילה ל"מסמכים המצריים" חשיבות דלה בלבד. הוא שינה את דעתו רק אחרי ששתי אחיות בריטיות אמידות ולמדניות, אגנס לואיס ומרגרט גיבסון, שבו מביקור במצרים כשבידיהן ממצא מרעיש – קטע מהנוסח העברי המקורי של ספר בן סירא. עד אז היו מוכרים רק הנוסח היווני והנוסח הלטיני של הספר החיצוני שכמעט הוכלל בתנ"ך.

שכטר החליט לרדת מצרימה בעצמו. מאחוריו עמד פטרון נדיב: צ'ארלס טיילור, ראש קולג' סנט־ג'והן, מתמטיקאי בכיר וחובב יהדות שאף כתב ביאור בעברית לספר משלי. באגף העתיק בספריית הקולג' (נא לא להתבלבל עם ספריית האוניברסיטה) הראתה לי הספרנית עותק מהספר של טיילור ובו הגהות בכתב ידו של שכטר, ידידו. שנת ההוצאה לאור היא 1897, שנת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. חודשים אחדים לפני המועד שבו התכנס הקונגרס, בא שכטר לקהיר. אישיותו הכובשת וכושר התחבולה שלו זיכו אותו בהרשאה מהרב המקומי לחטט בגניזה, שבינתיים הועתקה מהמבנה שנהרס למבנה חלופי שהוקם על גביו. תשלום בקשיש לגבאים סייע אף הוא רבות להצלחת המשימה.
 

במכתביו ובזיכרונותיו תיעד שכטר את האבק הסמיך שרבץ במקום, את החרקים ואת החשכה: "אין אדם יכול לתאר לעצמו ערבוביה זו שבגניזה העתיקה, אלא לאחר שראה אותה בעיניו. הרי זה מעין שדה קרב שספרים ויצירות של כמה וכמה מאות שנים נטלו בו חלק ופזורי איבריהם נפוצים על פני שדה הקטל. כמה מן המשתתפים במערכה אבדו כליל והיו לעפר במאבק הנורא על השטח. אחרים נתמעכו לגולמי פקיעים ללא צורה".

מה הסתתר בשדה הקרב של המאבק הנורא? מה לא. מכתבים אישיים, תעודות משפטיות, פרוטוקולים, יצירות ספרות, פיוטים, כתובות, מזוזות, תפילות וכתבי קודש. בקיצור, כל מה שנרשם על קלף, נייר, פפירוס או בד. המסמך המתוארך העתיק ביותר הוא טיוטה של כתובה משנת 871, עוד לפני לידת סעדיה גאון, אבל יש כתבי יד קדומים ממנו: דפים מספרים נוצריים בני המאה השישית או השביעית, שהדיו גורדה מהם כדי לאפשר שימוש חוזר בדפים. בהיעדר חבילות A4, נאלצו אבותינו לחסוך בחומרי כתיבה. גם ספריות מסודרות לא היו להם.

בניגוד לנזירים הנוצרים, שהעתיקו את ספרי הקודש שלהם באופן ממוסד למען הדורות הבאים, היהודים העתיקו חיבורים לצורך שימוש מיידי. רוב חומרי הגניזה הקהירית בלויים מרוב מגע ומישוש; הם הונחו בה רק אחרי שהתבלו או נקרעו. ספרי הקודש הגיעו אליה כשהם מפוררים לגיליונות, דפים־דפים, או יותר נכון קרעי דפים. דף שלם הוא חיזיון נדיר בגניזה.

הרב המקומי התיר לאורח הסקרן מבריטניה ליטול עמו מה וכמה שיאהב. "לאמיתו של דבר, אהבתי את הכול", כתב שכטר באירוניה. בחודשיים של עבודה קשה פינה את הגניזה כולה. שגרירות בריטניה בקהיר סייעה לו לשלוח לקיימברידג' רבבות כתבי יד בכעשרים ארגזי עץ, הידועים מאז כ"אוסף טיילור־שכטר". כל קטע כזה מסומן היום במחשב באותיות TS, ראשי התיבות של שמות האישים המזוהים עם גניזת קהיר יותר מכל חוקר אחר.

במבוא לספרו על שירת הקודש העברית בימי הביניים, כתב חוקר הפיוט והתפילה הבכיר עזרא פליישר כי גילוי אוצרות הגניזה היה שרשרת נסים מופלאה, מסוג הנסים שאינם מתרחשים הרבה בעולם המחקר. הנס הראשון, לדעתו, נעוץ בעצם קיומה הרצוף של הקהילה היהודית בקהיר. הנס השני היה הערצתה המופלגת של הקהילה לכל פיסת קלף או נייר שנכתבה עברית. נס נוסף נזקף לזכות האקלים המצרי היבש, שהעניק לכתבים הגנוזים חסינות מפני ריקבון. וקרה עוד נס: העיתוי. אילו נתגלו האוצרות קודם זמנם, הם היו מתפזרים או מושחתים בידי חובבנים חסרי דעת.

בחוכמה שלאחר פליישר אפשר להוסיף לרשימת הנסים גם את העובדה שהגניזה לא נשארה במצרים, שם הייתה עלולה ליפול קורבן לגפרוריהם של האחים המוסלמים או של שלוחות דאעש. שכטר הגיע לקהיר כשבריטניה הייתה עדיין בשיא כוחה, ומצרים בשיא חולשתה. איש לא מנע ממנו לשלוח את ארגזיו לקיימברידג'. ארון הספרים היהודי מהמזרח התיכון הועתק בשלמותו למערב אירופה. "לא היה יום טוב לחוקרי תולדות ישראל וספרותו כיום התגלות הגניזה על ידי הרב המנוח זלמן שכטר", כתב לימים חוקר התלמוד לוי גינצבורג.

אף שכ־60 אלף קטעי גניזה לא הגיעו לקיימברידג', היא נחשבת לבירתו של האוצר. העיר האקדמית הבריטית הייתה בסיס הקליטה והמיון הראשוני של ממצאי שכטר. ב־10 במאי 1897 נפתחו שם הארגזים הראשונים ממצרים, ושכטר החל לדלות מהם מטעמים ולפרסם בעקבותיהם ספרים ומאמרים, למשל מאמר בעניין איגרת קדומה מקונסטנטינופול שמאשרת את האגדה על גיור העם הכוזרי.

החוקרים הסתערו בעיקר על קטעים וספרים שלא נודעו כלל טרם איתורם בגניזה, כמו משנה בניקוד בבלי או קטעים קדומים מהתלמוד הירושלמי. כולם רצו להתגדר בתגליות סנסציוניות. הם לא התאמצו להשוות חיבורים ידועים שנמצאו בגניזה להעתקים המצויים בידינו משכבר הדורות. "בתאוותם לגלות ולפרסם את הלא־ידוע הזניחו כליל את הידוע", מתח עליהם ביקורת אחד מחוקרי תולדות הגניזה. גם מסמכים שנכתבו בערבית־עברית, כלומר ערבית באותיות עבריות, לא זכו לתשומת לב מחקרית בעשרות השנים הראשונות שלאחר חשיפת הגניזה.

שכטר עטור התהילה קיבל ממכון לימוד קונסרבטיבי בניו־יורק הצעה אקדמית שאי אפשר לסרב לה, ועקר לשם בתחילת המאה ה־20. בסתיו 1915 מת מהתקף לב פתאומי. בארכיונים השתמר תצלומו כשהוא יושב לו ליד שולחן עמוס גווילים קרועים וסביבו פזורים ארגזי עץ פתוחים, עמוסי גווילים אף הם. רוב הארגזים הללו, שנועדו במקור לשינוע בקבוקים, נותרו על עומדם ותכולתם למשך שנים רבות. איש לא נגע בהם.

ד"ר בן אאות'וייט, מנהל יחידת הגניזה בעשור האחרון, בריטי גמור המתמחה במורשת ישראל, מעריך ששכטר הותיר אחריו בקיימברידג' כ־150 אלף פיסות מסמכים בלתי מטופלות וממוינות. רק כ־1,700 כתבי יד, ששכטר וחוקרים אחרים החשיבו במיוחד, אופסנו בתוך מסגרות זכוכית לצורכי שימור. כאלפיים קטעים נוספים הוכנסו לאלבומים, והשאר נותרו בלתי מטופלים בתוך ארגזי הבקבוקים. "איש לא התעניין בארגזים חוץ מכמה חוקרים נוצרים. מעט מאוד יהודים באו לחקור", מספר אאות'וייט.

ההזנחה השתרעה על פני יותר מחצי מאה. פרץ ההתלהבות הראשוני דעך, שכטר מת, ותהליך הקטלוג התנהל בעצלתיים ובאופן חלקי ביותר. מעטים מאוד נברו בארכיון הקהירי. עלייה מסוימת באנטישמיות בבריטניה בין שתי מלחמות העולם, הפכה לבלתי פופולרי את לימוד קדמוניות היהודים. שוב נערם אבק על הגניזה. הגואל החדש שלה אחרי המלחמות היה ההיסטוריון גויטיין. בתחילת שנות החמישים חקר גויטיין בבודפשט תעודות שנגעו לחיי המסחר היהודיים בימי הביניים. נאמר לו שבקיימברידג' יש תעודות נוספות. "הוא הגיע הנה והתחיל לחקור מסמכים שקוטלגו עוד בחיי שכטר", משחזר ד"ר אאות'וייט את נקודת התפנית, "ואז הספרנית העירה ש'מאחורה יש עוד הרבה חומר'. כך התגלו מחדש הארגזים ששכטר לא הספיק למיין".

גויטיין נשאב במהירות אל חקר הארגזים הגנוזים, ושאב רבים בעקבותיו. בזכותו הכירה ספריית קיימברידג' עצמה בחשיבותם, והפקידה ספרן בכיר על עיזבונו של שכטר. ובכל זאת, עד תחילת שנות השבעים מוינה וקוטלגה רק כחמישית מאוצר הגניזה שבספרייה. אז הגיע למקום ספרן חדש וחרוץ במיוחד בשם סטפן רייף, שהסתער על משימת הקטלוג וההנגשה של החומר. בימים שעשיתי בקיימברידג' שמעתי את שמו שוב ושוב.

רייף היה אז בן 29 בלבד. במאמר שפרסם זה עתה במהדורה הדיגיטלית של שנתון "גנזי קדם" לחקר הגניזה (הוצאת יד יצחק בן־צבי), מספר רייף כי הוזהר שבגלל היקף החומר וההזנחה הממושכת, המשימה הזו נמצאת מעבר ליכולתו. אף על פי כן החליט לעמוס אותה על כתפיו הצעירות. הוא ייסד את מכון מחקר הגניזה ע"ש טיילור־שכטר, גייס תרומות ומענקי מחקר, ליקט אנשי סגל נוספים ופרסם קטלוגים. מפעלו הפך למופת של טיפול באוספים שכאלה. בתוך שנים אחדות נעשה אוסף הגניזה הקהירית בקיימברידג' מוקד משיכה עולמי לחוקרי יהדות, היסטוריה, פילוסופיה, לשון ואפילו מדע. גניזת קהיר זכתה לעדנה.

אבל הסדר החדש של רייף הכעיס חוקרים בכירים, שלדברי אאות'וייט העדיפו את הסדר הישן והרע: "עד אז לכל אחד היה ארגז משלו. היה הארגז של עזרא פליישר, הארגז של נחמיה אלוני ועוד. כל אחד דיבר על 'הארגז שלי' או 'הארגז שלך'. אסור היה לפרסם מחקרים שהתבססו על מסמכים מהארגז של השני. רייף לא התיר להם להמשיך לנהוג מנהג בעלות בארגזים האלה. הוא הנגיש את הספרייה לכולם".

רייף עצמו כותב שחלק מבכירי הספרייה לא הבינו את הצורך בשימור: "יש בספרייה הרבה אוספים מיוחדים, הם התרעמו. מדוע אוסף אחד צריך לקבל תשומת לב גדולה יותר? זה היה הרציונל לטינה. נראָה לי אבסורדי שהם מעדיפים מידה שווה של עצלות כלפי כל אוצרות הספרייה. למזלי, תמכו בי בעלי ברית שהזדהו עם הצורך בשיפוץ כללי, וגררו את הספרייה – למרות הבעיטות והצרחות – מהמאה ה־19 לשליש האחרון של המאה ה־20".
עד שיצא לאחרונה לגמלאות ועלה ארצה, הצליח רייף לקטלג בעזרת אנשיו בין שבעים לשמונים אחוז מחומרי הגניזה. כל כתבי היד הונחו בתוך מעטפות מלניקס שקופות, שמסוככות עליהם מפני פגעי הזמן. עכשיו אפשר למשש אותם ולחקור בלי להשחית; הם מוגנים לאלף שנים נוספות לפחות. אנשים אמידים טובים ממשיכים לממן את מפעל שימורם וחקירתם. אילו היה לי מספיק מקום הייתי כותב כאן גם על הערב שעשיתי עם מקצתם בגינתה הביתית הגדולה של אחת מהם, ישראלית לשעבר ששמה תרצה בליהן, אבל אין לי.

השם הטוב שיצא לאגף הגניזה בספריית קיימברידג' הביא לכך שבמרוצת השנים מועברים אליה בהדרגה אוספי גניזה ממקומות אחרים. לפני שנתיים היא רכשה מקולג' וסטמינסטר (בשיתוף פעולה נדיר עם אוניברסיטת אוקספורד ובסיוע קרן פרסול) אוסף של 1,700 מסמכים, עיזבונן של האחיות לואיס־גיבסון. בין אלה ניתן למצוא, למשל, עדות ראייה משנת 1077 על הטבח שביצעו הסלג'וקים בתושבי ירושלים. לקיימברידג' הובא גם אוסף ז'אק מוצרי, האוסף הפרטי הגדול ביותר של מסמכי הגניזה.

לפי ההסכם עם משפחת מוצרי, הוא יושאל לקיימברידג' למשך עשרים שנה לצורך שימור ודיגיטציה, ואחר כך יועבר לירושלים - אם יוכל לזכות בה לתנאי שימור נאותים. ד"ר לביא חושש שהסעיף הזה לא ימומש לעולם. אוסף מוצרי, הוא אומר, יישאר בקיימברידג', כי אין תחליף מדעי ותקציבי להתמסרות של הבריטים היום לשימור הגניזה היהודית. מדינת ישראל היא הבית הטבעי של הכתבים, אבל קיימברידג' מעניקה להם את הטיפול המיטבי.

"מישהו דואג כאן לרווחת המין האנושי בדרכו שלו", מתפעל לביא. "שומרים פה טוב יותר על המסמכים מבכל מקום אחר, ומשקיעים בשימור סכומים גדולים פי כמה וכמה. במקומות אחרים יצא לי לראות קטעים שמתפוררים על השולחן".

כבר עשר שנים פוקד לביא את קיימברידג' לצורכי מחקר. לכאורה אפשר לחקור את הגניזה גם מחיפה באמצעות המחשב, אך לטענתו אין כמו קיימברידג'. "יכולת האבחון של קטעים חשובים גדולה פה מאשר באמצעות גלישה באינטרנט. אולי זה נשמע כמו תירוץ לנסוע כל שנה לקיימברידג', אבל אני אומר לך שזו אמת. כשאני מעלעל בחומרי הגניזה עצמם, יש חוש ציד שבא על סיפוקו". 

הנהלת המקום הקצתה לצייד מישראל דירת קיץ קטנה בקולג' סנט־ג'והן. יש לו תגית זיהוי דיגיטלית שמאפשרת פתיחת דלתות נעולות בתוך המרחב הקיימברידג'י הענק, ובכלל זה דלתות חדר האוכל האינטימי של הסגל הוותיק, אשר מזכיר את סרטי הארי פוטר. הקשר השוטף עם האישה ועם הילדים שנשארו בזיכרון־יעקב נעשה דרך הסקייפ. בגיל 45 נאלץ החוקר הבכיר מאוניברסיטת חיפה להתקיים על מזון מהיר ועל שירותי מכבסה ציבורית, כמו סטודנט מן המניין. בסלון שלו תלויות חולצות לייבוש. מי מגהץ? אני שואל. אף אחד, הוא מחייך. 

יש מחיר לחיי המחקר, אבל לא צריך לרחם על לביא. קיימברידג' היא מקום נעים מאוד לעשות בו את הקיץ. בבקרים קריר כמו בסתיו שלנו, אבל עד תשע וחצי בערב יש אור. אחרי הצהריים אנחנו הולכים אל גדות הנהר הגדול שזורם לו בין מדשאות הקולג', מתיישבים מתחת לאחד העצים, ומדברים על תגליות שכטר. קבוצת ברבורים גאים חותרת בנחת למרגלותינו. סירות שיט קטנות, כלי תחבורה פופולרי כאן, חולפות במרחק נגיעה מאיתנו. תיירים צעירים מצטחקקים בקול בשלל שפות. סנאים זריזים חומקים מפה לשם. האצבעות של לביא מרפרפות על קלידי המחשב הנייד, ומעלות מצגת של ניתוח כתב יד קדום, מדרש על המיילדות העבריות המוזכרות בספר שמות. גם אותו מצאו בגניזה.

לביא אומר שזהו כתב יד מהפכני. הוא מציע אפשרות קריאה אחרת של המילים "למיילדות העבריות" – חיריק במקום פתח מתחת לאות למ"ד הראשונה. כלומר, לא מדובר במיילדות ממוצא עברי, אלא במצריות שיילדו את הנשים העבריות. פרשנים אחדים הזכירו את האפשרות הזו עוד לפני גילוי הגניזה, אך ייחסו אותה למקורות נוכריים מחוץ לכותלי בית המדרש היהודי, והנה בא כתב היד מקהיר ומוכיח שהפרשנים חשדו בכשרים.

חז"ל עצמם תומכים בסברה ששפרה ופועה היו מצריות. "זהו אחד מהמקרים יוצאי הדופן במיוחד בגניזה. יש לנו כאן מדרש שהמבנה שלו והזרימה שלו אינם דומים לאף אחד מהמדרשים המוכרים לנו. מדובר בקטע עתיק במיוחד, כתוב במה שאנחנו מכנים 'פָּלִימְפְּסֶסְט' - שימוש חוזר בדף ששימש קודם לקהילה יוונית־נוצרית כלשהי". 

בצבא שירת לביא ביחידת המודיעין הכמוסה 8200, והגיע עד דרגת רב־סרן. הערבית שרכש בעת שירותו שם מסייעת לו רבות באקדמיה, כמו גם יכולת הזיהוי של מחט בערמת שחת. "אופן העבודה שלי במודיעין משפיע רבות על אופן התפקוד שלי במחקר. אתה צריך לקחת קטע מפה וקטע משם, להבין שיש קשר ביניהם, ולהרכיב את הפאזל". 

רוב הפאזלים שמעסיקים את לביא קשורים למדרשים אבודים, שלא שפר מזלם ולא הגיעו אל הדפוס לפני גילוי הגניזה. "מדרש רבה ומדרש תנחומא הודפסו, אך יש הרבה חומרי מדרש שלא זכו לכך. משפחה שלמה של מדרשים אבדה לעם ישראל, והודות לגניזה אפשר עכשיו לשחזר אותם. אני מעוניין שהדברים ייכנסו למחזור הדם של הלימוד האקדמי ושל לימוד התורה". 

לפי הגדרת לביא, מדרשים אבודים הם לאו דווקא כאלה שנשכחו באיזשהו בוידעם או נפסלו על ידי עורך קדום בגלל איכות פגומה. "פעם נשאלתי אם אני לא חושב שהייתה כאן ברירה טבעית, כלומר שרק מדרשים ראויים התגלגלו לידינו. התשובה שלי היא שיד אדם הייתה בדבר, וייתכן שמדרשים מסוימים נדחקו בכוונה לקרן זווית. כך לדוגמה מגילת אנטיוכוס, גרסה ארמית חז"לית של ספר המכבים. היא נמצאה בגניזה, ויש עליה ניקוד, טעמים וכתמים שמעידים על שימוש רב, כמו במגילת אסתר. זה מעיד שהיא נקראה בבתי הכנסת, והייתה חלק מחוויית חנוכה. אותי מעניין לדעת מדוע הפסיקו לקרוא אותה. 

"מעניין אותי גם להבין כיצד אבד לנו מדרש שמשבח את הזוגיות בין יצחק ובין רבקה, את דאגתם זה לזו, ומותח ביקורת על אברהם שלא נהג באופן דומה בבעיית העקרות של שרה. קשה לדעת אם באמת מדובר כאן בתופעה של צנזורה שהעלימה חומרים כאלו, אך ברור שהפניית הזרקור אליהם מחדש היא משימה חשובה לזמננו. יש כאן מעין גאולה של דגמים שהתרוצצו במסורת היהודית ומשום מה נעלמו".

לביא איש רוח, אבל שלושת־רבעי מדען. יותר ראש מעבדה מאשר בעל קתדרה. מלאכת המחקר שלו נעשית באמצעות מנועי חיפוש בלשניים ומדידה מיקרוסקופית של מרחקים בין מילים ושורות. תוכנה מיוחדת בודקת את מידת הקִרבה בין נוסח המדרשים האבודים ובין הנוסח האשכנזי והספרדי של המדרשים המוכרים. אנשים שאינם בקיאים בהליכי המחשוב של הגניזה ובנבכי מחקרי היהדות יתקשו להבין את ממצאיו, לכל היותר יצליחו ללקט סוכריות פה ושם. "גם אצלנו במדעי הרוח יש שיחה בין מעטים בלבד", הוא נאנח קלות. "המקצוענות הנדרשת כדי לחקור את כתבי הגניזה ולפרסם אותם, גוררת שיח סגור. חוגים רחבים לא מודעים לפירות".

בין השאר מתמסרים לביא ואנשי צוותו לחקר עיזבונו של רבי יוסף בן יעקב הבבלי - תלמיד חכם חשוב שהתגורר במצרים בתקופת חיי הרמב"ם, דמות בלתי נודעת לחלוטין עד לגילוי הגניזה. בקיימברידג' מצויים כיום מאות קטעים בכתב ידו של האיש, שכנראה נולד בבגדד ומשפחתו היגרה לקהיר. לביא מאמין ש"הפגישה שלנו עם כתבי רבי יוסף, המכונה גם 'רב יוסף ראש הסדר', אינה רק פגישה עם יחיד. דמותו, תולדותיו ופועלו טבועים בחותם זמנו, ומספרים את סיפור עיצובה של התרבות היהודית במחצית הראשונה של האלף השני.

"לרב יוסף היו תוכניות ספרותיות שאפתניות, שאותן העלה על הכתב. היה בו גם ממד טרגי, כי הוא תכנן לכתוב ספרים שבסוף אחרים כתבו. במהלך נסיעה לאלכסנדריה רשם לעצמו 11 רשימות של 'מה שעליי לעשות כיום'. הוא חקר את ארון הספרים היהודי בזמנו, והשאיר רשימה של חמשת הספרים החשובים בעולם לדעתו: המקרא, המשנה, התלמוד, הסידור וספר הלכות הרי"ף (רבי יצחק אלפסי). ברשימה מאוחרת יותר מחק רב יוסף את הרי"ף, והכניס במקומו את 'משנה תורה' של הרמב"ם. בעיניי, ההחלפה הזו מנציחה את נקודת הזמן ההיסטורית שבה תפס הרמב"ם את מקומו בארון הספרים התורני".

אני תוהה אם האור האקדמי שנשפך על לביא ועמיתיו במעבדות המחקר של גניזת קהיר, וכל התחכום המדעי סביבה, אינם יוצרים בהם תחושת בוז לתלמידים הקלאסיים של בתי המדרש, שאינם מודעים לכל החידושים הללו. בתשובה מבהיר לביא ש"אני רוחש בוז רק לבוז. בכל צד של תלמוד תורה יש פן של אמת. בלימוד האקדמי יש צד של איכות שאין בלימוד בישיבה, אך ניתן לתרגם אותו לשפת התורה, ובלימוד בישיבה יש צד של איכות שאין בלימוד האקדמי, אך אפשר לתרגם אותו לשפה אקדמית".

אלו ואלו דברים אלוקים חיים?
"ממש כך. לכל היותר אני יכול לזהות תובנות שתלמיד ישיבה מסורתי לא חושב עליהן ולא מסכים איתן, אבל הלימוד שלו היה ונשאר הערוץ שלי אליו".

מחקר הגניזה המודרני עוסק במסמכים שיד חוקר טרם הגיעה אליהם, או בכאלה שכבר נחקרו אך לא קוטלגו כיאות. מלאכת הקטלוג של כתבי היד הקהיריים סבוכה במיוחד, כי הכתבים נפוצו על פני ארבע יבשות וקרעיהם מפוזרים בין הספריות והאוספים בעולם. בהיעדר מנגנון ניהול מרכזי היה קשה להסכים על שיטת קטלוג אחידה. תפקידו הסיזיפי של החוקר הוא להפעיל את הדמיון ואת הזיכרון כדי לחבר את הפאזל, פיסה מפה ופיסה משם.

במשך מאה השנים הראשונות של המחקר הותאמו 4,000 כתבי יד בלבד, מתוך 200 אלף. רק בעשור הקודם נבנה מנגנון הקטלוג והמחשוב של אוצרות הגניזה. מיליארדר יהודי צנוע מקנדה, ד"ר דב פרידברג, התנדב לממן אותו, לאחר שאף גוף ממשלתי לא הסכים להקצות לכך משאבים. פרופ' יעקב שויקה, ממייסדי "פרויקט השו"ת" של אוניברסיטת בר־אילן, ניצח על משימת התכנות של המיזם.

פירות המאמץ המשותף של שניהם ושל עוזריהם הרבים הוא אתר הגניזה (genizah.org) – הספרייה הווירטואלית הגדולה בעולם לכתבי יד מימי הביניים. "המיזם הזה הוא דוגמה ומופת לעתיד של מדעי הרוח", מחמיא לביא. "הוא מאפשר ביזור של הידע ושיתוף של המאמץ. בזכותו התאפשר להקים מרכז לחקר הגניזה גם באוניברסיטת חיפה, שבספרייתה רק 23 קטעים – פחות מעשירית הפרומיל מאוסף הגניזה". 

אחרי הליך הרשמה חינמי קצר תוכלו למצוא באתר הגניזה קרוב לחצי מיליון פריטי מידע שנאספו בכמאה שנות מחקר, וכמובן את תצלומיהם של כתבי היד. אבל כדי לבחון את המקור עצמו, צריך לטוס לקיימברידג'. 
ביומי השני שם לקח אותי לביא לביקור בספריית האוניברסיטה, ספריית הענק העתיקה שבתוכה שוכנת כבוד גניזת קהיר. ליז, ספרנית מקומית שאדיבותה עולה על גדותיה, ערכה לנו סיור מקדים ומקיף בבניין הגדול. יש בו 7 מיליוני ספרים, על מדפים שמתארכים מדי שנה בשני קילומטרים וחצי כדי להכיל את הכותרים החדשים. "אנחנו מקבלים בין 1,500 ל־2,000 ספרים חדשים בשבוע", התרוננה ליז בדרך מאגף העיתונות לאגף המפות, ואני רשמתי בפנקסי שאנחנו עם הספר, אבל הבריטים עם הספריות. 

יחידת הגניזה בקיימברידג' נמצאת בקומה השנייה והשלישית של הספרייה. היא מכילה אולם קריאה רחב ידיים, משרדים, חדרי צילום וסריקה של כתבי היד, וכמובן קודש הקודשים – מחסן הכתבים ששכטר הביא הנה ממצרים לפני 118 שנים. לא מיקרופילם, לא עותקים נאמנים למקור, הכתבים עצמם. הם מוחזקים פה בתוך ארונות מתכת אפורים ורחבים, מדפים־מדפים, מונחים דומם ליד כתבי ניוטון ודרווין ואוצרות תרבות עתיקים מיפן, מסין וממחוזות רחוקים אחרים שהבריטים עשו בהם פעם כבתוך שלהם. 

שִני הזמן מפיקות מהכתבים העתיקים ניחוח חריף, טביעות ריח של מילניום שלם. מזגנים חרוצים משרים במקום צינה עזה שנועדה לטייב את תנאי השימור של הכתבים, וכבדרך אגב גם מעצימה את החוויה החושית. מי שזכה לבקר פה, יזכור תמיד את הריח ואת הקור. 

עד לפני שנים אחדות הורשו החוקרים לפשפש כאוות נפשם במחסן הגנזים, אך מאז השתנו הכללים. רק הצוות המקומי מורשה לבוא אל הקודש. חוקרים רבים לא ביקרו במחסן מעולם. אחרי רישום מוקדם הם מתייצבים בחדר הקריאה, והספרנים מעלים לשם מהמחסן את כתבי היד שהזמינו. למרות הכיסוי הפלסטי הקשוח שעוטף את הכתבים, חל איסור להשתמש בספרייה בעט; מותר רק מחשב נייד או עיפרון. 

אני מאפסן את העט עמוק בכיס, מקבל במקומו עיפרון, ומוכנס אל חדר צדדי קטן נטול חלונות, שהריהוט היחיד בו הוא שולחן גדול. ד"ר צבי שטמפפר ממעלה־אדומים, חוקר־אורח ביחידת הגניזה שנראה יותר כר"מ בישיבה מאשר כאיש אקדמיה, עורך לי שם תצוגת תכלית שרק בשבילה היה שווה לעשות את כל הדרך מהארץ. 
מבחר מטעמי הגניזה נערמים על השולחן.

ידיי הרועדות־משהו ממששות את כתב היד שמספרו הקטלוגי T-S10Ka4: דף מ"מורה הנבוכים" של הרמב"ם, בכתב ידו של המחבר. קרוב לוודאי שהוא עצמו הניח אותו בגניזה, כי הרי לא יעלה על הדעת שמישהו אחר היה מוותר מרצונו החופשי על כתב יד קודשו של הרמב"ם. בתחתית העמוד מתח המחבר קו מחיקה על שורה וחצי שכנראה התחרט עליהן, או העדיף לנסחן אחרת. מתברר שאפילו הרמב"ם לא היה מלאך נטול טיוטות, הוא היה בשר ודם. 

אני מנסה לפענח את המילים המחוקות, אך שפת המסמך היא ערבית, רק האותיות הן עבריות. בבית הספר לא הכינו אותי לרגע המפגש עם עיזבונו הממשי ביותר של רבנו משה בן מימון. בסך הכול נמצאו בגניזה כ־120 קטעים בכתב ידו, וההנחה היא שקיימים קטעים נוספים שטרם זוהו. על מקצת הקטעים שכבר נחקרו מופיעה חתימתו, אחרים זוהו עמו באמצעות השוואה גרפולוגית. כמו כן מכילה הגניזה תמלילי שיעורים שרשמו תלמידיו מפיו, בנוסח "שאל אחד התלמידים את רבנו משה...". 

אחיו של הרמב"ם ומיטיבו, דוד, נספה במהלך הפלגה עסקית למזרח הרחוק. הרמב"ם נזקק לשנה תמימה כדי להתאושש מהאסון ולשוב לשגרת עיסוקיו. דוגמאות הגניזה הנבחרות שמונחות לפניי בקיימברידג' כוללות איגרת שדוד שלח לאחיו המפורסם ערב אחת ההפלגות, ואולי מההפלגה האחרונה ממש. היא נפתחת במילים "אל משה בן מימון זצ"ל, אחיך דוד כותב לך". השערה פרועה־משהו אומרת שכתמי המים על המסמך הם שרידי דמעותיו של הרמב"ם. 

שטמפפר מגיש לי מסמך בחתימת רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", בעניינה של אלמנה עשוקה. אחריו רצועת קלף בכתב ידו הקסום של האר"י הקדוש, וחוות דעת הלכתית בענייני עסקאות ממון עם גויים, פרי עטו של רבנו גרשום מאור הגולה, הפוסק הבכיר שאסר על גברים יהודים לשאת יותר מאישה אחת או לגרש אותה נגד רצונה. אלף שנים מפרידות בינינו לבינו, וכ־900 שנה בינינו לבין רבי יהודה הלוי, שאף הוא נמצא כאן.

המשורר שלבו היה במזרח וגופו בסוף מערב מתכתב עם חלפון בן נתנאל מקהיר, ומדווח לו שבכ"ד באלול ד' אלפים תת"ק (1140) הגיע בשלום לאלכסנדריה, בואכה ארץ ישראל. במכתב אחר מתבקש חלפון, ידידו ופטרונו של ריה"ל, להיחלץ למען פדיונה של שבויה יהודייה. למעשה, כמעט כל מה שאנחנו יודעים היום על הביוגרפיה של מחבר הכוזרי מתבסס על סדרת המכתבים הזו מגניזת קהיר. הגניזה מגדילה באופן מעריכי את הידע ההיסטורי שלנו על העולם היהודי הקדום, משפיעה על הפסיקה ההלכתית המודרנית, ושופכת אור על תורת ארץ ישראל בעידן הערפילי שבין חתימת המשנה למסעי הצלב.

אני מורשה לגעת גם באיגרת משנת 1035 שנשלחה על ידי שלמה בן יהודה, ראש ישיבת ירושלים, ל"רבי אפרים החבר בסנהדרי גדולה" שבקהיר. הגאון הירושלמי מבקש בה סיוע בשיפוץ מערה שהתמוטטה ברעש האדמה הגדול שפקד את העיר שנה קודם, ופגע גם בכותל המערבי. הוא כותב שהוא זקוק ל־62 קורות עץ ול־600 נסרים. משה גיל, שפרסם את האיגרת, משער כי מדובר במערה תת־קרקעית במעבה הר הבית, ששימשה כבית הכנסת המרכזי בירושלים באותם ימים. אם ההשערה נכונה, יש לה השלכות על הוויכוח ההלכתי והפוליטי בעניין תפילת יהודים בהר, אך בקיימברידג', כאמור, מתנזרים מפוליטיקה.

צוות יחידת הגניזה מניח לפניי את קבוצת המסמכים השמורה היטב TS.K5 – דפי עבודה של ילדים רכים, לומדי קרוא וכתוב. לפי הנחיית מורם ורבם הם מילאו בצבע את החלל של אותיות א"ב ששרטט למענם, וכמנהג ילדים קישטו את הדף בציורים. בעין של הדיוט נראים הדפים הצבעוניים כבני מאה שנה לכל היותר, אבל שטמפפר, מומחה ליצירה הספרותית של היהודים בארצות האסלאם ועורך כתב־העת גנזי קדם, מספר שהם בני אלף שנים כמעט. בראש מתנגנים לי צלילי "אצלנו בכפר טודרא" של שלמה בר ו"אויפן פריפעטשיק" של מרק ורשבסקי: "חדר קטן, צר וחמים, ועל הכירה אש/ שם הרבי את תלמידיו מורה אל"ף־בי"ת".

המנה האחרונה בסעודת כתבי היד ביחידת הגניזה של קיימברידג' היא מעטפת נייר ובה "פירורים", קרעים קטנים ביותר של מסמכים שהתפוררו לחלוטין. כך, ממש, הם הובאו הנה בארגזי הבקבוקים של שכטר. אין טעם לעטוף גם אותם בשכבת מלניקס, כי קלושים הסיכויים לשחזר אותם. מארחיי מרשים לי לפתוח את אחת המעטפות ולגעת בפירורים כדי לקבל תחושת שכטר. אפילו חוקרים ותיקים טוענים שקשה להתרגל אליה.

הסריקה הממוחשבת באתר האינטרנט של פרידברג מקלה על חייהם ולפעמים מספקת תמונה חדה יותר מן המקור, אך אין כמו המקור וגם לא הכול נסרק. שטמפפר מספר ש"רק לאחרונה יצא לאור קובץ ספרי ההלכה של רבי סעדיה גאון, ומיד לאחר מכן נתגלה קטע נוסף, גדול ויפה, מאוסף שלא נסרק ולא היה מוכר למהדיר הקובץ. בקיימברידג' יש גם אפשרות להשתמש בתאורת אולטרה־סגול ובאמצעים אלקטרוניים מיוחדים, שלא ניתן להפעיל על הסריקה הדיגיטלית". זה כבר מתחיל להישמע כמו ארכיאולוגיה, אני מהרהר בקול. שטמפפר מסכים: "אנחנו ארכיאולוגים, רק שבמקום לחפור אבנים, אנחנו חופרים תרבות".

בעוד חודשיים ימלאו מאה שנה למותו של שכטר. החפירות באתר קיימברידג' עדיין בעיצומן.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...