האב, הבן, ושבת קודש: נוצרים מאמצים מנהגי יהדות
הם עוקבים אחר פרשת השבוע, תוקעים בשופר ולא שוכחים לברך המוציא. יותר ויותר נוצרים פרוטסטנטים בארה"ב מאמצים סממנים יהודיים, ומוותרים על מנהגים נוצריים. האם הצעד הבא הוא גיור ועלייה לארץ? מסע אל קהילת "בית תהילה", הגויים הכי יהודים שיש
אחר צהריים סגרירי בברנדון, עיר קטנה במרכז פלורידה, ארה"ב. בית פרטי סטנדרטי בפרברים, כזה שכולנו מכירים מסדרות טלוויזיה אמריקניות. בחצר האחורית עומד אב גאה ומביט בחיוך מאושר בבנו נחמיה, שעוזר לשכן לשקם את הגדר החוצצת בין שני הבתים. "תראה איזה יופי, נחמיה שלי מסיים לבנות את הגדר בחודש אלול, ממש כמו נחמיה מהתנ"ך שסיים לבנות את חומת ירושלים בחודש אלול", אומר האב. לפתע פניו מרצינות: "חבל שזה לא קורה בכ"ה באלול, ממש כמו אז. זה היה יכול להיות מושלם".
עוד כותרות ב-nrg:
- ויראלי: 6 יהודים מנסים לשמור כשרות, ונכשלים
- בני עקיבא בונים סוכות בפרויקט חברתי מיוחד
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נחמיה הוא לא נער חרדי, גם לא דתי־לאומי. אביו הוא לא רב שמחובר למקורותיו היהודיים. אנחנו נמצאים בבית משפחת פלאמר, משפחה נוצרית שכאילו יצאה מקטלוג, ונחמיה הוא נער נוצרי לחלוטין שאביו, ניק פלאמר, הוא אדם נוצרי המשמש כמנהיג קהילה נוצרית בשם "בית תהילה". לא, זה לא תרגום. שמה של הקהילה, כך במקור, הוא Beit Tehila.
גם לאחיו ולאחיותיו של נחמיה שמות תנ"כיים למהדרין, או לפחות עבריים מודרניים: יאשיהו, מיכה, הדסה ועדיה. רק האחות הקטנה זכתה לשם שאינו מוזכר או רמוז בספר הספרים – בריאלה. לבני דודיהם, החברים גם הם בקהילה, קוראים עילַי, מלאכי, אשר ונעמי. זיקה תנ"כית היא אמנם לא דבר מפתיע אצל נוצרים אדוקים, אך כשניכנס לבית פנימה נבחין מיד כי הוא זועק כולו עברית, יהדות וארץ ישראל: לצד הדלת קבועה מזוזה, ספר תורה ששרד את השואה נמצא בתוך ארון זכוכית באמצע הסלון, מגני דוד וסמלי מנורת שבעת הקנים פזורים בכל פינה, ודגל ישראל מתנוסס לצד דגל ארצות הברית. אה, ויש גם נחל מלאכותי קטן שזורם בקדמת הבית, או כמו שהפלאמרים קוראים לו – נהר הירדן.
אז מה בדיוק קורה כאן? ממתי לנוצרים יש מזוזות בפתחי הבתים, ומה פשר החגיגה היהודית־ציונית שמתקיימת בביתם של נוצרים מבטן ומלידה? קהילת בית תהילה, מתברר, היא חלק מתנועה בשם "השורשים העבריים", שהולכת וצומחת בתוך הנצרות האוונגליסטית. ניצני התנועה החלו להיראות בראשית המאה ה־20 בכמה קהילות קטנות, אולם ההתפתחות המשמעותית – הן במספרים והן מבחינה תיאולוגית – חלה בשני העשורים האחרונים.
השוני הניכר ביותר לעין בין זרם זה לבין נצרות המיינסטרים, הוא החלפתו של יום ראשון כיום התפילה המרכזי והעברת הכתר - הם יקראו לכך החזרתו - ליום השבת. אין זה מעשה של מה בכך. תארו לכם זרם ביהדות שיחליט לשבות את שבתו מעתה ואילך ביום שני, או ברביעי. הרי בתוך רגע יוכרז על נידוי, חרם והוצאת הקהילה הזו מגדרי היהדות. ואכן, חלק ניכר מהעולם הנוצרי כבר לא רואה באנשי "השורשים העבריים" נוצרים מאמינים. מצד שני, אנשי התנועה לא רואים בעצמם יהודים. לפחות עדיין לא.
אם כן, מי אתם בעצם? אני שואל את ניק פלאמר בן ה־48 כשאנו יושבים במשרדי הקהילה ביום שישי, והוא רגוע כמו שרק לא־יהודי יכול להיות רגוע כמה שעות לפני כניסת השבת. "אנחנו רואים בעצמנו 'ישראל'", הוא עונה. "לא יהודים, כי מה לעשות - אנחנו לא. לא נעמיד פנים שאנחנו יהודים, וחשוב מאוד לציין שאנחנו גם לא משדלים יהודים לבוא אלינו בשום פנים ואופן. אבל אנחנו כן רואים את עצמנו כחלק משבט אפרים שהתפזר בגויים. עכשיו הגיע הזמן, כפי שהובטח בדברי הנביאים, שהשם (גם את המילה הזו הוא מבטא כמו בעברית, Hashem – א"ש) יאחד מחדש את שני המקלות, עץ יהודה ועץ אפרים.
"אתה מעץ יהודה", הוא מצביע עליי. "אתה יהודי. ועכשיו תראה את שנינו ביחד, אפרים ויהודה, ותגיד לי אם זו לא התגשמות הנבואה". בעיניו יש דמעות כשהוא אומר את המשפט האחרון. הדמעות האלה יחזרו שוב ושוב בימים הקרובים, כמעט בכל שיחה שאנהל עם אחד מחברי הקהילה.
שמירת השבת היא רק חלק – מרכזי מאוד, אבל עדיין רק חלק אחד – מהפאזל שהופך את בית תהילה ומאות קהילות דומות ברחבי העולם לסיפור מעניין שכדאי לשים אליו לב. העברת יום המנוחה מיום ראשון לשבת נובעת מהחלטה עמוקה הרבה יותר: לאמץ מחדש את חמשת חומשי התורה, "הברית הישנה" בפי הנוצרים, כספר ההדרכה והוראות ההפעלה של האדם. מכאן ועד אימוץ אורח חיים שמזכיר מאוד את זה היהודי, המרחק הולך ומתקצר.
זה מתבטא, למשל, בפרשת השבוע. בקהילות השורשים העבריים עוקבים בדבקות אחר לוח השנה היהודי, ומקפידים להיצמד גם לסדר המקובל של קריאת התורה. "אנחנו נמצאים אתכם באותו דף, זה חלק מהעניין", אומר פלאמר. בהתאם לכך, החגים המרכזיים של קהילת בית תהילה הם המועדים הנזכרים בחומש: ראש השנה, יום כיפור, סוכות, פסח ושבועות.
בכך לא נגמר הרומן של בני הקהילה עם היהדות. הם טובלים במקווה לפני יום כיפור, לא אוכלים חזיר או פירות ים, וחוגגים מועדים כמו פורים וחנוכה – שמקורם מחוץ לחומש. אפילו יום העצמאות ויום ירושלים, מתוקף היותם חגים לאומיים של מדינת ישראל, זוכים ליחס כימי תפילה והתכנסות. "חנוכה מדבר אלינו ורלוונטי לגבינו מאוד", אומר פלאמר.
"קודם כול, כי זה קרה בארץ ישראל. שנית, כי אנטיוכוס רצה לבטל את הדת, וחנוכה מוכיח שרק העם היהודי הצליח לעמוד באתגרי התרבות שמולו. לכן הסיפור של החג הזה חשוב ובסיסי גם לנו. בתרבות של ימינו יש המון דברים לא חשובים, המון תוכניות הבל בטלוויזיה שיכולות לגרום לך לא לישון בלילה, ולא תמיד אנחנו מצליחים לעמוד מול מה שמאכילים אותנו. בנושא הזה יש לנו המון מה ללמוד מהיהודים, ואני אומר את זה לחברי הקהילה שלנו בכל הזדמנות. בפורים הבאנו בהתחלה את הבדרנים הכי טובים - גם כי אנחנו לא חוגגים את ליל כל הקדושים, אז שלפחות נצחק בפורים - אבל מהר מאוד הבנו שזה חג רציני, והתחלנו לקיים בו פעילויות משמעותיות".
אני שולף את החידוד הידוע של חז"ל ולפיו כיפורים הוא כְּ־פורים, ולכן צריך להתייחס ליום השמח ביותר בלוח השנה היהודי באותה רצינות שבה מתייחסים ליום חתימת גזר דיננו. פלאמר מאזין היטב ורושם את הדבר ביומנו, כנראה לקראת הדרשה שיישא לבני קהילתו בערב יום כיפור או בערב פורים.
את תפילת ערבית אני מתפלל בחדר שהקצו לי הפלאמרים, ומשמש בימים כתיקונם את הבן הבכור, יאשיהו, שעבר לכמה ימים לחדרם של אחיו הקטנים. אם לא להיות חשדן או יהיר מדי ולחשוב שהחלל הזה עוצב במיוחד לכבוד ביקורי, הרי שמדובר בחדר של נער יהודי טוב דובר אנגלית: פה תמונה מהביקור האחרון בירושלים, שם תנ"ך שניכר כי עושים בו שימוש תדיר, בפינה שתי גיטרות וחיקוי של כובע צה"לי.
אני יוצא לסלון כשבמוחי מנקרת השאלה מה בדיוק אוכַל לסעודת ערב שבת בביתו של כומר, ועוד לפני כן - איך נעשה קידוש. במזוודה יש לי מנות חמות, כמה לחמניות ובקבוקון יין, כיאה ליהודי נודד שטורח כבר בערב שבת שלא יהיה רעב בשבת, אבל מצרכים אלה נשמרים כנשק יום הדין.
התשובה לתהיותיי מגיעה מהר מאוד בדמות בקבוק ענק של מיץ ענבים "קדם" סגור וחתום, שנקנה במיוחד למעני, כמו לא מעט מהאוכל שיוגש לשולחן במהלך השבת. המשפחה גם תדאג לי לכלים חד־פעמיים, ותעשה הכול כדי לא להביא אותי לידי איסור. "מזל שאנחנו עדיין נמצאים בצום דניאל", אומר לי פלאמר, "ככה אנחנו יכולים לאכול יחד בלי בעיה".
כשהוא מבין שזוהי הפעם הראשונה שאני נתקל ב"צום דניאל" – מושג שכאילו נלקח מהאגדות האורבניות על ביני"שים שמנסים לקבל פטור מאימונים - מתפתחת שיחה ראשונה ובהחלט לא אחרונה שבמהלכה יכיר לי הכומר הנוצרי מושגים ופרקים שלמים בתנ"ך שמעולם לא שמעתי עליהם. צום דניאל מופיע, ובכן, בספר דניאל. ממש בתחילתו. זהו צום בן שלושה שבועות, שבמסגרתו מקבלים המאמינים על עצמם לאכול רק פירות וירקות, ולא לגעת בבשר ובמוצרים מעובדים. וכן, זה כולל גם קפה, מה שמעמיד את אנשי בית תהילה במבחן לא פשוט. שלושת השבועות האלה מסתיימים ממש מחר, ובמהלך תפילת השבת יתברר כי הקהילה כולה, כ־250 איש, שמרה את צום דניאל מתחילתו ועד סופו.
אורח החיים של אנשי "השורשים העבריים" אינו יהודי, בטח לא במובן המוכר לנו. פלאמר מגדיר זאת כ"יהדות תנ"כית", שלמעשה פירושה שאיפה לשחזר את הנצרות של המאה הראשונה לספירה. כידוע, הנצרות המוכרת לנו התפתחה והגיעה לתצורתה הנוכחית רק כמה מאות שנים מאוחר יותר. ישו (המכונה כאן בשמו העברי, ישוע) הוא אמנם חלק מאמונתה של הקהילה, אולם בניגוד לכנסיות המציגות את דמותו על צלבים ובאיקונות שונים – בבית תהילה הוא הופך לערטילאי הרבה יותר. כך במידה מסוימת הוא גם קל יותר להתמודדות עבור יהודי שגדל על תיעוב מהול בפחד מפני "אותו האיש", שבסופו של דבר חי, נולד וגם מת כיהודי לכל דבר ועניין.
נוצרים שומרי שבת הם לא המצאה חדשה. "כבר בעקבות הרפורמציה של מרטין לותר במאה ה־16 ובהמשך במאה ה־17, התקיימו כתות של שומרי שבת במזרח אירופה ובמרכזה", יאמר לי ד"ר אמנון רמון, מומחה לנצרות מודרנית, חוקר בכיר במכון ירושלים לחקר ישראל ומרצה בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית. "הדבר כמובן עורר התנגדות גדולה בקרב הכנסייה, שהאשימה את הכתות הללו כי הן רוצות לייהד את הנצרות. הן לא התפתחו אף פעם למשהו חשוב מדי בנצרות העולמית. גם בכנס של הכנסייה הלותרנית שבו השתתפתי לאחרונה, קם אחד הכמרים ושאל למה לא שומרים את השבת. ענו לו שזה לא כל כך חשוב באיזה יום נחים, וחוץ מזה, העולם הנוצרי היום אכן נמצא בחופש ולא עובד גם בשבת".
ובכל זאת, קהילות כמו בית תהילה הן סיפור שונה. קודם כול, בגלל המספרים: אם כתות שומרי השבת מנו כמה מאות אנשים נטולי השפעה ממשית, הרי שתנועת השורשים העבריים מקיפה כיום מאות אלפי מאמינים בארה"ב, מספר שקופץ לכמה מיליונים אם לוקחים בחשבון קהילות דומות ברחבי הגלובוס.
שנית, התנועה פועלת בעיקר מארה"ב – שם אמנם הדת מופרדת מהמדינה, אך מי שייצא מניו־יורק ולוס־אנג'לס ויפנה לעבר אמריקה האמיתית, יבין מהר מאוד עד כמה הדת היא מרכיב חשוב בחייהם של אזרחי המעצמה היחידה בעולם. הקהילה בברנדון פלורידה שייכת לזרם האוונגליסטי, שמהווה מוקד השפעה רב־עוצמה במפלגה הרפובליקנית. בשנים האחרונות אמנם יושב בבית הלבן נשיא דמוקרטי, אבל המפלגה היריבה שולטת בבית הנבחרים ובסנאט, ומחזיקה בלא מעט משרות מושל בחמישים מדינות הפדרציה.
נחזור אל ארוחת ערב שבת של משפחת פלאמר, שמזכירה מאוד ארוחה יהודית מסורתית, בשינויים קלים ולא קלים כאחד, ובוודאי שאינה דומה לסעודות שבת חילוניות. מיכה, אחד הבנים הצעירים, תוקע בשופר. השופר נמצא כאן לא רק בימים הנוראים, אלא מלווה כמעט כל תפילה או טקס דתי, גם אם זה מתרחש באמצע טבת. לאחר מכן האם, דניאל, תדליק נרות. האב יברך את הבנים, האם את הבנות, ההורים זה את זו, ואז ניגשים ליטול ידיים.
לאחר ברכת "המוציא", הפלאמרים מברכים גם בורא מיני מזונות על אחד המאכלים. כיהודי הבכיר מסביב לשולחן, אני אומר להם שברכת המוציא פוטרת אותם מלברך על שאר המנות בסעודה, וילדי פלאמר מסתכלים עליי לרגע אחד כעל המושיע החדש. זה כנראה יעבור להם ממש בעוד כמה דקות, כשיזכו לשמוע ממני לראשונה את נוסחה המלא של ברכת המזון. כבר בארוחה הבאה, מחר בצהריים, הכומר ישנה את המנהג שבו הוא דבק כמעט עשרים שנה לטובת הלכה שהורה לו עיתונאי מישראל, ויברך רק המוציא.
לאחר ארוחת השבת מגיעים כמה מחברי הקהילה לשיחה פתוחה בביתו של פלאמר על יהדות, נצרות ומה שביניהן. אחד הנוכחים הוא ביל קרטר, חוואי המגדיר את עצמו "רד־נק עברי". במשך שנים רבות מחזיקה משפחתו חווה לגידול דגים, במרחק של כשעה וחצי נסיעה מכאן. יום אחד, כשקרא בתנ"ך שהיה בביתו, גילה לפתע קרטר שבעצם הוא אמור לא לעבוד בשבת. "משהו בתוכי אמר לי מיד שאסור לי לעבוד כבר בשבת הקרובה", הוא מספר בהתרגשות.
"וכך היה. הודעתי למשפחה שאני לא עובד בשבת. אחד מהעובדים ביקש שאתן לו לעבוד במקומי כדי למנוע הפסד כספי, והתרציתי. בהמשך השבוע קיבלתי את הדו"ח הכספי, והיה כתוב שם שהרווח ממכירת הדגים שנתפסו בשבת היה 666 דולר. המספר של השטן! מהרגע ההוא לא רק שאני לא עבדתי בשבת, אלא גם אלה שסביבי שובתים ממלאכה".
מעשי המופתים הם חלק בלתי נפרד מקהילות כמו בית תהילה, שמבוססות על מנהיג כריזמטי וחוויה אישית, אישית מאוד, בדרך לגאולה. סיפור נוסף מפיו של ביל קרטר מחבר אותנו לצד השני של "השורשים העבריים", המקביל להתקרבות ליהדות, והוא ההתרחקות מהנצרות. "כמה ימים לפני חג המולד מצאתי את עצמי בביתי מול עץ האשוח המסורתי. פתאום חשבתי לעצמי: היי, זה בכלל מנהג פגאני. מה הקשר בין זה לבין הדת שלנו? הוצאתי את העץ החוצה ושרפתי אותו באש".
קולו של קרטר רועד, ונראה כי הוא חווה את הסיפור ממש עכשיו, כשהוא יושב על הספה בסלון של משפחת פלאמר. כעשרה חברי קהילה מתרגשים יחד איתו, אף שהם מכירים את הסיפור היטב. "אשתי ובתי היו אומללות מאוד באותו חג מולד", ממשיך קרטר. "הן קראו מיד לכומר ואמרו לו שהשתגעתי. התווכחתי איתו, ביקשתי ממנו שיראה לי במקורות איפה נמצא כל העניין הזה של עץ האשוח. הוא כמובן לא הראה לי, כי אין דבר כזה, אבל אמר שזה חלק מהמסורת.
"בשנה שלאחר מכן התפשרתי והסכמתי שנכניס אשוח הביתה, אבל נסענו להורים, שלפחות לא אצטרך לראות אותו. כשהגענו לשם, התקשרו השכנים וסיפרו בבהלה שכל הבית נשרף. עם האשוח בפנים, כמובן. מאז כולנו, כל המשפחה, חברנו לקהילת בית תהילה. כאן אני מרגיש שמצאתי את מקומנו. אנחנו לומדים תורה ועושים את רצון השם. אני לא יהודי, גם לא מתכוון להיות, אבל אני כן מרגיש חלק מהדבר הגדול הזה שקוראים לו ישראל".
לא בכדי משמשת החוויה האישית אבן יסוד בתנועת "השורשים העבריים", שהיא אחד מענפיה של הנצרות הפרוטסטנטית. זרם זה נוסד כתמונת־ראי לקתוליות: אם בכנסייה הקתולית ההיררכיה ברורה, כשבראש הפירמידה עומד האפיפיור ומתחתיו קרדינלים וארכיבישופים שקובעים לדלת־העם מה לעשות ובמה להאמין, הפרוטסטנטיות מקדשת את היחיד ואת יכולתו להתקרב לאלוהיו באופן ישיר ובלתי אמצעי.
הזרמים הקיצוניים בפרוטסטנטיות מקדשים את תהליך הגאולה הפרטני אפילו עוד יותר, ובכך יוצרים לתנועת השורשים העבריים בעיה קשה שמונעת ממנה כרגע להפוך לזרם גדול ומשפיע. כנסיות רבות וכמרים רבים מובילים את צאן מרעיתם בכיוון היהדות, אך באין היררכיה מסודרת, כל כנסייה כזו מרגישה בודדה בעולם. לעתים נדירות ישנו שיתוף פעולה שנועד בעיקר לצורכי העברת מידע והדרכה, אך לא באופן שמאפשר הקמת גוף אחד לריכוז ולמקסום כוחם של ההמונים שכבר הולכים בדרך זו.
פלאמר מודע לבעיה, והוא מנסה ללכת בין הטיפות: מצד אחד להישאר דמות שמנהיגה קהילה ספציפית ומוגדרת, ומצד שני לבנות גשרים אל קהילות אחרות. כבר כיום מתקיים שיתוף פעולה אינטנסיבי בין בית תהילה לבין שתי קהילות דומות בפלורידה. אחת מהן, שנמצאת בעיר טמפה, מורכבת בעיקר מלטינים. פלאמר אומר בחיוך כי אנשיו בברנדון הם האשכנזים, ובני הקהילה בטמפה הם הספרדים. כן, יודעים כאן עלינו הכול. כולל מתכונים לצ'ולנט.
שבת בבוקר יום יפה, ואנחנו צועדים לבית הקהילה. המילה כנסייה אינה מוזכרת כאן באופן מכוון - כי הנכנס למקום לעולם לא יבין בעצמו שהבניין הזה מאכלס נוצרים לצורכי תפילה. אין צלבים, אין תמונות של ישו או של בני משפחתו הגרעינית והמורחבת בשלל תנוחות מיוסרות, אין עוגב ואין תא וידוי. מה כן יש? קודם כול, מערכת אורקולית היקפית שלא הייתה מביישת אף היכל תרבות, ומביאה לכל פינות האולם מוזיקה נעימה וקצבית.
יש גם מנורות של שבעה קנים, דגלי ישראל וארצות הברית, והמון אלמנטים יהודיים שכמותם תוכלו למצוא בכל בית כנסת: עשרת הדברות, סמלי שנים־עשר שבטי ישראל, ושופרות. המון שופרות. הדבר היחיד שמזכיר שאנו נמצאים כרגע בבירת הקפטיליזם העולמי היא החנות הקטנה בפינת הבניין. ניתן לקנות בה לוחות שנה עבריים מירושלים, חולצות של צה"ל, וכל מה שיחבר בין אנשי מרכז פלורידה לעיר שחוברה לה יחדיו ושנמצאת במרחק של 6,627 מיילים מכאן - כפי שמכריז שלט מלא ערגה וכיסופים התלוי על אחד העצים בחצר.
ויש כמובן אנשים. כ־250 בני אדם, נשים וגברים, טף וזקן, שבאים מדי שבוע כדי להשתתף בתפילה המתחילה בשעה 11. חלק מהנוכחים עוטים על עצמם טלית, חלקם הגיעו עם ציצית ופתיל תכלת מהבית. רובם חובשים כיסויי ראש, בהם כיפות סרוגות אותנטיות שכנראה נקנו בביקור האחרון בישראל.
מהלך התפילה לא דומה כמעט בשום דבר לשגרת בית הכנסת היהודי־אורתודוקסי. יש כאן להקה שמנגנת מוזיקה חיה, ויש הרבה שירים מקפיצים מיוטיוב, חלקם חסידיים בהברה יידישאית. למרות שלא הייתי בחיי בתפילה נוצרית, ברור שהיא לא המודל למה שקורה כאן. השירים כמעט כולם בעברית, המסר ציוני ואוהב ישראל, ובמהלך הריקודים מונפים שוב ושוב דגלי ישראל גדולים. לאחר עוד כמה מזמורים ודבר תורה על פרשת "כי תבוא", שעסק באופן הבאת הביכורים לבית המקדש, ננעלת התפילה בשירת "התקווה".
במוצאי שבת אני נפנה לדבר עם פלאמר על השאלה שמעסיקה אותי יותר מכל דבר אחר בימי שהותי אצלו. ויתרתם על הצלב, אני אומר לו. ויתרתם על יום ראשון כיום תפילה. ויתרתם גם על דמותו החיצונית של ישו. האם השלב הבא הוא להפוך ליהודים? פלאמר לא עונה בצורה ישירה לשאלה הזו, אך ניכר שהוא שמח על עצם העלאתה. "מצד אחד יש כאלה שכבר לא קוראים לנו נוצרים", הוא אומר.
"מצד שני אנחנו לא יהודים. אני חושב שאולי אנחנו יותר קרובים להגדרה של יהודים תנ"כיים, בלי המסורת הרבנית. כמו שאמרתי, אני רואה בנו חלק משבט אפרים, שלפי המסורת הוא בעצם הגויים שבאחרית הימים יתקבצו ויתאחדו שוב עם ממלכת יהודה. וזה לדעתי בדיוק מה שקורה עכשיו. דברים גדולים מתרחשים בימינו, ואנחנו צריכים לבחור צד. אני בוחר להיות בצד של השם, ולהיות עם יהודה. אתכם. אתך. עם מדינת ישראל ועַם ישראל".
אם ננסה להקיש ממקרה היסטורי אחר, אולי נצליח לקבל כמה כיוונים לגבי המשכיותן של קהילות נוצריות המתקרבות אל היהדות. ה"סובותניקים" היו כמה עשרות אלפי נוצרים־סלאבים מברית המועצות, שקיבלו על עצמם במהלך המאה ה־19 כללים שונים הלקוחים מהיהדות, כגון שמירת שבת. ממרחק של למעלה ממאה שנה אחרי ייסוד התנועה, ניתן לראות כי הסובותניקים התחלקו בסופו של דבר לשלוש קבוצות זהות בגודלן, פחות או יותר. הראשונה נשארה בחיק הנצרות, עם שינויים מינוריים הנוטים ליהדות; הקבוצה השנייה פיתחה סממני קראות, ואמנם התגיירה אך אינה מוכרת על ידי הממסד הרבני; והקבוצה השלישית עברה גיור כהלכה ונטמעה לחלוטין בעם היהודי.
ד"ר רמון לא חושב שההרפתקה של תנועת השורשים העבריים תסתיים בגיור המוני: "כדי שזה יקרה היהודים צריכים לקבל אותם, וכידוע הדת היהודית מאוד חשדנית, ואין לה יומרות להפוך לדת עולמית. הקבוצות הללו קרובות לאגפים הליברליים בעולם היהודי, מה שמקטין עוד יותר את הסיכוי שהממסד האורתודוקסי יסכים להכניס אותן תחת כנפיו. אבל הבעיה הכי גדולה היא הוויתור על ישו. אם הם יוותרו עליו כחלק מתהליך הישועה – דבר שהוא הכרחי כדי להיכנס ליהדות – זו תהיה חציית קו אדום מבחינת הנצרות שסביבם, ואני לא רואה את זה קורה".
האם יש לקבוצה הזו סיכוי להפוך למיינסטרים של הזרם הפרוטסטנטי?
"קשה להעריך, אבל גם לכך אני לא רואה סיכוי גדול. ככל שהם יתייהדו יותר, כך הם יאבדו את החלק הנוצרי שלהם וישפיעו פחות על העולם הנוצרי. בנוסף, הקבוצות המרכזיות בפרוטסטנטיות הן עדיין הכנסיות הממוסדות כמו האנגליקנית או הלותרנית, ולא נראה שקבוצות של שומרי שבת יתקרבו לסדר הגודל הזה. מבחינת העוצמה הפוליטית יש לקהילות הללו השפעה גדולה כי הן חלק מהממסד הרפובליקני, אבל גם לזה יש מחיר מבחינת הימין, כמו הרחקה של דתיים מתונים או היספנים. מדובר בתופעה שהיא חלק מגל שמרנות ופונדמנטליזם דתי עולמי, שמהווה ריאקציה לליברליות החברתית והדתית, לא רק בנצרות".
"כבר לפני שלושה עשורים היינו בכנסיות שיש להן מזוזות בדלתות, אבל אין ספק שב־15 השנים האחרונות חלה עליית מדרגה", אומר אהרן ליפקין, תושב עפרה. יחד עם דוד העברי מנהל ליפקין את מדרשת "לב הארץ", המחברת בין יהודים לנוצרים אוונגליסטים בכלל ואנשי תנועת השורשים העבריים בפרט. "לא מעט כנסיות התנתקו מהממסד והחלו לראות בעין לא טובה את המנהגים הנוצריים שלא מופיעים בתנ"ך", ממשיך ליפקין. "מדובר בקשת רחבה שקשה לתאר אותה במדויק. יש כאלה שנמצאים בתחילת דרכם, יש קהילות כמו בית תהילה, שנמצאת כבר אחרי אמצע הדרך, וישנן קבוצות שאפילו מתייעצות עם רבנים ומבינות שהיהדות התנ"כית לא יכולה להחזיק לבד בלי עזרה מבחוץ. רבנים אורתודוקסים לחלוטין מעבירים להם שיעורים, וכבר לא קשה לראות את היום שבו יעברו לשלב הבא והאחרון, שהוא גיור. כנראה לא בדור הזה, אבל אולי בדור הבא".
מהם הגורמים לעליית "השורשים העבריים" דווקא עכשיו?
"יש כמה סיבות לסערה הזו. ראשית, התנועה הפרוטסטנטית אפשרה לכל מאמין לקרוא את התנ"ך בשפתו שלו וללמוד את הטקסט באופן עצמאי. הדבר גרם לתהליך של ויתור על הפרשנות הנוצרית האלגורית שהולבשה על המקרא ועל הנבואות, ונוצר אידיאל של חזרה לפשטות הכתוב ואל המקורות. גם המעבר של ילדים רבים ל'הומסקולינג' (לימוד ביתי) גרם לאנשים רבים להתנתק מהפרשנות הניתנת בבתי הספר ובכנסיות. הם לומדים את התנ"ך בלי תיווך חיצוני, וכשאתה קורא שצריך לשמור שבת, ואין מעליך מי שיסביר שבעצם מדובר ביום ראשון, המסקנה המיידית היא שכנראה צריך לשמור שבת.
"ישנו גם עניין זהותו של ישו. כשאתה אומר לנוצרי קתולי שישו היה יהודי, הוא מביט עליך בהלם. הוא לא שמע את זה מעולם בלימודים, הרי מבחינתו ישו הוא נוצרי. בקרב 'השורשים העבריים', ישו נתפס כיהודי לכל דבר, אחד שחגג בר־מצווה ועלה לבית המקדש בחגים".
גורם נוסף לעלייתה של התנועה, כך על פי ליפקין, הוא הרצון לפתור סתירה מהותית בתפיסה האוונגליסטית המקובלת. "מצד אחד, האוונגליסטים מאמינים שבני ישראל צריכים לחזור לארץ ישראל כדי להביא את הגאולה. מצד שני, הם מעוניינים לנצר את העולם. אבל אם היהודים יתנצרו, לא יהיה מי שיחזור לארץ הקודש ולא תהיה גאולה. מתוך הסתירה הזו, בין השאר, הזהות היהודית הופכת לבעלת אמת ומשמעות בעבור נוצרים רבים".
וישנו גם העניין הציוני: "עם ישראל נתפס מאז 1948, ובעיקר מאז 1967, כסיפור הצלחה. הם רוצים להיות חלק מההצלחה הזו, כי היא מתחברת אצלם מיד למי שיש לו קשר ישיר עם האל".
במסגרת המדרשה שלהם, הפועלת תחת מחלקת החוץ של המועצה האזורית שומרון, ליפקין והעברי מתייעצים ומקבלים הכוונה כל העת משורת רבנים אורתודקסים למהדרין, ביניהם הרב אבי גיסר, הרב אליעזר מלמד והרב שמואל אליהו. "צריך להיות מאוד זהירים", אומר לנו הרב אליהו. "מצד אחד, זה מאוד מיוחד לראות את הנבואות של הנביאים מתגשמות - אומות העולם הולכות ומכירות בתפקידו של עם ישראל. מצד שני, יש זיכרון לא נעים מהכמרים ומהכנסיות, ואנחנו מאוד חוששים. יש רבנים שמפחדים מהחיבוק הזה. אבל אני הולך יותר לכיוון השני".
כלומר?
"אין ספק שבתופעה הזו רואים את פעמי הגאולה. כל הנביאים דיברו על כך שאומות העולם יהפכו את המבט שלהן מעוין לאוהב, ועכשיו אפשר להבין למה הם התכוונו. חובת הזהירות לא פגה כשרואים את התופעות המופלאות האלה, אבל הן תופעות מופלאות".
והזיהוי שלהם את עצמם כבני שבט אפרים שרוצים להתאחד עם יהודה?
"אלה קולות שלא נשמעו עד עכשיו, ועל פניו זה מפתיע, אבל כבר היינו מופתעים בחיים. פגשנו אנוסים שחזרו ליהדות, ראינו את בני המנשה. צריך לבדוק את העניין היסטורית, בזהירות מרובה".
תנאי ראשוני לבירור הוא מן הסתם ויתור על האמונה ב"אותו האיש".
"ודאי. הנצרות הקלאסית, כל עניינה הוא לומר שעם ישראל בטל מהעולם והיא נמצאת במקומו. לכן, או זה או זה - אין אפשרות ללכת יחד. הקולות האלה של האוונגליסטים הפוכים ב־180 מעלות מהקתוליות המוכרת. הם זונחים את הדוגמה של הנצרות, ונשאלת השאלה כמה רחוק הם הולכים עם הרעיון הזה".
"זהו מקום מוזר, נפלא, מופרע ונהדר". המשפט הזה נמצא בפתיחה של ספר המטיילים "לונלי פלאנט" על מדינת פלורידה. ואכן, אלו ארבע מילים שבהחלט יכולות לתאר גם את קהילת בית תהילה השוכנת באותה מדינה. אפשר להיבהל ממה שקורה שם; ההתקרבות הפתאומית מצד נוצרים מפעילה באופן אוטומטי את כל מנגנוני ההגנה של היהודי הממוצע. אבל באותה מידה שמדובר באירוע מוזר ומופרע, מדובר גם במשהו נפלא ונהדר.
האם זוהי אפיזודה, קוריוז, שיגעון פרטי של כמה מנהיגים כריזמטיים שמנסים לנער את הנצרות מקיבעונה, או שמא ראשיתו של מסע ארוך שסופו קהילות נוצריות שלמות שמצטרפות ליהדות ולמדינת ישראל? אולי רק המשיח יוכל לענות על השאלה הזו, מיד אחרי שיענה על השאלה שתכריע ברגע אחד ויכוח בין שתי דתות עתיקות: אדוני המשיח, האם כבר ביקרת כאן פעם?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם