כלי התקשורת החרדיים: "גאים להיות פראבדה"
המונופול של 'המודיע' נשבר כבר לפני שלושים שנה, אבל העיתונות המגזרית עדיין מתנהלת בתוך גבולות גזרה ברורים, המשתנים מעט מכלי תקשורת למשנהו. אלימות במשפחה, פוליטיקה פנימית ואפליה עדתית הן כבר לא טאבו. שיח בכירים בתקשורת החרדית
המחזה שנגלה לעיני כתבת השבועון החרדי 'משפחה' היה קשה מנשוא: אב חרדי צועד ברחוב שמואל הנביא בירושלים, תוך שהוא חובט בבנו הפעוט ומטיח ראשו בקיר. גם כאשר עוברים ושבים ביקשו ממנו לחדול, הוא לא נרתע ממעשיו. הכתבת הגיעה למערכת מזועזעת וסיפרה למו"ל, אלי פלאי, את שראתה. בסוף השבוע יצא העיתון בכותרת מרעידת לבבות: "ילד חסר ישע". הסיפור הכה גלים והיה לשיחת היום בעולם החרדי.
עוד כותרות ב-nrg:
- ויראלי: 6 יהודים מנסים לשמור כשרות, ונכשלים
- בני עקיבא בונים סוכות בפרויקט חברתי מיוחד
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מערכת העיתון החליטה שלא להסתפק בסיקור החד־פעמי אלא לבצע תחקיר מקיף, ולפרסם סדרת כתבות שתרד לעומק הבעיה. הם איתרו של קורבנות אלימות במשפחה ועודדו אותם לדבר, כדי שאפשר יהיה להציף את הנושא ולסייע להם. אלא שאז הגיעה הוראה חד־משמעית מהרב מנחם כהן, העומד בראש מה שמכונה 'הוועדה הרוחנית' של העיתון, לעצור את התחקיר.
"אינני נוהג להתווכח עם הוראות המתקבלות מהוועדה הרוחנית", אומר לנו פלאי, "לשם כך היא קיימת. אבל בכל זאת רציתי לרדת לסוף דעתו של הרב, כי הרי מדובר כאן בדיני נפשות. הרב כהן ענה לי: 'אמנם הכתבה הראשונה נכתבה ממקום מאוד אמיתי והיא תיארה מצוקה קיימת, ואם נמשיך נקבל בוודאי הרבה 'יישר כוח', אבל בעניינים כאלה צריכים לעסוק מתוך טהרת הלב מבלי להכניס שיקולים נוספים, ואני מרגיש שמכאן ואילך הדבר נובע מרצון להשיג רייטינג'.
"מאז", אומר פלאי, "כשאנו עומדים לעסוק בנושאים של אלימות או פגיעות מיניות בילדים, אני שואל את עצמי איפה הגבול בין הרצון שלנו לדבר ולהציב את הבעיה על השולחן, ובין הרצון ליצור סיפור דרמטי. אין לי תשובה חד־משמעית".
התלבטויות מסוג זה הן מה שמבדל את כלי התקשורת החרדיים מעמיתיהם. בעולם תקשורתי שמקדש את זכות הציבור לדעת, ושמילים כמו 'חשיפה בלעדית' או 'פרסום ראשון' מהווים בו הישג שאין למעלה ממנו, בעיתונות החרדית מופעלים שיקולים אחרים.
"אנחנו גאים להיות אנשי האתמול", אומר ישראל פרידמן, עורכו של היומון הוותיק 'יתד נאמן' ומקורבו של הרב אהרן לייב שטיינמן, מנהיג הציבור הליטאי. "גם אם אחרים יאמרו שזה 'פאסה', זוהי הטרגדיה שלהם. אנחנו רוצים להיות 'פראבדה' במובן האמיתי של המילה, שהוא 'אמת'".
בניגוד לכל מקביליהם במגזרים האחרים ששבקו חיים, היומונים האידיאולוגיים החרדיים ממשיכים לשרוד ואף לפרוח ולשגשג. בתקופה שבה עיתוני דפוס בכל העולם נסגרים, החברה החרדית בישראל היא אולי המקום היחיד שבה הם דווקא נפתחים חדשות לבקרים, מונעים בכוח הפלגנות והמחנאות המעניקות להם סיבת קיום.
ארבעה יומונים חרדיים, המשויכים למחנות אידיאולוגיים ולתת־מגזרים שונים, יוצאים היום לאור. המונופול של 'המודיע' הוותיק, ביטאונה הנצחי של 'אגודת ישראל' שנוסד ב־1950 ונשלט בידי חסידות גור, נשבר ב־1985 עם ייסודו של 'יתד נאמן' על רקע תחושות הציבור הליטאי כי ב'המודיע' לא נותנים ביטוי מספק למנהיגיו אז - הרב שך והרב קנייבסקי.
כ־25 שנה לאחר מכן התחולל מרד נוסף בהגמוניה של 'המודיע' על רקע תחושות דומות, הפעם מתוך הציבור החסידי עצמו. סיעת 'שלומי אמונים' ב'אגודת ישראל', המייצגת קהילות חסידיות שונות ונשלטת בידי משפחת פרוש הוותיקה, הקימה את 'המבשר'.
לפני כשנה התחוללה הפיכת חצר ב'יתד נאמן', על רקע מאבקים קשים בין נאמני הרב שטיינמן לאנשיו של הרב שמואל אויערבך מירושלים בשאלת הנהגת הציבור הליטאי. המערכת וההנהלה הוותיקה שהייתה מזוהה עם הרב אויערבך סולקה מהעיתון, והקימה יומון מתחרה בשם 'הפלס'. היריבות בין העיתונים לוותה באלימות רבה ובאיומים על מפרסמים, וכמה מפעיליו הנחושים של העיתון החדש נעצרו ונחקרו במשטרה.
ברשימת העיתונים האידיאולוגיים יש לכלול גם את 'יום ליום' של ש"ס, שבניגוד לשמו כבר שנים רבות אינו יוצא כיומון אלא כשבועון, את 'המחנה החרדי' של חסידות בעלז המנוהל ונערך בידי האחים ישראל ויעקב אייכלר, את שבועון 'העדה' של העדה החרדית בירושלים וביטאונים נוספים.
כבר לפני כשלושים שנה, עוד לפני הקמתו של 'יתד נאמן', החליטו שני אנשי תקשורת חרדים, יצחק נחשוני וישראל קצובר, להוציא לאור שבועון מז'אנר חדש ולהשתחרר מכבלי 'המודיע' הארכאי והמונופוליסטי. העיתון שהוציאו נקרא תחילה 'ערב שבת', ולאחר מכן שונה שמו ל'יום השישי'.
נחשוני, היום עורך רשת המקומונים 'מרכז העניינים', החל את דרכו העיתונאית בגלי צה"ל והכיר היטב את התקשורת הכללית. "הכוונה שלנו הייתה לקחת מה שידענו מהעיתונות הכללית וליצור עיתונות חושפת, עד כמה שאפשר ובמגבלות ההלכתיות המקובלות", הוא אומר. "פרסמנו סיפורים שאף אחד לא העז לדבר עליהם בקול. עד אז איש לא מתח ביקורת פנימית על המתרחש בעולם החרדי.
"יצאנו נגד הכספים הייחודיים שנהגו אז (שחולקו לפוליטיקאים חרדים מחוץ לתקציב המדינה), והקמנו עלינו את חמתם של ח״כים ואישי ציבור. למזלנו, השכלנו לקחת איתנו כמה דמויות שאיש לא יכול היה לצאת נגדן, כמו הרב עובדיה יוסף שפרסם אצלנו מדור הלכה קבוע. הוא היה כיסוי. המגמה הייתה לשבור את ה'פראבדה' של 'המודיע'".
עיתונו של נחשוני היה הראשון שנתן ביטוי רחב למאבקים פנימיים בתוך החברה החרדית. "אני חשבתי שעיתון צריך להיות יותר פתוח, ולפעול על בסיס מסחרי ובלתי תלוי לחלוטין. חטפתי חרמות ונידויים כי לא הסכמתי שתהיה מעליי ועדה רוחנית. לא כי חששתי שהיא תפעיל צנזורה, אלא מפני שבתפיסה החרדית העיתונות היא עניין של 'בדיעבד' ולא 'לכתחילה', ואני לא הייתי מוכן לקבל את התפיסה הזו. מבחינתי העיתונות החרדית היא צורך חיוני מלכתחילה".
'יום השישי', השבועון הבלתי־מפלגתי הראשון, כבר איננו. היום שולטים בזירה הזו המקומונים החינמיים 'מרכז העניינים' ו'קו עיתונות דתית', והשבועונים 'בקהילה', 'שעה טובה' והנפוץ מכולם – 'משפחה'. לדעת מו"ל 'משפחה', אלי פלאי, מהותה של החרדיות היא יצירת מגננה מול המודרנה. "הדבר היפה הוא היכולת שלנו להשתמש בכלים המודרניים כדי לשרת את האידיאולוגיה של החברה", הוא אומר. "תקשורת ההמונים עלולה להוביל לערעור הסמכות והמסורת, אך היא יכולה גם לשמש כלי הפוך וליצור את ה'גטו מנייר' שבתוכו ננהל את השיח הפנימי שלנו ונשפיע על הציבור בכיוון ההשקפה הנכונה".
פלאי זוכר את הימים שבהם העיתון הותקף משום שהיו מי שחשו שלא בנוח עם קיומה של עיתונות עצמאית. לטעמו, ההתקפות הללו נבעו בעיקר מטעמים מסחריים, בשל התחרות הקשה שהציב 'משפחה' במאבק על הקוראים ובעיקר על המפרסמים, או מניסיון לשלוט באופן בלעדי על דעת הקהל.
"בעולם החרדי התקשורת נתפסת כמשהו רציני ביותר, ויש לה כוח לקבוע מעמדות", אומר פלאי. "אנחנו רצינו לכבד את כל הקהלים ולתת במה לגדולי ישראל מכל הגוונים. פרצנו דרך כאשר על עמוד השער שלנו התנוססה תמונתו של הרב עובדיה יוסף. באו אלינו בטענות שנהיינו ש"סניקים ושהפכנו את הרב עובדיה לגיבור תרבות. כשחצרו של הרב אלישיב שלטה ב'יתד נאמן' ורצתה להפחית ממעמדו של הרב שטיינמן, הם דאגו לצמצם למינימום את האזכורים שלו בעיתון. אנחנו ערערנו על הפרדיגמה הזו. מי אני כעיתון שאקבע מי גדול ומי לא?"
בניגוד לנחשוני, פלאי אימץ קו חברתי וברח מעיסוק מנושאים מעוררי מחלוקת בעולם הפוליטי. נחשוני בזמנו נמנע בקביעות מהענקת התואר 'רב' למי שאינו מכהן ככזה. אצל פלאי כולם רבנים. הרב משה גרילק, ממייסדי 'יתד נאמן' וכיום העורך הראשי של 'משפחה', מספר כי היה אדמו"ר שהציע לשלם עשרת אלפים שקל בחודש כדי ששמו ותוארו יוזכרו בעיתון בתכיפות. "העיתונות מכתירה מנהיגים חדשים ויוצרת הפקרות", אומר גרילק.
מהפכת העיתונות הבלתי־מפלגתית המשיכה להתגלגל ופרצה במהלך השנים לזירות חדשות, עם התפתחותן של תחנות הרדיו החרדיות ובהמשך אתרי האינטרנט השוקקים של המגזר. האתר החרדי הראשון, 'בחדרי חרדים', החל כפורום צנוע באתר 'הייד פארק' שהיה פופולרי בזמנו, לפני עידן פייסבוק. מנהל הפורום, דוד רוטנברג, דגל בגישה ליברלית והעניק חופש ביטוי לדעות חריגות ולא מקובלות במיינסטרים החרדי. הפורום הבודד התפתח לפלטפורמת פורומים ייעודיים למגזר החרדי, בהם 'עצור כאן חושבים' ששימש במה לדיונים חתרניים ומעמיקים בנושאי חברה ואמונה. בהמשך הוקם לצד הפורומים אתר חדשות עם מערכת עיתונאית.
אתר בולט נוסף הוא 'כיכר השבת', שבשונה מ'בחדרי חרדים' איננו מכיל פורומים ומתמקד בהגשת חדשות, טורי דעה ומדורי פנאי. 'כיכר השבת' נחשב ליברלי יותר, לא רק בפרסום דעות החורגות מהקו החרדי הרשמי, אלא גם בנכונותו להעלות פרסומות אופנה ובהן תמונות של נשות אופנה חרדיות, או לעסוק חלילה בענייני ספורט.
לפני כחמש שנים ניסו רבנים ועסקנים חרדים להכריז מלחמה על פריחת אתרי האינטרנט של המגזר. בכרוז שפורסם אז נאמר כי האתרים הללו "מוציאים שם רע על הציבור החרדי, מבזים תלמידי חכמים ומרבים מחלוקת בישראל". כמה אתרים נסגרו אז, אך בהמשך הבינו הרבנים כי מדובר בגזרה שהציבור לא יעמוד בה, ושהאתרים החרדיים הם עדיין בררת מחדל עדיפה על מקביליהם החילוניים. מאידך גיסא, חלק מהאתרים קיבלו עליהם מגבלות אידיאולוגיות שונות, בניסיון לקלוע לטעם ההנהגה הרוחנית ולא לגרום לחידוש המאבק.
האתר שסימל את פריצת האינטרנט החרדי ידע גם פרשיות מביכות. לפני שלוש שנים נעצרו כמה בכירים בהנהלת 'בחדרי חרדים', ובראשם המנכ"ל דאז גיא כהן, בחשד לסחיטה באיומים של מיליוני שקלים מרבנים, חצרות, אישי ציבור ואנשי עסקים. על פי כתב האישום שהוגש בחודשים האחרונים נגד כהן ונגד סמנכ"ל המכירות בעבר אורי צור, השניים דרשו סכומי כסף גבוהים בתמורה להסרה או מניעה של פרסומים שליליים, ולחלופין יצירת פרסום חיובי באתר.
שרי רוט (רוטנברג) היא אולי העיתונאית היחידה המביעה את תקוותה שיום אחד ייכרת הענף שעליו היא יושבת. זה שנה וחצי היא מנהלת עם בעלה, דוד רוטנברג, את אתר החדשות 'חרדים 10'. השניים פרשו מאתר 'בחדרי חרדים' שאותו הקימו, לאחר סכסוך מתוקשר.
"ביום שבו חרדים יפסיקו לגלוש באינטרנט והתופעה תמוגר מכל הבתים החרדיים, אסגור את האתר ואשוב להוראה", היא מבטיחה. "כל עוד ישנם חרדים רבים שמשתמשים באינטרנט, בין אם מדובר בנוער שוליים או בכאלה הזקוקים לאינטרנט לצורך עבודתם, אני מעדיפה שיגלשו באתר שלי ולא יזדקקו לאתרים אחרים שאינם מתאימים מבחינת ההשקפה החרדית". לדברי רוט, באתר שלה יש הקפדה מלאה על דעת תורה ועל "השקפות צמודות מגזר", כלשונה. "יש תכנים שלעולם לא אכניס. גם אם אפסיד בגלל זה את השוליים של החרדים, אני ארוויח את המיינסטרים החרדי החשוב לי מאוד".
ומה את אומרת לרבנים שקובעים שאינטרנט הוא אסון?
"לעולם לא אבקש מרב הכשר לאינטרנט, כי אין דבר כזה. גם לילדיי אני אומרת שאינטרנט הוא דבר אסור, ואני עושה הכול כדי שהם לא ייחשפו לו. הם מבינים שמה שאני עושה הוא שליחות. זה כמו פינוי זבל, מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת הזו".
מאחורי 'יתד נאמן' ו'משפחה' עומדת כאמור ועדה רוחנית מנחה, הקובעת מה יפורסם בעיתון ובעיקר מה לא. "הקורא החרדי רוצה לדעת שכשהוא מכניס עיתון הביתה יש מאחוריו תלמידי חכמים שמנווטים אותו", אומר פלאי.
אתה לא מתוסכל לעתים מפסילות של נושאים שהיית מעוניין לקדם, כמו נושא האלימות במשפחה שבו פתחנו?
"מעולם לא. גדלתי בתוך התפיסה החרדית המבדילה אותנו, למשל, מהציונות הדתית, בדיוק בשאלה האם בנושאים של פרהסיה מכריעים גדולי ישראל או אנשי ציבור".
אבל יש גם כאלה שאינם מעוניינים בביקורת רבנית. אחד הצעדים הראשונים שביצע אבי רוזן, מנכ"ל רדיו 'קול חי', כשנכנס לתפקידו לפני שלוש שנים, היה להיפטר מאותה ועדה רוחנית שהכתיבה מהלכים בתחנה. "זה לא אומר שאני לא מתייעץ עם רבנים כשעולה שאלה עקרונית, אבל הרדיו לא יקבל הנחיות באיזה כינוי לקרוא לרב זה או לרב אחר", מסביר רוזן את צעדו.
עצם העובדה שבבתים חרדיים רבים מאזינים לרדיו, כבר מהווה סוג של מהפך. "לפתע נכנסת לתוך הבית החרדי קבוצה מעורבת של חרדים, חילונים וכיפות סרוגות, ומחליטה מה יהיה סדר היום שלו", ממחיש רוזן. "אני בהחלט מבין את הזעקה. כשבאמצע הסלון עומד כלי שבלחיצה עליו אתה יכול לשמוע את כל התועבות שבעולם או אנשים שמדברים בשפה שהיא לא שלי, אני לא רוצה שהילדים שלי ייחשפו לזה.
"אני מפעיל בתחנה את כל הגדרים והסייגים שיתאימו למשפחה חרדית קלאסית כמו שלי, עם ילדים שלומדים בתלמודי תורה ובישיבות. כשאני שוקל את התכנים ברדיו אני שואל את עצמי: האם זה עובר בשביל הילדים שלי? בסוף אני עושה פשרות כי לא כולם כמוני, אבל אני בהחלט מנסה להיות מיינסטרים חרדי".
כדי להבין למה הוא מתכוון במילה 'עובר', מספר רוזן את הסיפור הבא. בערב ראש השנה הוא קיבל שיחת טלפון נזעמת ממאזינה שהתרעמה על פרסומת לרכב, שלדעתה אינה הולמת את הציבור החרדי. הייתה זו פרסומת זהה בכל הרשתות, שבה נשמע הקריין אומר: "לסעודת החג כבר תיסע במכונית החדשה שלך". ברגע הראשון לא הבין רוזן מה הבעיה, אך המאזינה הסבירה לו שבעולם החרדי והדתי לא נוסעים "לסעודת החג" אלא לחג כולו, והפרסומת עלולה להישמע כמתן לגיטימציה לנסיעה תוך חילול החג. התשדיר הורד מיד.
"הסאבטקסט חשוב לא פחות מהתוכן", אומר רוזן. "אני כבר לא מדבר על המותר והאסור מבחינה הלכתית. יש דקויות אינסופיות, וכל הזמן אתה צריך לשקול מה זה רדיו חרדי. אני לא אקרא לעצמי 'מחנך', אבל אני בהחלט שואל את עצמי מה מתאים לבית שבו הילדים מאזינים לרדיו גם בשעות המאוחרות של הערב. אנחנו מספקים לא רק חדשות אלא גם תוכן תורני וערכי ותוכניות פנאי ובידור, והכול צריך להיעשות בצורה ראויה וכשרה".
אני תוהה אם המונח 'הכול' מתייחס גם לידיעות חדשותיות על מעשי אונס ורצח, או אפילו דיווח על מעשי שחיתות המתגלים בקרב אנשי ציבור, בהם גם חרדים. "יש דברים שלא ראויים להיכנס לבית חרדי", משיב מנכ״ל ׳קול חי׳. "יש חרדים שירצו להיכנס לאינטרנט ויעשו זאת בטאבלט או בחדר העבודה ולא ייתנו גישה לילדיהם. ברדיו מדובר בגלי אתר חופשיים ופתוחים, ולא אשדר בחמש ידיעה שאני לא רוצה שילדים ייחשפו אליה, כשבחמש וארבע דקות מתחילה תוכנית לילדים".
ובעשר בלילה? ואם מסתובב פדופיל בשכונה, תמנע את המידע הזה מהציבור?
"הוא ישמע. אני אדבר על אדם שפוגע בילדים ולא אומר את המילה 'פדופיל', ואשמיע קריאה של הרבנים להיזהר. לילדים חרדים אין טלוויזיה ואינטרנט, והם יכולים להאזין לרדיו גם בעשר ובשתיים בלילה. הצנזורה היא מנגנון הגנה על המשפחה החרדית".
בשם אותה תפיסת עולם לא פרסמו ברדיו 'קול חי' את החשדות נגד הרב אליעזר ברלנד, אלא רק שחסידיו מארגנים עבורו תפילה בכותל. אפילו במשפט אולמרט נגעו שם במשורה ורק משום שאישי ציבור חרדים היו מעורבים בו, ועל מעשיו של הנשיא קצב השמיעו שם רק רמזים.
גם בתוכניות המוזיקה והפנאי יש קווים אדומים. לאחרונה פסל רוזן שיר קצבי של הזמר החרדי הפופולרי ליפא שמעלצר, משום שלטעמו מדובר ב"מוזיקת טראנס מטורפת וכבדה שאינה הולמת את המגזר". גם אם יש אלפי צעירים חרדים שאוהבים את שמעלצר הדינמי והפורה, רוזן יעדיף שיר בקונצנזוס שלא ירגיז 50 אלף איש. "אני אנסה להיות בקו המחבר בין כמה שיותר אנשים. אני לא רוצה שיברחו ממני".
לעומת זאת, בניגוד לקודמיו שסרו למרות ההנהגה הרוחנית, ברדיו 'קול חי' הנוכחי אין כל איסור על העלאתם לשידור של אישים ממגזרים שונים, כמו הרב חיים אמסלם שפרש מש"ס ומותח ביקורת חריפה על הממסד החרדי, או יואב ללום שנלחם באפליה העדתית במוסדות החינוך. "אנחנו מובילים בגאון את הנושא, למרות שאנשים משמעותיים ביותר במגזר ביקשו מאיתנו להניח לזה בטענה שמדובר בחילול השם. כשראש ישיבה עולה לשידור ומנסה 'למרוח' אותנו, ודקה לאחר מכן עולה אימא שמספרת את האמת על האפליה שילדיה חווים, אנחנו מרגישים שעשינו מה שיכולנו כדי לעזור".
גם הוויכוח על גיוס החרדים לצה"ל איננו טאבו ב'קול חי'. יו"ר יש עתיד יאיר לפיד התראיין כמה פעמים והשמיע את דעתו, וכך גם אישי ציבור חילונים אחרים. לדברי רוזן, בביתו אין אינטרנט והוא מודה שהוא מתעדכן בחדשות באמצעות גלי צה"ל. "אבל אני לא דוגמה. כשנכנסתי לעבוד ברדיו לא היה אצלי בבית רדיו".
"לא אנחנו עושים את העיתון אלא גדולי ישראל", אומר ישראל פרידמן מ'יתד נאמן'. "אנחנו רק הנגרים, הבנאים, הצבעים והמנקים. ברגע שהגדרת כך את העיתון, השיח שונה. אם יש נושא בכותרות הראשיות ואנחנו דחקנו אותו לעמוד 8 - זו אמירה. בדרך כלל כשיש עיתון מפלגתי, המפלגה מקימה את העיתון. אצלנו זה היה להפך – קודם קם 'יתד נאמן', והוא סלל את הדרך להקמת 'דגל התורה'".
מדוע גדולי ישראל צריכים עיתון? השופטים אומרים שהם אינם מתראיינים כי הם אומרים את דברם באמצעות פסקי הדין שלהם. לגדולי ישראל יש ישיבות, דרשות ושיעורי תורה, יחד עם הספרות הענפה שהם כותבים. מדוע הם צריכים גם תקשורת?
"לגדולי ישראל אין מרווח לפסוק על פי שיקול דעתם כפי שיש לשופטים. הם רק אומרים מהי דעת תורה, והם זקוקים לכלי שיעביר אותה לשפת ההמון ואת האנשים הנכונים שייטיבו למסור את ההגדרה הנכונה".
אבל הציבור מצביע ברגליים ונוהה אחרי השבועונים הצבעוניים ואתרי האינטרנט. גם סקר TGI האחרון למגזר החרדי מצביע על ירידה בקריאת היומונים ו‘יתד‘ בתוכם, במיוחד מול המתחרה החדש שקם לכם – ‘הפלס‘. הזכרת שמו של העיתון המתחרה מעכירה את מצב רוחו של פרידמן. "ב־TGI יש סילופים מטורפים והכול מכור. עובדתית, אנחנו בעלייה“, הוא מצהיר. “גם אנשים שרגליהם כבר לא נטועות בעולם התורה אבל הם בוגרי ‘חברון‘ – העיתון שלנו הוא ביתם הפוליטי“.
לעיתון יש כללים ברורים במה לא עוסקים. “לא נכתוב על ספורט כי מדובר בתרבות זרה לנו. לא נעסוק בפלילים אלא אם מדובר ברצח רבין“.
מדוע, בעצם? הציבור לא זכאי לדעת מה קורה?
"׳הרחק מן הכיעור׳. אני לא עיתון חדשותי, אני שופר של גדולי ישראל".
אז כדי לדעת את החדשות אתה שולח את הציבור שלך לכלי תקשורת אחרים.
"אתה מצפה ש'יתד נאמן' ידווח על כל דבר? שיספר על מצעד הגאווה? כל דבר מעורר סקרנות, אבל אני לא רוצה להיות זה שמביא את העניינים האלה. אני משרת את אלה שמעוניינים בארבע אמות של נקיות דעת".
בעבר נהגו ללעוג ל'יתד נאמן' שנמנע מלהזכיר שמות נשים ועושה זאת רק בראשי תיבות, כפי שנוהגים ב'המודיע' למשל עד היום. את יו"ר הכנסת לשעבר כינו שם 'איציק ד'. "היום הדברים השתנו", אומר פרידמן. "השאלה שאנו שואלים את עצמנו היא היכן אנחנו מאבדים את הרלוונטיות. אם הציבור דורש דבר שאינו סותר שום עניין השקפתי ורוחני, ההנחיות בהחלט יכולות להשתנות". כשהעיתון ביקש למחות על חברתו הלא־יהודייה של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, נכתב בעקיפין כי מי שאחראי לשלמות העם חייב לכל הפחות לדאוג לכך שמתוך משפחתו לא יעלה מסר של נישואי תערובת.
לדברי פרידמן, גם הפוליטיקאים החילונים מודעים לכוח הרב של העיתון, ולא אחת נשלחים אליו שליחים מהדרגים הבכירים ביותר בבקשה למנוע פרסום זה או אחר. "אנשים לוקחים בחשבון מה אומר 'יתד נאמן', כי הוא צועק, מרגיז ולא מתחנף".
כתבתם במאמר מערכת שארץ ישראל אינה שייכת לעם ישראל. לא מפריע לך הדמיון בין מה שאתה כותב למה שחמאס אומר?
"אני הקופירייטר שכתב שהעם היהודי והעם הישראלי נפרדו. גם כשהרב שך דיבר הוא הרגיז את אנשי הקיבוצים, ובסופו של דבר רבים מהם חזרו בתשובה בעקבות הדברים".
אני שואל את פרידמן על הסגנון הבוטה שהעיתון נוקט לעתים, מול יריבים חיצוניים אבל גם כלפי יריבים מתוך הבית החרדי. פרידמן אינו מתנצל. "כשאתה נלחם על האמת אתה לא עוטף את זה בכפפות של משי אלא של צמר פלדה. אני רוצה להיות נוקב, מכאיב, אבל עם זאת לעולם לא אתקוף אדם מסוים אלא רעיון". פרידמן תקף בעבר את יו"ר שינוי טומי לפיד על דבריו ("האנטישמיים" כלשונו) נגד בחורי הישיבות. "צריך לקחת צלחת גולאש ולסתום בה את פיו", אמר אז. "לפעמים אתה לא יכול להתאפק", הוא מודה.
האינטרנט לדעתו הוא "אחד האויבים המרים של הציבור החרדי, הוא הפיל המון חללים ומשמש כלי בידי הנלחמים בנו. המלחמה שלנו היא נגד אלה שאומרים 'אנחנו רוצים לשנות אתכם'. זה לא יצלח. פיט סיגר, זמר המחאה מימי מלחמת וייטנאם, נשאל אם הוא סבור שבשיריו יצליח לשנות את המציאות, וענה 'אני אולי לא אשנה את המציאות, אבל אני שר כדי שהעולם לא ישנה אותי'. בעניין הזה, כולנו פיט סיגר".
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם