הכתב החרדי הראשון בגל"צ: ללמוד תורה זה קשה יותר
מיכאל שמש, לא רוצה להיות סמל, אבל מקווה לראות חרדים נוספים בתחנה. הוא משוכנע שלימוד תורה קשה יותר מכל מסלול בצה"ל, ומספר על הרגע שבו בחר בקריירה עיתונאית
לפני כחמישה חודשים, ביום שישי 8 במאי, התרחש בגלי צה"ל סוג של רגע היסטורי. כמה דקות לפני סיום יומן הבוקר נשמע מעל גלי האתר קולו של הכתב החרדי הראשון המשרת בתחנה מאז היווסדה ב־1950. מיכאל שמש, עוד לא בן 19, דיווח על הילולת רבי שמעון בר יוחאי שהתקיימה במירון בערב הקודם.
עוד כותרות ב-nrg:
- האב, הבן, ושבת קודש: נוצרים מאמצים מנהגי יהדות
- לא מה שחשבתם: הצעירים החרדים מעודכנים ונפגעים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מי שחשש שגל"צ עומדים לעשות את המובן מאליו ולתת לכתב החרדי הראשון לסקר את תחום החרדים, יכול להירגע. לא מזמן נכנס מיכאל שמש לתפקידו הרשמי בתחנה ככתב ועדות הכנסת והכתב לענייני ירושלים. "הכי קל היה לקטלג אותי בנישה של הכתב לענייני חרדים, ואני מאוד שמח שזה לא קרה", הוא אומר בריאיון ראשון. "וזה בלי קשר לקונפליקטים שעלולים להיווצר כחרדי שעוסק בעניינים חרדיים, כי הרי גם ככתב בירושלים יש לי מורכבויות עם חרדים בעיר. עצם הקטלוג הזה לא נכון בעיניי. אני רוצה לעסוק בעוד דברים שהם לא אני".
אנחנו נפגשים באולפני גלי צה"ל בירושלים, הממוקמים בבית החייל. ברגע שרואים אותו נזכרים שמדובר בנער, שמעצם תפקידו והמגזר שממנו הוא מגיע נושא על כתפיו מטען לא קטן. הוא מצדו עושה הכול כדי להנמיך את רף הציפיות, ובמקביל לא שוכח לרגע מהיכן הגיע. כשאנחנו שואלים אם הוא מרגיש תחושת שליחות, הוא עונה: "אני עוד חייל בגל"צ, כמו כולם. לא אוהב את ההגדרות שמתווספות לפעמים לתפקיד שלי.
"בסופו של דבר אני חייל רגיל, שמקווה ומשתדל להביא לידי ביטוי את המקצועיות שלי בתחום העיתונות. אני לא רוצה להיות שונה. אני אדם חרדי ומן הסתם יש לי אמונות וצרכים משלי, אבל זה לא סותר את שירותי הצבאי. אני לא רוצה לקום בבוקר עם כל הדברים הגדולים האלה כמו שליחות. רוצה להיות מי שאני, ולהיות כמה שיותר טוב בהשוואה לחבריי בתחנה".
אתה מצליח לעשות את ההפרדה בין מיכאל הפרטי למיכאל הסמל, אולי סמל בעל כורחו?
"נדמה לי שכן, אם כי תמיד יש חששות. בסך הכול נכנסתי לתפקיד לא מזמן, ואני משתדל לעשות כמה שיותר. בתקופת הגיוס והקבלה תמיד חששתי שיעיפו אותי בשלב הבא, אבל האמנתי מאוד בדרך ולכן המשכתי. אני מאמין בכל לבי שהדרך הזו קריטית וחשובה, ושכמה שיותר חרדים יעברו במסלול הזה, יהיה יותר נכון. מי שלומד, שימשיך ללמוד עד סוף כל הדורות. אני מאמין שלימוד התורה בקנה מידה גדול חשוב לעם ישראל, ושזה חלק מהקיום שלנו. אבל חרדים שסיימו ללמוד או שקשה להם והחליטו ללכת לצבא – שכמה שיותר מהם יגיעו לכאן. זה חשוב מאוד".
שמש נולד בבני ברק למשפחה חרדית קלאסית ממוצא ספרדי, והתחנך במוסדות ליטאיים וספרדיים. הוא נזהר מאוד מחשיפה, וניאות להתראיין לאחר מחשבות והתלבטויות רבות, שכללו התייעצויות עם גורמים בכירים בגל"צ. עיקר החשש שלו נובע מרצונו לשמר את הקשרים העדינים והטובים שלו עם משפחתו הענפה, הכוללת במישור הקרוב 11 אחים. כשהשיחה גולשת לנושאים אישיים ניכר שהוא שוקל כל מילה ומקפיד לא לפגוע במרקם המורכב שהצליח ליצור, למרות החלטתו להתגייס.
"במשפחה שלי יש הרבה אנשים עם הרבה דעות", הוא אומר, "אף אחד מהם לא החרים או נידה אותי. אז כן, חלקם לא שרים לי 'ימים על ימי מלך תוסיף' (שיר ששרים לאדמו"ר או לרב גדול, א"ש), וזה מבחינתי בסדר גמור. זו משפחה מאוד גדולה ומורכבת, ואני משתדל לכבד את כולם איפה שרק אפשר. אני יכול לדבר על הרבה מאוד דברים עם המשפחה.
"יש לי למשל גיס שלומד בכולל מהבוקר עד הלילה, אבל יש לו אופקים רחבים ואני יכול לדבר איתו על הכול. גם לשאר המשפחה יש אופקים רחבים, אבל בנושאים קצת אחרים. תקשורת זה לא מה ש'מפיל' אותם, זה לא הסיפור שלהם. הרבה יותר משמח אותם דברים אחרים, ואני מבין את זה לגמרי. גדלנו על כך שתורה היא הערך העליון. מה שהוא לא תורה, הרבה פחות מעניין. יש לי חברים קרובים שאיתם אני יכול לשתף דברים שעוברים עליי בתחנה, וזה לגמרי בסדר".
בנוסף לבני משפחתו הגרעינית, בבית משפחת שמש הצטופפו עוד שניים: סבתו ודודו, משה. מיכאל מספר כי חלק גדול מתעצומות הנפש שרכש בדרך לגל"צ הן בהשראת הדוד, שהיה נכה ונפטר בגיל צעיר. "למרות הקשיים והכאבים הוא תמיד חייך וידע להסתכל באופטימיות על החיים", אומר מיכאל.
איך מגיע נער חרדי למסקנה שהוא רוצה לשרת בגל"צ. שמעתם רדיו בבית?
"לא היה בבית שום כלי תקשורת. לא עיתון חרדי, לא רדיו חרדי, בטח שלא רדיו חילוני. גם היום אין בבית ההורים רדיו. כמובן שזה לא מייצג את כל החברה החרדית, שבה יש כלי תקשורת לרוב".
מה שרק מחזק את השאלה, איך הגעת לגל"צ?
“מגיל צעיר אהבתי תקשורת. קראתי עיתונים שחולקו בבניין שבו גרתי, ושמעתי רדיו. היום אתה לא צריך יותר מנגן קטן עם אוזניות כדי לשמוע הכול. שמעתי תוכניות אקטואליה, ויום אחד שאלתי את עצמי - הרי יש חרדים במקומות רבים בצבא, איך יכול להיות שבגלי צה"ל יש את כל המגזרים חוץ מחרדים? למה שהם לא יהיו מיוצגים גם כאן? ואז התחלתי לפעול“.
"המשפחה לא ידעה שום דבר עד אחרי שהתקבלתי. האדם הראשון שאליו פניתי היה הרב שלי. הוא רב מוכר שמלמד בישיבה, תלמיד חכם גדול, ובמקביל אדם מאוד רציונלי. הסברתי לו שאני מרגיש שאין לי את היכולת להמשיך ללמוד כל היום, ושאני מעוניין לצאת לעבודה וראשית כול להתגייס, ודווקא לגלי צה"ל. הוא ישב איתי כמה שעות ובסוף נתן לי אישור חד־משמעי. הוא אמר לי: 'גם אם תצטרך לשלם מחיר אישי ויהיו לך בעיות עם המשפחה, אתה הולך על זה ולא מוותר'.
"הרבנים לא ייתנו הוראה פומבית שמי שלא לומד צריך ללכת לצבא. הם לא רוצים לעורר רפיון, ואני מסכים איתם. אבל בסוף, אנשים בחברה החרדית יודעים שבמקרה של שאלה אישית ופרטנית, יש לאן לבוא ואת מי לשאול. יש פתיחות גדולה. ברגע שקיבלתי אישור ללכת על זה בכל הכוח, דיברתי עם שני רבנים נוספים שאמרו בדיוק אותו הדבר, ואז הלכתי ללשכת גיוס. שם הבנתי מהר מאוד שמסתכלים עליי כעל מישהו הזוי. הבנתי שאצטרך להילחם, אבל לא היה לי מה להפסיד. המשוכה המשמעותית ביותר הייתה הקב"א (קבוצת איכות, א"ש). איך בדיוק אני, תלמיד בישיבה חרדית שמגיע ממשפחה של 14 נפשות, אצליח לקבל קב"א 54, שהיא המינימום לקבלה למיונים לגל"צ?"
איך באמת?
"לא קיבלתי. דרשתי וקיבלתי ועדת חריגים. גם שם לא עשו לי הנחות, ושאלו אותי שאלות שלא היה לי סיכוי לדעת. למשל מאיזו עיר משודר טקס האוסקר, או אילו פלגים נלחמים בסוריה".
על פניו של שמש עולה חיוך ממזרי, והוא שואל אותי האם לדעתי הוא הצליח להשיב נכון. "על הפלגים בסוריה בטח ידעת", אני אומר לו, "אבל על האוסקר אני משער שלא". "דווקא ידעתי", עיניו נוצצות, "ידעתי את כל התשובות. האמת, אפילו אני לא יודע איך".
ממש נער החידות מוויז'ניץ.
"אני מרגיש שזו הייתה סייעתא דשמיא גדולה. חלק גם היה ניחוש. אמרתי לעצמי, איפה עושים סרטים? בטח בהוליווד".
אגדות רבות נקשרו בשמן של בחינות הקבלה לגלי צה"ל. ההנחה הרווחת היא כי החיילים שמצליחים לעבור אותן עושים זאת באמצעות ידע כללי נרחב, מספורט ועד פוליטיקה דרך גיאוגרפיה והיסטוריה, מה שמהווה לעתים קרובות חסם בפני אוכלוסיות שונות שמוסדות החינוך שלהן שמים פחות דגש על חינוך כללי רחב אופקים. אני שואל את שמש אם הוא חש בפערי ידע בינו ובין חבריו בתחנה.
"אתה שואל אם אני מרגיש בור לפעמים?" שואל־עונה שמש, "אז כן. קצת, בקטנה. אבל אפשר לחיות עם זה. בסוף, מה שמעניין כאן זה החדשות והסיפורים הטובים. תראה, אני יודע שיש דברים שלא מצפים ממני לדעת, ומי שמצפה שימשיך לצפות. אני לא יודע מהו האלבום האחרון של משינה או אתניקס, אבל אני לא חושב שזה הופך אותי לבור. מישהו אחר לא יודע חצי מהשירים של אברהם פריד בעל פה, כמו שאני יודע. יש לי פשוט סוג אחר של ידע. לכן גם חשוב לי להיות כמה שיותר בבני־ברק ולהמשיך לגור בתוך החברה החרדית. מאוד חשובה לי היידישקייט. זו התרבות שלי. התרבות של העולם הגדול זרה לי. אני לא מכיר הצגות ומוזיאונים, אבל יש לי את העולם שלי שממלא אותי".
אשאל אותך שאלה פרובוקטיבית. יכול להיות שקיבלו אותך בגל"צ כדי להצטייר כליברלים ופתוחים לכל המגזרים, ופחות בגלל הכישורים שלך?
"אני באמת רוצה להאמין שהם קיבלו אותי כי התרשמו שיש לי יכולות עיתונאיות. אני מודע לכך שחלק אומרים שמדובר באפליה מתקנת, אבל העובדה היא שהם היו יכולים לשים אותי איפה שהוא במערכת ולא לתת לי תחום עיתונאי לכסות. בסוף, בקורס אתה נמצא בתחרות עם אנשים שיושבים לידך - מי יותר טוב בעברית, מי מביא יותר סיפורים. כאן שום אפליה מתקנת לא עוזרת, ויש שורה של מבחנים ומשימות שעברתי יחד עם כולם. לילות ארוכים של למידה ומשימות לא פשוטות. אני רוצה להאמין, ואכן מאמין, שזה מה שגרם לאנשי גל"צ להציב אותי בתפקיד, ולא בגלל שאני חרדי".
שמש מודע להיותו סמל, וחשוב לו להדגיש שהוא לא מתכוון להוות מודל לכל חרדי באשר הוא. "ברוך השם", הוא אומר, "אני חושב שזכיתי להתחזק בשירותי הצבאי עד כה, גם באמונה וגם בשמירת מצוות. אבל זה לא אומר שכל החרדים יבואו עכשיו להתחזק בגל"צ. לפני הכול חשוב לימוד התורה, ורק מי שמרגיש שאינו מסוגל ללמוד וחושב שיוכל לעמוד באתגרים הרוחניים, שילך להתייעץ עם רבותיו ושיספר להם על רצונותיו.
"אני יכול לומר מניסיון שהרבנים שלנו מאוד חכמים ופתוחים, ויודעים לתת את ההכוונה הנכונה. בצורה כזו, כמה שיותר חרדים שיגיעו לכאן - החברה החרדית תראה בהם ברכה. כמו שהחברה הזו צריכה פוליטיקאים, כך היא צריכה עיתונאים. אין לנו מושג איך זה היה נראה וכמה יכולנו לגוון, לקדם ולעזור לחברה הישראלית, אם הייצוג בתקשורת היה הולם. הבורות התרבותית, אם כבר הזכרנו אותה, היא הדדית. קח חילוני ממוצע ותשאל אותו מה ההבדל בין בחור ישיבה לאברך, או בין ישיבה קטנה לישיבה גדולה. ברור שהוא לא ידע".
ומה תענה למי שיגיד לך שהוא לא יודע את ההבדלים כי זה לא חשוב, לא מועיל בשום צורה למדינה ובכל מקרה מדובר בהשתמטות?
"זו בדיוק חלק מהבורות שעליה אני מדבר. לאנשים אין מושג מה זה לשבת וללמוד תורה. זה לא תואר שאתה לומד שלוש שנים וזהו. אתה יושב משבע בבוקר עד לפחות עשר בלילה מדי יום במשך עשרים, שלושים ושמונים שנה – והכול בגלל האמונה בלימוד התורה נטו. דיברתי פעם עם לוחם ביחידה מובחרת שאמר לי משהו בסגנון של השאלה שלך. אמרתי לו: 'היית מוכן לעזוב עכשיו את הצבא, להיכנס לחדר ולשבת על כיסא מרופט עם סטנדר וגמרא משבע בבוקר עד עשר בלילה?' אפילו כאן בגל"צ, שהעבודה שלנו - למרות מה שחלק אולי חושבים - היא קשה מאוד עם כמעט אפס שעות שינה, עדיין הלימוד הוא בעיניי משימה קשה ומאתגרת הרבה יותר.
"שלא לדבר על משכורת הרעב. אתה יודע שמשכורת של אברך, אחרי השיפור שחל לאחרונה, מגיעה ל־900 שקל בחודש? ראש הכולל יכול להוסיף עוד כמה מאות שקלים, וזהו. עם זה הם צריכים לפרנס משפחות גדולות. הם בוחרים בחיים הללו ואני מעריץ אותם על כך, כי אני יודע כמה קשה בלהתמסר לאוהלה של תורה".
בגיל 17 קיבלת החלטה שבעצם משנה את ההווה וגם את עתידך. זה גיל צעיר מאוד להחלטות כאלה.
"אני באמת נמצא בנקודה שבה אני כבר לא הולך בדרך הקלאסית של ישיבה גדולה, חתונה, כולל. אני בדרך מקבילה. בראתי עולם משלי. בתוך העולם החרדי, אבל קצת אחרת. אני מאמין בדרך שלי. לא יודע איפה אהיה עוד חמש שנים, אבל אני מתפלל לקדוש ברוך הוא שאצליח למלא את תפקידי בצורה הכי טובה. לא יודע מה ילד יום, אבל כרגע הנוכחות שלי במקום הזה חשובה, ואני נהנה ממנה".
בהיותו חייל חרדי, יש למיכאל שמש, בתנאים מסוימים, אישור ללכת בבגדים אזרחיים. לא מזמן הוא נכח ככתב גל"צ ללא מדים בהארכת מעצרו של הרוצח ממצעד הגאווה, ישי שליסל. כאן הוא חווה חוויה מטלטלת שהבהירה לו עד כמה הוא צועד בדרך הנכונה: "המאבטחים של בית המשפט שאלו אותי מהי קרבת המשפחה שלי לשליסל. אתה מבין? אם אני חרדי ומגיע להארכת המעצר שלו, כנראה שאני קרוב משפחה. את הלך המחשבה הזה אני מנסה לשבור ולשנות. למה שלא יהיה כתב חרדי בגלי צה"ל? במה זה כל כך שונה משאר המגזרים המיוצגים כאן?"
שמש מודה כי הדתיים־לאומיים ששירתו בגל"צ לפניו סללו עבורו חלק גדול מהדרך: "אין ספק שאם עמית סגל ויאיר שרקי לא היו בגל"צ, לא הייתי מגיע לשם. האם השלב הבא הוא חרדי בערוץ 2? לא יודע, אבל אני מתפלל ומייחל שכמה שיותר חרדים יצליחו להגיע למקומות הללו בתקשורת. אני מקווה מאוד שבעוד עשרים או שלושים שנה יהיו שם יותר חרדים. והשינוי קורה, ברוך השם. הנה, כבר בקורס הנוכחי של הכתבים הבאים בגל"צ יש שני חרדים נוספים".
לסיום אני מבקש ממיכאל שמש לנסות לתאר את הרגע האחד ההוא, השנייה המזוקקת שבה גמלה בלבו ההחלטה שזה מה שהוא רוצה לעשות – להיות החרדי הראשון בגלי צה"ל. הוא עונה מיד: "זה קרה בהלוויה של הרב עובדיה זצ"ל. עמדתי שם יחד עם מאות אלפים, והייתה שם גם המון תקשורת. אני זוכר ששאלתי את עצמי איך יכול להיות שיש כאן מאות אלפים שמסוקרים, ואף אחד מהם לא נמצא בצד המסקר. פשוט הרגשתי שלא יכול להיות שהמצב הזה ימשיך. ביום שלמחרת התחלתי לפעול בכיוון".
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם