השנה שבה ישנתי בכל לילה במקום אחר בעולם

סיכום שמיטה: היו לי חברים ודירה, הייתה ציפייה שאתחתן, הייתי במסלול לימודים והיה ברור איך יראו החיים שלי. החלטתי לשמוט. להשתחרר. יצאתי עם תיק גב וכמה שְמַעטֶ'ס לדרך. לקחתי את הטיסה הראשונה, הכי זולה, ונחתתי בדלהי

שמיטה. נשמע לי כמו השתמטות. להשתחרר מהדברים שאתה מחויב או כבול אליהם. נשמע גם כמו "שְמַטֶה". סמרטוט באידיש. כך אמא שלי קוראת לבגדים שלי. עבורי שמיטה זה להיות קצת "שְמַטֶה". זה שחרור מהאחיזה בקרקע. עזיבת יציבות לטובת זרימה והתמסרות לאקראיות. אז בשנת השמיטה שלי החלטתי לנסות את זה. לצאת ממסגרת חברתית מחייבת וברורה לחיי נדודים בהם הכל אפשרי.

עוד כותרות ב-nrg:
- עוד בפרויקט סיכום שמיטה: לעצור את המרוץ בשביל מה שחשוב
- מפיקת שטיסל: קשה להיות אמא ודתייה בתעשייה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

היו לי חברים, הייתה לי דירה, הייתה ציפייה שאתחתן בקרוב, הייתי במסלול לימודים מוגדר והיה מאוד ברור לי ולסביבה שלי איך יראו החיים העתידיים שלי. החלטתי לשמוט. להשתחרר. נמאס לי מההתקשרות שלי ליציבות. מזה שהכל ברור. רציתי לשחרר אחיזה בקרקע. להתחיל לעוף באוויר. אולי ליפול ואולי לרחף גבוה. שיחררתי את הדירה לחברים ויצאתי עם תיק גב וכמה שְמַעטֶ'ס לדרך. לקחתי את הטיסה הראשונה, הכי זולה, ונחתתי בדלהי. משם הנחתי לזרם לשטוף אותי. וזה באמת קרה.

''איזה קול פנימי אמר לי להתעקש, אבל אני בשנה של שחרור, אז שחררתי''. דוד ביטון סיכום שמיטה צילום: יהודית ליבר

יצאתי עם החלטה שאני לא הולך להיות מתוכנן או יציב במשהו. זה אומר לא לשכור מקום ליותר מלילה, כדי שתמיד אוכל לארוז את התיק ולזוז הלאה. זה אומר לא להקשר רגשית למקום או לדברים או אנשים שיאחזו בי ויפריעו לתנועה. לא לקבוע דברים לעתיד הרחוק, אלא רק ליום יומיים הקרובים. רציתי שחרור מלא. זה לא קל, זה אולי מסוכן וזה בטוח מפחיד. לפעמים כשאתה משחרר הכל אתה גם משחרר תחושות אחריות. אבל גם מזה בסופו של דבר נוצרות חוויות מרתקות. כך קרה לי בהרי קשמיר, בצד המערבי של ההימלאיה.

יצאתי עם בחור דני לאגם במרחק חצי יום הליכה. אין מפות מסודרות, אין דרך ברורה אבל מסביבנו נופים שהעין לא שובעת. פטריות צבעוניות מציצות בינות לגזמי עצים ועמקים עטופים במרבדי עשב ירוק, מתנפנף ברוח. נהיה מאוחר אבל הוא משך הלאה. "נגיע לאגם", הוא אמר לי, "זה עוד רגע". הערב התקרב וידעתי שאין סיכוי שנספיק להגיע. הצעתי להקים מחנה ללילה אבל הוא העדיף להמשיך. איזה קול פנימי אמר לי להתעקש, אבל אני בשנה של שחרור. מאפשר לדברים לקרות ומנסה כמה שפחות לנווט. אז שחררתי.

החושך ירד, הפנסים הפכו חסרי תועלת ואורם חזר אלינו בעלטת הערפל. מעדנו פעם אחר פעם בשביל הלח ודאגנו. כמו מתוך חלום הופיעו נביחות כלבים במציאות או בהזיה, לא ידענו. החלנו לזעוק לעזרה. נוודים מצאו אותנו. הם לקחו אותנו לבקתות שלהם - גזעי עץ שמונחים על שיפוע ההר באופן שיוצר חלל, בו גרו בערבוביה החיות והאנשים. הנוודים הציעו לנו אוכל, תה ולינה, אבל המתנה הכי גדולה שהם נתנו - ההבנה שאפשר ככה: בלי בית, להציל אחרים ולתת מעצמך גם כשלך לכאורה אין כלום.

באיזשהו שלב יצאתי לנפאל, מרחק של 3000 קילומטר במסע יבשתי. הזמן מאבד משמעות כשלא צריך להספיק דברים. הגעתי לעיירה עתיקה בה מסופר כי נולד הבודהא ואליה עולים בודהיסטים לתרגל שלווה ורוגע. שם במנזר למדתי על העקרון הבודהיסטי “non attachment” (לא להיקשר), עקרון שמאפשר שחרור מוחלט.
חצי שנה לאחר מכן, במהלך נסיעה ברכבת נגנב לי המחשב הנייד.

באופן מוזר במקום לכעוס, לדאוג ולהתעצבן משום מקום אפפה אותי ההבנה שזה לא מפריע או חשוב בעיניי. שמחה הציפה אותי מעומק השמיטה אותה חוויתי. ירדתי מהרכבת לתוך ריקוד עצמי ספונטני על הרציפים. הדהים אותי לגלות שאני לא חווה תלות ומצב הרוח שלי לא נעכר בגלל דבר שבמציאות מקבילה, בזמן אחר, היה יכול להשפיע עליי למשך ימים. הבנתי שאני לא תלוי בדברים שיש לי. המסע נטע בי תחושה שהעצמי שלי לא זקוק להיאחז בקרקע בשביל להיות חזק. שנת השמיטה שלי עודדה אותי לנסות דברים חדשים, תרבויות אחרות ודעות שונות.

בשנים הבאות אני רוצה להרחיב אפיקים בהם נתקלתי במסע. אני מברך את עצמי לחזור אל הקרקע בסוף השמיטה, תוך הבנה של האיזון העדין בין שמיטה להתקרקעות. אני מברך את כולם בחווית שמיטה. פשוט לשמוט את הקרקע, לעזוב את הבית ולצאת למסע. לשמוט כספים ולצאת. להשתמט מציפיות חיצוניות ופנימיות ולצאת. לדעת שהעצמי לא באמת תלוי בכל מה שבשבילנו הוא הקרקע. אנחנו בהחלט יכולים להשתייך ליסודות אחרים חוץ מקרקע. לאש, למים ואפילו לרוח.

הכותב הוא נווד בארץ ובעולם שעוסק במוזיקה, חקלאות ורוח

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg