ראשי » יהדות » מגזין

לא מה שחשבתם: הצעירים החרדים מעודכנים ונפגעים

מעורבים פוליטית, נושמים אקטואליה, מעלים תהיות ומסוגלים גם לעקוץ את הרבנים. שיחות אל תוך הלילה עם קבוצת בני ישיבה חרדים מגלות צעירים אינטלקטואליים שנפגעים מהסיקור התקשורתי ועדיין מאמינים שכל ישראל אחים

לא קשה להעביר לילה שלם במחיצת בחורי ישיבה. השיחה זורמת, השעות חולפות, וכמעט בלי ששמים לב השמש כבר מפציעה ויום חדש מתחיל. כל שצריך הוא בקבוק של משקה מוגז, נשנושים, חדר שקט בדירה ישיבתית, וכמובן קופסת סיגריות ‘נקסט לייט‘, המועדפת על הצעירים החרדים שמרבים לעשן.

עוד כותרות ב-nrg:
- ויראלי: 6 יהודים מנסים לשמור כשרות‎, ונכשלים
- בני עקיבא בונים סוכות בפרויקט חברתי מיוחד
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ללא אגודות סטודנטים או תאים חתרניים, תלמידי הישיבות מעורבים פוליטית מכף רגל ועד ראש. “פוליטית“ זו הגדרה מטעה בהקשר הזה, מכיוון שמבחינתם התעסקות בסוגיות העומדות על סדר היום החרדי אינה רק פוליטיקה. היא קשורה בזהותם, טעונה בלימוד של הגישה החרדית, גוררת עמה התעניינות בהבדלים הדקים בתוך המגזר עצמו. חלקם הגדול נושמים אקטואליה ומשקיעים בה אנרגיה לא מועטה. הם מביעים עמדות בחדות: חלקן חופפות למדיניות החרדית הרווחת, אבל הם מוצאים מרווח שבתוכו יוכלו לעצב אמירות משלהם. פה ושם גם מעלים תהיות. צעירים, אתם יודעים.

הליבה הרותחת של תלמידי הישיבה משפיעה לא מעט על מוקדי הכוח החרדיים. דעתם של הבחורים תמיד הייתה חשובה, אפילו לרבנים. אם מדברים על ישיבות דגל שראשיהן משמשים במקביל כמנהיגים כלל־חרדים, הרי שהצלחתו של הרב בתוך ישיבתו עשויה לקבוע גם את כוחו הציבורי. עם זאת, קולם לא נשמע. תלמיד ישיבה לא יתראיין לכלי תקשורת, גם אם מאחורי הקלעים הוא מסוגל לחולל מהומות. בשבועות האחרונים ישבתי לשיחות צפופות עם מספר גדול של בחורי ישיבה ואברכי כולל שנישאו לא מזמן. שעות ארוכות שוחחנו על כל מה שמעסיק צעיר חרדי בפתחה של תשע“ו. הם ביקשו שלא אכתוב את שמם, ובתמורה דיברו בכנות על הווייתם הפנימית.

נושא מרכזי שעלה שוב ושוב בשיחות בינינו הוא זהותו של ‘גדול הדור‘, ויותר מכך: משמעותו של התפקיד הכול־יכול הזה והדרכים להבנתו. במבט מבחוץ, העולם הליטאי והספרדי מונהגים על ידי מנהיג אחד, בעוד החצרות החסידיות מונהגות כל אחת על ידי אדמו“רה. מוסד ‘גדול הדור‘ - או בשמו השני ‘דעת תורה‘ - נחשב לאחד המוסדות המרכזיים בהתנהלות החברה החרדית הארץ־ישראלית בעשורים האחרונים, והשפעתו התעצמה בתקופתו של המנהיג הליטאי הרב אליעזר מנחם שך. כיום, רוב הציבור הליטאי רואה ברב אהרן לייב שטיינמן, בן יותר מ־100, את המנהיג. אבל קבוצה אופוזציונרית טוענת כי הרב שמואל אויערבך הוא זה שאמור להנהיג את הדור.

במקביל, העולם הספרדי מתמודד עם החלל שנוצר מאז פטירתו של הרב עובדיה יוסף, אך מינויו הרשמי של הרב שלום כהן ליו“ר מועצת חכמי התורה של ש“ס מקובל על מרבית הציבור הספרדי־חרדי, גם אם הנהגתו לא צוברת עוצמה רבה.

בפועל, כשמשוחחים עם בחורי הישיבות, לא כולם מייחסים חשיבות כה רבה לרב המכהן בתפקיד. השאלה הזו מעסיקה אותם. היותו של ‘גדול הדור‘ משפיע על שורת נושאי יסוד מניעה אותם לבחון את הביסוס התורני למעמדו. ההתייחסות התקשורתית שרואה את העולם החרדי כולו צועד בלהט אחרי מנהיג אינה תואמת את המציאות. כששואלים את הצעירים מדוע נדרש דווקא מנהיג אחד, הם משיבים תשובות מגוונות. חלקם סבורים כי הסיבה בבסיס מוסד זה היא פונקציונלית בלבד, אך יש גם אחרים שקושרים לו כתרים.

למה דווקא מנהיג אחד, שאלתי בחור ישיבה ליטאי. “שאלתי את הרב שלי את השאלה הזו“, הוא ענה. “הוא אמר שאין כורח תורני שמחייב מנהיג אחד. זה יותר סדר הנהגה לציבור. אין מקור בהלכה לסמכות־על תורנית, מלבד הסנהדרין. צריך מנהיג אחד, אבל זה לא ערך עליון, פשוט כורח המציאות. שניים לא מסוגלים להנהיג“.

“אני לא כל כך מחזיק באמונה לגבי המוסד הזה“, מסביר אברך ליטאי אחר. “אני מסכים שצריך מנהיג אחד בשביל הכרעה בנושאים ציבוריים, פוליטיים, התמודדות מול איומים מבחוץ, כמו גיוס וטכנולוגיה. שלא תהיה אנרכיה. אבל בכל שאר הנושאים, לרב שטיינמן אין כל כך השפעה. הוא, למשל, מאוד מצדד בגידול זקן, נו, וליטאים מגדלים זקן? כולם מגלחים. תלמידי ישיבה ליטאים לא תולים תמונה שלו בחדר, זה לא רבי. שום ליטאי לא מתעניין מה בדיוק היה בתפילות ראש השנה אצל הרב שטיינמן, לא יודעים אם התפלל במניין בביתו או בבית כנסת“.

לעומת זאת, יש שרואים בגדול הדור הרבה יותר מזה. “יש הבדל בין רב למנהיג“, הסביר לי אברך הלומד בכולל ספרדי, מצביע ש“ס. “המנהיג לא חייב להיות התלמיד־חכם הכי גדול בדור, אבל הוא בעל היכולת להנהיג, הוא זה שזוכה לדעת לקבל את ההחלטות בהתלבטויות השעה. כמו נביא, אבל הוא לא נביא“.

שאלתי אם מדובר במשהו מיסטי. ההגדרה מיסטי לא נעימה לאוזן החרדית. "לא, לא מיסטי", הבהיר האברך הספרדי מיד. "זה לא שהוא קיבל כוחות בשום מקום. הוא עסק כל חייו בתורה, זה מה שהשפיע עליו". חברו פחות חושש: "כן, אם ב׳מיסטי׳ הכוונה לסוג של יכולת שמגיעה לו בשמיים - אז בהחלט. זה רציונלי לגמרי. זו האמונה שלנו, שיש רבדים ממשיים ומשפיעים גם אם אינם נראים לעין".

כולם, גם אלו שרואים בגדול הדור ממלא צורך מעשי, אינם סבורים שכל אחד מסוגל להנהיג. "מדובר באדם שמסר נפשו על הבנת סוגיות בתורה, שעשרות שנים שקוע בלימוד. הקדוש ברוך הוא לא מנחית מנהיגים, מי שעבד עם עצמו מקבל את הסגולה הזו", מסביר לי בחור ישיבה ליטאי, רווק מבוגר. "אצלנו מחנכים כל בחור ישיבה שהוא זה שיכול להפוך לגדול דור. אין פה דם כחול, כמו אצל האדמו"רים, שהבנים ממשיכים. יש לך כלים, אתה צריך להשתמש בהם. כל אחד יכול להבין שאדם שעסוק ברצף באימוץ השכל, בלימוד מעמיק, ההבנה שלו הופכת לאחרת".

תפקודו של גדול הדור קשור קשר הדוק גם למושג ה׳השקפה', שרווח בפיהם של בני הישיבות. ההשקפה החרדית היא סך כל העמדות החרדיות שאינן מחויבות הלכתית, אבל מהוות חלק מהגישה החרדית. בשאלות הלכתיות מכריע הרב הפוסק; בשאלות הנוגעות במוסר ורוח מכריע הרב הישיבתי או ה׳משגיח׳, ואילו גדול הדור מתווה את ההשקפה.

כשבוחנים את סוג השאלות שמגיעות לשולחנו מגלים שרובן, אם לא כולן, עוסקות בהתמודדות עם העולם שבחוץ, קרי: החילוניות הישראלית. האיום בגיוס בני ישיבות, חבירה לקואליציה או היפרדות ממנה, יציאה למאבק על שמירת שבת בפהרסיה או הימנעות מכך, אינטרנט, סמארטפונים, וכל החבילה הזו. מכיוון שכך, ברור מדוע העולם החילוני שומע בעיקר על גדול הדור - הוא הרי זה שמכריע בצמתים שבין העולמות - ומאידך גיסא, מפספס שורת רבנים שהשפעתם הפנימית ברחוב החרדי לא מבוטלת. דוגמה מובהקת לדמות כזו היא הרב שמואל וואזנר, שלא היה מוכר מחוץ לגבולות העולם החרדי אבל המוני חרדים הלכו אחר מיטתו.

בחורי הישיבות עוסקים רבות ברבני דרג ב' אלו. הם מבקרים אותם, מודדים אותם במדדים אנושיים ומרשים לעצמם להעניק ציונים. ההבדלים ניכרים: הליטאים נועזים, הספרדים מדגישים תמיד ש"אינם מדברים על רבנים". בשעות לילה מאוחרות יותר, הם מרשים לעצמם למרוד גם בגדולי הדור עצמם. "הרב אלישיב היה קצת פאדיחה", אמר לי אחד מהם בסלנג ישראלי, ותכף ומיד העניק לרבו דיאגנוזה פסיכולוגית: "הוא היה ׳מרן׳ פאסיבי, מה לעשות".

  
הדרך לקביעת זהותו של המנהיג אינה ברורה. אין נוסחת קסם שמפילה את הכתר על ראשו של המלך. בסופו של דבר, השטח מכריע: רצון הציבור, בחירת העסקנים, הדינמיקה במוקדי הכוח ובכלי התקשורת, וכן, גם אישיותו של הרב משחקת תפקיד. כששואלים את תלמידי הישיבה כיצד יודעים מי אמור להנהיג, הם משיבים בצורות שונות. רבים מהם מתבססים על הסמכת המנהיג הקודם. תשובה זו בולטת כשמדברים עם בני הקהילה החרדית־ספרדית, בפרט מול האלטרנטיבה הרבנית שהציג אלי ישי בדמות הרב מאיר מאזוז. "הרב מאיר מאזוז הוא אדם גדול, אבל הוא לא היה במועצת החכמים שבראשה עמד הרב עובדיה", הם מסבירים. "הרב שלום כהן היה כל השנים לצד הרב עובדיה, ובאופן טבעי ברור שהוא הממשיך".

אחרים מדגישים את הצורך שהרב עצמו יסחף את כלל הציבור. "אין דרך לקבוע מיהו גדול הדור, כשרב מצליח להוביל ולהנהיג - אז הוא המוביל והמנהיג", אמר לי בחור ישיבה ליטאי, אך מיהר להדגיש: "זה לא אומר שכל מי שמנהיג בפועל ראוי להנהיג, צריכה להיות גם מחויבות לדרך". ההבהרה האחרונה נבעה מהיותו של הדובר משויך לקבוצה הליטאית אשר רואה ברב אויערבך את מנהיגה. השאלה כיצד קובעים את זהות המנהיג איננה תיאורטית כשמדובר במגזר הליטאי. שם היא מצליחה להצית דלֵקות.

חלק מאנשיו של הרב אויערבך הם בני האליטה הישנה שסבבה את הרב שך, מהמשפיעים שבמנהיגים החרדים בעשורים האחרונים. שליטה כוחנית והדרת מתנגדים איננה זרה להם, אבל כעת היוצרות התהפכו: הם במיעוט, ומניפים דגל כביכול־דמקורטי. "זה הרב שלנו, מדוע אסור לנו להאמין בו?" הם שואלים. "תאמינו, מי אומר לכם שלא, אבל אתם רוצים להיות חלק מאיתנו, מתעקשים להשתתף במוסדות שלנו", משיבים להם החיילים הצעירים של שטיינמן. "בכל פעם שאנו מנסים להיפרד מכם, אתם מכנים זאת רדיפה. למה רדיפה? אתם רואים ברב שלנו פשרן? מודרני מדי? היפרדו מאיתנו. מצד אחד אתם מבקשים להצטייר כמי שרק מעוניינים להאמין ברבם, אבל במקביל מתעקשים להיות חלק מהממסד המרכזי. זו סתירה".

בתקשורת החרדית מתכתשים שני הפלגים על מוסדות ומשאבים, אבל הצעירים שבקבוצות היריבות מתעסקים גם באידיאולוגיה מאחורי המחלוקת. יהיו מי שיאמרו שהצעירים מנסים לבנות תשתית אידיאולוגית סביב מאבק פוליטי במהותו. "אתה שואל על מוסד גדול הדור? לך לבחורים של שטיינמן. שם בנו פסטיבל שלם סביב דמותו", מאשים בחור ישיבה המשתייך לקהילתו של אויערבך.

"אצלנו הדרך היא העיקר, לא ההנהגה כשלעצמה. הרב שך הוביל מכוח אישיותו, הרב אלישיב הוסמך בידי הרב שך, מכוח מה מנהיג הרב שטיינמן? מכוח השתלטות על הממסדים, על הביטאון הליטאי, על העסקנים. כשלו עצמו אין מה למכור, מוכרים את ערך המנהיג. זו גישה שאיננה ליטאית והיא מזכירה אדמו"ר וחסידים. אצלנו הדרך היא העיקר, והרב אויערבך מוביל אותה. הבסיס שלנו הוא הנאמנות למה שהיה לפנינו, לא אישיות זו או אחרת".

יריבו לא מסכים עם ההאשמה. "רוב הציבור שלנו לא עוסק מבוקר עד ערב ברב שטיינמן. הוא מנהל בפועל את העניינים וזה טוב לנו, כבר שנים שהוא מכריע בשאלות חינוכיות וציבוריות פנימיות. אם נוצר קצת פסטיבל סביב דמותו, זה רק בגלל תחושת הקיפוח, מכיוון שהשליטים לשעבר דיכאו אותו. אז היום חוגגים, אבל הרוב לא שותפים למסיבה.

"זה ציבור שפוי, שצועד יחד, וטוב לו. זו טענה מגוחכת, כי הרב אויערבך עצמו תמך באג'נדה של המנהיג היחיד בתקופת הרב שך, אבל עכשיו, כשהוא במיעוט, הוא לפתע בעד דמוקרטיזציה. החבורה שמתנגדת הם אנשים שבחייהם הפרטיים הם מודרניים. הם נושאי דגל השמרנות, אבל בפועל אין לזה קשר לאורח חייהם. הם רצים להפגין שוב ושוב ברחובות, זה כן משהו ליטאי? מעולם לא יצאו כל יומיים להפגין ברחוב. הם הופכים להיות משהו אחר. זכותם, זה נכון, אבל למה תחת המוסדות שלנו?"

גדול דור זו המצאה ליטאית. העולם החרדי־ספרדי הושפע מהליטאיות, שהייתה הפטרונית שלו בשלבי בנייתו הראשונים בישראל. החסידים הם סיפור אחר. בני החצרות הגדולות, כמו חסידות גור, רואים ברבם איש אלוקים. העובדה שהוא לא נבנה בכוחות עצמו, אלא בן לשושלת מלוכה משפחתית, לא מפריעה להם. להפך, היא רק מסייעת להילה סביבו: מדובר בזרע קודש. החצרות הקטנות מכונסות בסיעת 'שלומי אמונים', קונפדרציה פוליטית בהובלתו של חבר הכנסת מאיר פרוש. בני הקהילות הללו מאופיינות ביחס אחר למנהיגם, אישי הרבה יותר.

בשונה ממוסד גדול הדור, שלמעשה מצביע על שניים־שלושה רבנים בדור המצויים בקונצנזוס, מוסד האדמו"רות מהווה פתח לרבנים למחצה, לשליש ולרבע, ובשל כך נתקל גם בביקורת פנימית ואפילו בגיחוך. ההאזנה לשיחת צעירים חסידים הייתה מרתקת. העליתי בפניהם את השאלה כיצד הם רואים את האדמו"רים כיום, והוויכוח לא תם.

"אני מאמין בדרך שכל אחד צריך שיהיו לו אדמו"ר שיקשר אותו לקדוש ברוך הוא, אבל אני לא מאמין בכל האדמו"רים הללו, שחיים חיי פאר ויוצאים לנופשים בחוץ לארץ, אבל לחסידים שלהם רק אוסרים ואוסרים", טען אחד מהם. "כאילו אתה לא נוסע", הטיחו בפניו. "אני נוסע, אבל אני לא צדיק. הוא צדיק? שינפוש בהר כנען, מספיק".

"תנסה לחשוב מה עובר על אדמו"ר, לא הוא ביקש את השיירה, החסידים מרצונם הולכים אחריו. אתה יודע שהגבירים של החסידות קונים לו רכב יוקרתי, מה הוא יעשה?"

ה"אפיקורס" שבחבורה לא השתכנע: "יש מספיק אדמו"רים שדוחים מתנות שמבקשים לתת להם". "תחשוב על זה, כל יום, כל שבוע, האדמו"ר יושב ושומע צרות של חסידים, בעיות של חינוך, של משפחות, הוא אמור לייעץ ולהכריע באינספור שאלות, זה חתיכת מאמץ".

שאלתי אם דיון כזה פתוח על אדמו"רים וטיבם הוא מחזה שגרתי בישיבות החסידיות. "ברור", הם השיבו. "זה דיבור רגיל. זה אחד הנושאים הבוערים. כל הזמן דנים בו".

על מוסד האדמו"רות בכללותו הם דנים בחופשיות, אבל את הרבי שלהם הם אוהבים מאוד. לפחות אלו שעמם שוחחתי. כולם היו בני חצרות קטנות ומקיימים קשר אישי עם ראש החסידות. כשניסיתי לאתגר אותם עם אזכור העובדה שרבם הנערץ זכה בתפקיד בשל היותו ׳בן של׳, זה לא הפריע להם. "אני אומר לך עובדה, הרבי שלי מחזק אותי, מייעץ לי עצות חכמות. ייתכן שהוא בנה את עצמו, והתפקיד והשנים הקנו לו את היכולות, כרגע מדובר במציאות שהקשר שלי איתו חשוב לי מאוד ומסייע לי. אם לא הייתי מתחבר אל האישיות שלו, הייתי עובר למקום אחר. אף אחד לא מכריח אותי להישאר פה", אמר אחד מהם.

מתברר שיש בחצר החסידית הקטנה משהו עוטף. הצעירים שידרו שמחת חיים וביטחון בצורת החיים שלהם. במה אתם שונים מליטאים, שאלתי. "אצלנו לומדים גם חסידות, מדברים על הליכות, להיות בן אדם. האדמו"ר מקרלין חוזר תמיד שהכי חשוב להיות בן אדם. כיף אצלנו, באמת. אין עיוותים. בחור ישיבה חסידי, גם עילוי, לא דורש מחמיו שייתן לו דירה. מישהו שרוצה לצאת לעבוד - יוצא.

"האדמו"רים שלנו מדברים איתנו כל הזמן. מכירים את ההתמודדויות של הדור העכשווי. בשונה מהרבנים הליטאים או מהאדמו"רים שמנהיגים קהילות ענק, אלה שלנו הרבה יותר פרקטיים. השיחות שלהם איתנו הופכות אותם לכאלה. הנה, האדמו"ר מקרלין שלח עשרים אברכים לצבא. אף אחד לא שמע על זה, אבל הוא החליט וביצע. בחור חסידי שמעט מידרדר נשאר לא מעט פעמים קשור עם הקהילה, ובסופו של דבר הקשר הזה גורם לו להישאר".

חלק מהצעירים הללו, המצויים עמוק בתוך מה שנקרא "עולם התורה החרדי" ומנותקים מאינטרנט, מביעים אכפתיות רבה ממה שיחשוב עליהם הרחוב הישראלי. כשהשיחה הגיעה ליחס התקשורת לחברה החרדית, הרוחות התלהטו. אחד מהם, אברך, סיפר לי כי היסס אם להצטרף לשיחה עמי, אבל אשתו עודדה אותו. "אם רוצים לדבר איתנו בלי מתווכים - אי אפשר לסרב. בעצם, באתי בשביל לדבר על זה".

"אני נוסע באוטובוס ומקשיב לרדיו והנושא הזה בוער בי כמו אש", מספר אברך ספרדי. "מעלים סוגיות חרדיות ומשדרים אנשים שלא מבינים את העולם שלנו. אתה מרגיש שאין לך ייצוג. לא שומעים אותך, לא מבינים אותך. שינסו לחפש את העולם שלנו, להבין אותנו. מדובר באחים שלנו. בינינו, כששומעים על פיגוע בחו"ל חלילה - דבר ראשון שואלים כמה יהודים היו שם.

"לאיזה בן אדם לא אכפת ממה שיגידו עליו? בפרט אנחנו הספרדים, אנחנו מחוברים לחברה הישראלית הרבה יותר. לכל אחד מאיתנו יש דודים חילונים או מסורתיים, סבתא עם טלוויזיה. אנחנו באים במגע כל הזמן, והשקרים האלה מפוצצים אותנו. כל היחס שלנו לצה"ל, לנשים, לעבודה, מקבל סיקור שטחי. לא מנסים להבין לעומק את התפיסה שלנו. יש דבר אחד שחייב שהיה ברור: אנחנו מרגישים חלק מהעם כאן, בכל מובן".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...