איך הפכה תל אביב מעיר החסידים לעיר החטאים?

החרדים חיו בשלום עם אנשי הבוהמה, והחילונים לא התנגדו לאיזה טיש ברחוב שלהם. עד לפני שנים לא רבות, תל־אביב הייתה מרכז שוקק של חצרות חסידיות ואדמו"רים. מה השתבש בדרך, ומה גרם לחסידים של העיר העברית הראשונה לעזוב אותה לטובת בני־ברק?

הרב ד"ר יהודה ברנדס זוכר היטב כמה מדמויות המופת החסידיות בבית הכנסת בשיכון ילדותו. "היה אדון הרשקוביץ, יהודי שהיה בקיא בש"ס ובפוסקים ב'סיכה' – כלומר, יכולת לנעוץ סיכה בספר והוא יידע להגיד לך מה כתוב בכל מקום שהסיכה תעבור בו. זו לא אגדה, אני בחנתי אותו פעם והאיש ידע מה כתב הש"ך על ה'שולחן ערוך' בכל עמוד.

עוד כותרות ב-nrg:
- כלי התקשורת החרדיים: "גאים להיות פראבדה"
- לצד הנשיא ריבלין: הרב מצגר קורא בתורה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

היהודי הזה, שעבד בחברת החשמל, היה הליצן של בית הכנסת – זה שקושר את הציציות בשמחת תורה וכן הלאה. האגדה מספרת שפעם הוא תיקן, כחשמלאי, את הנברשת בבית הכנסת הגדול בתל־אביב, ומתחתיו דן הרב יצחק ידידיה פרנקל, רב העיר, בשאלה הלכתית. בשלב מסוים זרק החשמלאי מלמעלה, ביידיש, הפניה לאחד האחרונים".

''החסידים של תל־אביב היו חלק טבעי מהיישוב''. ברנדס צילום: מרים צחי

ברנדס, נשיא מכללת הרצוג בגוש עציון ובעל רזומה עשיר במערכת החינוך הדתית, הוא תל־אביבי גאה. הוא נולד בעיר בסוף שנות החמישים, גדל בה, וגם כשגלה ללמוד בישיבת "נתיב מאיר" בירושלים המשיך להיות פעיל בסניף תל־אביב צפון של בני עקיבא. גם אשתו תל־אביבית. את העובדה שהוא גר בירושלים כבר שלושים שנה, עובד בה ומגדל בה את ילדיו, הוא מזכיר כמעט כהערת אגב. "כששואלים אותי בירושלים על כתובת מסוימת, אני צריך לחשוב רגע. בתל־אביב אני מתמצא בלי לחשוב", הוא אומר.

בשיכון הפועל המזרחי שבו גדל ברנדס, בצפון הישן של תל־אביב, התפללו בנוסח החסידי ("ספרד"). התפילה והנוף האנושי בשיכון דמו מאוד לזה שהיה נפוץ בשטיבלך של חסידות גור, שמילאו את הרחובות הסמוכים. "כשמדברים על הימים שבהם החסידות הייתה דומיננטית בתל־אביב, חושבים על חרדים עם פאות, מדים שחורים ושטריימלים", אומר ברנדס. "אבל האמת היא שהחסידים של תל־אביב היו יהודים שנראו בדיוק כמו האחרים, עבדו, והיו חלק טבעי מהיישוב".

החשמלאי הרשקוביץ היה חסיד ספינקא. יהודי אחר, חסיד סטריזוב ששמו שלמה יהלומי (דיאמנט), חיבר את הספר "פניני תורה", והיה מלמד שיעור גמרא בשבת בבוקר ושיעור חסידות בסעודה שלישית. "הוא היה פקיד בעירייה, וגם הוא לא הלך בחליפה שחורה, וחבש מגבעת קש כמו כולם", מספר ברנדס. אדון אלפרוביץ', חסיד חב"ד, עבד בחברה קדישא. "הם לא היו רק תלמידי חכמים. הם היו יהודים שידעו לשמוח, שידעו לשתות, אבל הם לא היו סמוכים על חצר של איזה אדמו"ר או רֶבֶּה, ולא התעסקו בדיוקים הקטנים האלה. שלושתם לבשו גרטל בתפילה, וזה היה סימן היכר, אבל שטריימל או ספודיק? אלה לא נראו במחוזותינו. האמת היא שגם בבתי הכנסת הרבים של גור בצפון הישן – בין ארלוזורוב לנורדאו היו לפחות חמישה כאלה - רק יחידים חבשו שטריימל".

לא רק החסידים השתנו מאז. הרב ברנדס מספר שגם תל־אביב של אותם הימים הייתה רחוקה מהדימוי החילוני שדבק בה בעשורים האחרונים. "אתה יודע אילו בתי כנסת מרשימים מתחבאים בתל־אביב בכל פינה? אנשים מילאו אותם, הם לא נבנו סתם. תל־אביב הקטנה והבינונית הייתה עיר שהייתה בה מידה רבה של דתיות, בלי קשר לאדמו"רים. תקנותיה הראשונות היו של שמירת שבת. האדמו"רים מבית רוז'ין הסבירו שהם מעדיפים את תל־אביב כי זו עיר 'שאין בה שתי וערב', כלומר אין בה צלבים וכנסיות. זה נפלא, כי בעצם זו הדרך להגיד ב'חסידית' שתל־אביב היא העיר העברית הראשונה".

אבל בכל העיירות שעל שמן נקראות החסידויות היו כנסיות.
"נכון, אבל זה כשאנחנו תחת הגויים ואין לנו ברירה. אבל אם הגענו לארץ ישראל – נלך שוב לעיר עתיקה שיש בה דתות אחרות? בשביל זה הגענו? לא, אנחנו רוצים מקום עברי".

לתדמית החילונית של תל־אביב אחראים, בין השאר, גם מנהיגיה וקובעי דעת הקהל שבה. רק לפני שבועות אחדים פורסם בפייסבוק סטטוס של עמי מינצר, נכדו של חבר הכנסת, השר, העיתונאי והעסקן המנוח איש פא"י ר' בנימין מינץ, שתהה על מדיניות ההנצחה של עיריית תל־אביב. מבין מאות דמויות היסטוריות שהעירייה בחרה להנציח על קירות הבתים, רק שלוש הן דתיות. אפילו יקירי תל־אביב, כמו האדמו"ר ממודז'יץ (1905־1984), שנודע ביצירתו המוזיקלית ושחצרו ברחוב דיזנגוף הייתה אבן שואבת לרבים, או החזן שלמה רביץ, לא הונצחו. גם אישים שהחלו את דרכם בתל־אביב והפכו לעמודי התווך של היצירה התורנית בישראל, כמו הרב גורן, הרב חיים דוד הלוי או הרב עובדיה יוסף, נעדרים משלטי ההנצחה של העירייה.

ורשה של המזרח התיכון

עד שנות השבעים הייתה תל־אביב בירת החסידות של ארץ ישראל. רחובותיה היו מלאים בבתי כנסת, בחצרות אדמו"רים קטנות ובהווי חסידי שהועתק במידה רבה מערי פולין וגליציה – תוך התאמה והשתלבות נינוחה למדי באקלים התרבותי של העיר הישראלית הצומחת.

הגל החסידי הגיע לתל־אביב יחד עם הקפיצה הדמוגרפית הגדולה שחוותה העיר כולה בראשית שנות העשרים. ערב מלחמת העולם הראשונה מנו תושבי תל־אביב, אז הפרבר הצפוני של יפו, כמה אלפי תושבים בלבד. אחרי המלחמה ופרעות תרפ"א (1921), שפגעו בקהילה היהודית של יפו, צמחה העיר בצעדי ענק. הפרעות ביפו הביאו לניתוקה מתל־אביב, והאילוץ הביטחוני התברר כסם חיים להתפתחות העיר העברית. במקביל התגברה האנטישמיות סביב הריכוזים היהודיים האדירים של מזרח אירופה, ודחקה ביהודי אוקראינה ופולין למצוא לעצמם מקום טוב יותר.

"בבת אחת שטף גל ענק של עלייה את הארץ, והציף את תל־אביב בהמוני תושבים חדשים", כותב ר' יעקב שלמה לוי - אברך, סופר וחוקר שעוסק שנים רבות באיסוף חומר על תולדות החסידות בעיר, ומפרסם את ממצאיו בעיתונות החרדית. "שכונות חדשות צצו בכל פינה והידיים מלאו עבודה. שוב הגיעה תקופה של פריחה כלכלית שהצמיחה את העיר והצעידתה בצעדי ענק. בשנת תרפ"ה מנתה העיר לא פחות מ־34,000 אלף תושבים, גידול של כמעט פי עשרה בתוך כעשור. ובין העולים – חסידים רבים מאוד".

''כל מה שיש בכל הארץ התחיל, כמעט תמיד, בתל־אביב''. אדמו''רים מוליכים חתן לחופה צילום: מכון תל אביב של מעלה

לוי מתאר את העלייה הרביעית, שלימים תכונה "העלייה הבורגנית" או "עליית הקיוסקים" – שכן מלבד חלוצים רבים הגיעו בה ארצה רבבות אנשים שהתיישבו בערים ופיתחו את המסחר, התעשייה הזעירה, השירותים ובתי המלאכה. כעת כבר לא הייתה ארץ ישראל רק מחוז חפץ רומנטי של מהפכנים, אלא גם מקום יישוב של יהודים פשוטים. כמו בערי מזרח אירופה של העת ההיא, היהודים הללו היו מגוונים ביחסם אל התורה והמצוות: מחילונים גמורים, דרך שומרי מסורת ועד למדקדקים בכל דין. גם לוי מזכיר ש"אריות שבחבורות החסידים בתל־אביב היו לעתים פועלי בניין, טייחים, אופים, חלבנים, חייטים ושענים – כמו גם פקידים וסוחרים, בעלי מפעלים ואנשי חרושת – ורוחניותם נשתמרה בתומתה ובטהרתה. מתחת לבגדי הפועל העמל או הסוחר המעומלן הסתתרו לפעמים בקיאים מופלגים בתורה ובחסידות".

ועדיין, בשנים ההן היו החסידים בתל־אביב מעטים, ואדמו"רים לא היו בה כלל. העליות הבאות – העלייה החמישית של שנות השלושים, שלצד הייקים הביאה ארצה גם המוני יהודים מפולין, ובמיוחד העלייה של שארית הפליטה אחרי חורבן יהדות אירופה - הפכו את העיר ליעד המועדף על עשרות אדמו"רים ורבבות חסידים.

"תל־אביב של מעלה", כך מכנה לוי (45) את העידן שלדבריו מהווה את היסוד של כל היהדות החרדית־חסידית בארץ ישראל. "היום אין הרבה חסידים וחסידויות בתל־אביב, אבל כל מה שיש בכל הארץ התחיל, כמעט תמיד, בתל־אביב", הוא אומר. האוסף שלו – תמונות, מסמכים וידע היסטורי – נשען בעיקר על עבודת שטח: "אני מבקש מאנשים שיש להם אלבומים ישנים או מכתבים מתל־אביב שיביאו אותם אליי". מתוך האלבומים הללו מצטברת תמונה מעוררת נוסטלגיה של עיר בעלת חיים יהודיים שוקקים. "בעיני המשפחה זה נראה כמו עוד תמונה של הסבא שדינה להיזרק בסוף, כאשר לעתים מתחבא שם תיעוד היסטורי נדיר, אוצר של ממש", הוא אומר על חומרי האוסף שלו, שהוא מקווה להרחיב גם בעזרת קוראי שורות אלה.

לוי נולד בתל־אביב. משפחתו, כמו רבות אחרות מחסידות גור, עזבה את העיר בשנות השבעים. הוא עצמו שב לשם לשנים ספורות כבחור ואברך בזמן שבדרום העיר עוד פעלה הישיבה של גור, עד שהתמעטות האוכלוסייה הדתית והשתלטות העובדים הזרים על האזור הביאו להעתקת מקומה. כיום חי לוי באשדוד, שם פועלת קהילה גדולה של גור, אך לבו ללא ספק עדיין בעיר הגדולה.

"ההחמצה ההיסטורית כפולה", הוא מסביר את השליחות שנטל על עצמו, בלי עמותה ובלי תקציב. "ראשית, צורת החיים של החסידים התל־אביבים של אז לא תועדה די. הייתה בה המון טבעיות, כמו בחיים החסידיים בפולין, שממנה עלו. אלה היו חסידים חריפים ויהודים של צורה, שמצד שני היו אנשי עמל. היו שם אותנטיות, כנות, אחווה הדדית.

"שנית, החלק של תל־אביב בבניית החרדיות הישראלית נמחק. רוב הזרעים של היהדות החרדית נטמנו שם. גור, בעלז, ויז'ניץ, נדבורנה, ביאלא, החצרות הרוז'ינאיות. אפילו מי שהקימו את כפר־חב"ד היו חבורה של חסידים תל־אביבים, שהגיעו ארצה בעלייה החמישית והיו חיילים נאמנים של הרבי דאז, ר' יוסף יצחק. הרב של כפר־חב"ד שנפטר לפני חודשים אחדים, הרב מרדכי שמואל אשכנזי, החל את דרכו בתל־אביב".

''החסידים העדיפו עיר נורמלית''. הרבי מלעלוב והרב משה מרדכי בידרמן בתל-אביב צילום: מכון תל אביב של מעלה

למה בעצם החסידים והאדמו"רים בחרו בתל־אביב, ולא במקומות אחרים?
"לא היו הרבה אפשרויות. עיירות בנוסח מזרח אירופה הרי לא היו כאן, רק קיבוצים ומושבים שלרוב היו בעלי אופי אידיאולוגי. הערים היו טבעיות בשביל החסידים הפולנים, שברוב המקרים כבר לא חיו באירופה בעיירות אלא בערים הצומחות, אבל כאן הערים היו מועטות".

ומה עם ירושלים, עיר הקודש?
"ירושלים הייתה בעייתית. ראשית, כי לא הייתה בה פרנסה. האדמו"רים מתפרנסים הרי מהחסידים, וכשלחסידים אין פרנסה, הרבי לא יכול להתקיים. קח למשל את הרבי מלעלוב, חסידות שבארץ דווקא קבעה משכנה בירושלים. האדמו"ר היה מטופל בילדים ולא היה לו איך לפרנס אותם, אז הוא עבר לתל־אביב, וחי שם עשרים־שלושים שנה. מעבר לבעיית הפרנסה, ירושלים הייתה טעונה פוליטית ומלאה מחלוקות. בכל דבר צריך לנקוט עמדה. החסידים העדיפו עיר נורמלית. ואם החסידים היו בתל־אביב, אז גם הרבעס קבעו בה את משכנם".

ומה גרם להם לעזוב לבני־ברק?
"אנשים חושבים שתל־אביב הייתה חילונית מדי ולכן עברו לבני־ברק החרדית, אבל זה לא נכון, לפחות לא בדורות הראשונים. בני־ברק לא הייתה כל כך חרדית, ותל־אביב לא הייתה כל כך חילונית. ממילא החסידים היו רגילים לגור לצד אנשים שאינם כמוהם. זה היה נורמלי. מה שקרה הוא משבר דיור: בבני־ברק, אז פרבר מנומנם, יכולת לקנות דירה במחיר שבו בתל־אביב גרת בדמי מפתח. הצעירים קנו שם, והתחיל תהליך של נטישה.

מצוקת דיור בתל אביב הביאה את החסידים לבני ברק צילום: פלאש 90

"האמת היא שהאדמו"רים עצמם כלל לא עזבו את תל־אביב, ברובם הגדול", מוסיף לוי. "הם חיו בה עד סוף ימיהם, אבל ממשיכיהם כבר גרו במקומות אחרים. לעתים נותרה חצר קטנה בתל־אביב, סביב אחד הצאצאים, אבל המוסדות הגדולים והקהילות המרכזיות התפתחו החל משנות התשעים במקומות אחרים, בעיקר בבני־ברק ובירושלים".

הרב ברנדס סבור שהשאלה מדוע עזבו החסידים את תל־אביב מחייבת מחקר סוציולוגי־היסטורי, אבל הוא מנחש שאולי הייתה כאן השפעה מהאגף הליטאי. "ה'חזון איש' עיצב את הרעיון של בני־ברק כעיר התורה, ואת החברה החרדית כחברה נבדלת. זה כנראה השפיע לא רק על תלמידיו, אלא על החרדיות בארץ ישראל בכלל".

מסביב לסבא

אין זה מקרה שחוקר החסידות בתל־אביב הוא חסיד גור. אמנם, אף אדמו"ר גוראי לא גר מעולם בתל־אביב, אבל לחסידות הזו היה חלק מכריע בהתפתחות ההווי החסידי של העיר. גור – כיום החסידות הגדולה בישראל – הייתה גם החסידות הגדולה והחשובה בפולין בין מלחמות העולם, וממילא החסידות הבולטת בין העולים משם. האדמו"ר רב ההשפעה ר' אברהם מרדכי אלתר (ה"אמרי אמת"), שהנהיג את הגוראים מ־1905, היה אחד הדוחפים הגדולים להתיישבות חרדית בהיקף נרחב בארץ ישראל. הוא התייחס בחיוב לעשייה הציונית בלי להיות סלחן לחילוניותה, וערב השואה עלה ארצה אחרי שכבר ביקר בארץ כמה פעמים. הוא התיישב בירושלים ונפטר בעיצומה של מלחמת השחרור.

אף שהאדמו"ר מגור עודד בהתלהבות את הקמת בני־ברק, רוב חסידיו קבעו את משכנם בתל־אביב, והעיר התמלאה בשטיבלך של גור, עסקנים של גור, וגם ניגונים של החסידות הגדולה. מכל הפאר הזה, שעיקרו היה במרכז העיר, נותרה דווקא השכונה הצפונית נווה־שרת, שכיום חיה בה קהילת חסידים גדולה בת יותר ממאתיים משפחות. השאר מפוזרים בעיר, ומנסים להחזיק כמה מהשטיבלך שטרם נסגרו. עד היום הם מקפידים על הפרדה בין הנושא של יישוב ארץ ישראל, שבו הם תומכים בהתלהבות, ובין היחס לציונות הממוסדת, שזוכה מהם להתנגדות שיטתית. לעומתם, רוב החסידים בתל־אביב היו בעלי גישה אוהדת הרבה יותר למפעל הציוני.

האחיזה הגוראית בעיר החלה למעשה עוד הרבה לפני הגעתם של ההמונים. בתרפ"ד התיישב בתל־אביב תלמיד חכם מפורסם שהיה אולי ראש וראשון לחסידי גור בעת ההיא – הרב שאול משה זילברמן, שנודע בכינוי "הרב מוויערשוב". נפשו נקשרה בארץ ישראל מעת שביקר בה בשליחות הרבי מגור בתרע"ב (1912), אך אילוצי הפרנסה גרמו לו לשוב לפולין, לעיר הגדולה לודז', ולקבל על עצמו משרת אב בית דין שבה החזיק עד עלייתו לארץ.

לחסידות גור היה חלק חשוב בהתפתחות ההווי החסידי של תל אביב. חתונת נכדו של הרבי מגור צילום: נתי שוחט, פלאש 90

הגעתה של דמות תורנית בסדר גודל כזה לעיר העברית, שהייתה כמעט חפה מרבנים באותה העת, עשתה רושם גדול. ב־15 שנות חייו בתל־אביב היה הרב מוויערשוב הדמות הרוחנית המרכזית בעבור החסידים יוצאי פולין, שמספרם בעיר הלך וגדל. "הסבא קדישא" של העיר, כך כינה אותו הרב בן־ציון עוזיאל. הוא מיעט לצאת מביתו והיה ספון בחדר הלימוד שלו, אך רבים עלו אליו לרגל בבקשת פסק הלכה או עצה, והרבי מגור עצמו הפנה להכרעתו את רוב השאלות של חסידיו הנוגעות ליישוב המתחדש בארץ ישראל. "כאשר הגעתי לתל־אביב", העיד ר' בנימין מינץ, "היו פסיעותיי הראשונות מוליכות אותי אצל מעונו של הרב מוויערשוב, מי שסביבו התרכזו מעט החסידים הפולנים שהתגוררו אז בתל־אביב. בלעדיו, לא היינו מעלים בדעתנו כלל ועיקר להתגורר בתל־אביב".

במהלך השנים נעשה זילברמן חבר ברבנות העירונית והיה לסמכות ההלכתית הבולטת שלה, אך לפי מינץ לא הפעילות הציבורית הקנתה לרב מוויערשוב את השפעתו הרבה, אלא עצם נוכחותו: "הידיעה הברורה שאי שם באחד הבתים בתל־אביב יושב הזקן הפלאי הזה, ספר פתוח לפניו ומחשבותיו משוטטות בעולמות העליונים ומוחו עמוס דרך קבע בתורה, רק זה לבד – חיזק אותנו".

בשביל החסידים מרוסיה מילא תפקיד דומה הרב שלמה אהרונסון, שהקים יחד עם הרב עוזיאל את הרבנות בתל־אביב. אהרונסון, חסיד ציוני, היה רבה של קייב ומאוחר יותר רבן של הקהילות הרוסיות בגרמניה. הוא הגיע לתל־אביב בתרפ"ג (1923), מונה לתפקיד הרב האשכנזי הראשי הראשון שלה, והביא בעקבותיו שורה של רבנים לכהן ברבנות בעיר המתפתחת. הוא נפטר בתרצ"ה, חודשים ספורים לפני פטירתו של ידידו הראי"ה קוק – שלמרות חולשתו הרבה הגיע למסע הלוויה המרשים בחוצות תל־אביב.

החבורה שסביב הרב אהרונסון הקימה את בית הכנסת "יבנה" במרכז הישן של תל־אביב, ברחוב יבנה, והמקום נעשה למרכז החסידי המובהק של האזור. במאמר בן כחמישים עמודים פורש יעקב שלמה לוי את סיפורם של רבים מעמודי התווך של בית הכנסת הזה, דמויות מרשימות שדומה שאת כולן – למעט אולי הגאון הנודע הרב ראובן מרגליות - איש כיום אינו זוכר. עוד מספר לוי שכאשר ביקש ועד הקהילה התל־אביבי להפסיק לשלם משכורת לרב זילברמן בשל התנכרותו לממסד הציוני, היה זה הרב אהרונסון, החסיד הרוסי הציוני, שהטיל וטו על ההחלטה.

הוורט הציוני הראשון

הדמות שהטביעה את חותמה האדמו"רי המובהק ביותר על העיר הייתה זו של האדמו"ר ממודז'יץ, הרב שמואל אליהו טאוב, שחצרו שכנה בתל־אביב מהכתרתו בתש"ח ועד לפטירתו בתשמ"ד. בנו, הרב ישראל דן, המשיך לקיים את החצר בעיר עד שבחר להעתיק את מרכזה לבני־ברק.

במאמר "כינורה של תל־אביב" כותב לוי: "לשתי תקופות עיקריות נחלקים דברי ימי מודז'יץ בתל־אביב - זו של כפר־גלעדי, וזו של דיזנגוף (הרחובות שבהם שכן מרכז החסידות - י"ש). הראשונה כולה קודש, חסידים ואנשי מעשה. 'שטיבל' פולני אמיתי בניחוח של פעם, עם זמירותיה של מודז'יץ וגוונה של תל־אביב. השנייה – זו של דיזנגוף – תחילתה כראשונה, שטיבל ובית מדרש של הרבי, עמוס בעוצמות מודז'יצאיות נעלות, אבל בהמשך נעשתה אבוקת אור לכל הסביבה, מוקד משיכה למבקשי דרך וחפצי חיזוק".

הרומן בין מודז'יץ לתל־אביב החל עוד בטרם נוסדה בה החצר. האדמו"ר ר' שאול ידידיה אלעזר ממודז'יץ נהג לבקר בעיר בשנות השלושים, וכשביקשו ממנו החסידים לבלות שבת בצפת או בבני־ברק הוא כתב: "העיקר כעת בתל־אביב ברוך ה' קיבוץ גדול ועיר נהדרה מאוד, וברוך ה' בכל השבתות שהייתי נאספו אלפי אנשים מכל השדרות מגדולי הדעה ורבנים ועד פשוטי העם ואפילו הצעירים שבישראל אל השולחנות... עד שכולם עולים בריקודים אף בחוצות". כאשר שב לפולין התראיין האדמו"ר לעיתון יידי וקבע כי תל־אביב, שבביקורו הקודם הייתה רק "אוסף של פיסות", הפכה ל"עיר ואם בישראל!"

''הוא בעצם אומר וחושב 'אני עושה מה שעשו אבותיי' - פועל למען כלל ישראל ולמען התורה''. הרב הזקן מהוסיאטין צילום: מכון תל אביב של מעלה

את החלטתו של האדמו"ר הבא ממודז'יץ, בשנות התשעים, לעזוב את תל־אביב, מכנה לוי "תקלה היסטורית". "המרכז שלהם היה בדרום העיר, כמו רוב החסידים, וביום מן הימים השיגו מגרש בדיזנגוף והקימו בית מדרש מפואר במושגי הימים ההם. אבל החסידים מדרום תל־אביב התקשו להגיע לשם בשבתות, ולכן לא הייתה לזה השפעה על נטישת החסידים לכיוון בני־ברק וירושלים. בשלב מסוים כבר כמעט לא היו לו חסידים, והגיעו אליו בעיקר דתיים־לאומיים ועמך. אבל הם לא יכלו לעזוב את הנכס הזה, וזה תקע אותם לשלושים שנה. בשנים האלו היה הרבה 'קירוב', אבל חצר צריכה את הבסיס שלה".

אי אפשר לסקור את החסידות בתל־אביב בלי להזכיר את חסידויות בית רוז'ין, ובמיוחד את הרב יעקב פרידמן, האדמו"ר מהוסיאטין־תל־אביב. בספרו "אהלי יעקב", המסכם שיחות שנתן בין השנים תרצ"ז לתשי"ז, יש הד חסידי מקורי למאורעות המכוננים שעברו על היישוב העברי ועל המדינה הצעירה. ברנדס, שכתב ספר המנתח את השיחות הללו, טוען שכלולה בהן גם "התורה החסידית הראשונה שנאמרה ביחס להכרזת העצמאות" - דברים שהושמעו בשולחנו של הרבי ברחוב ביאליק בליל שבת פרשת אמור, ו' באייר, שעות ספורות אחרי הטקס ההיסטורי שהתקיים במרחק רחובות אחדים משם.

"מה שנפלא ב'אהלי יעקב' הוא שבניגוד לכל ספרי החסידות, הוא חי את המציאות הארצישראלית ומגיב עליה מיידית, ועושה זאת בלי להסתבך. בעיניי זו ציונות דתית יותר אותנטית מזו של הרב קוק או זו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק", מפתיע ברנדס. אצל הרב סולובייצ'יק, הוא מסביר, הציונות היא מהפכה; אצל הרב קוק היא תחייה; ואילו אצל האדמו"ר מהוסיאטין זו רציפות. "הוא בעצם אומר וחושב 'אני עושה מה שעשו אבותיי' - פועל למען כלל ישראל ולמען התורה".

דמות ציונית־חסידית מובהקת אחרת היא זו של ר' אלימלך שפירא, האדמו"ר מפיאסעצנא־גרודז'ינסק. אביו היה "האדמו"ר החלוץ" – הרב ישעיהו שפירא, ממייסדי תנועת "הפועל המזרחי". הבן אלימלך יזם שורה של פעולות להפצת תורה בתל־אביב, והחזיק מעין חצר בעיר עד פטירתו בתשנ"ז.

חצר בכיכר המדינה

למרות המיתוג החילוני של תל־אביב, ולמרות התרחקותו של הציבור החרדי מהעיר, פה ושם עוד פועלים בה מרכזים קטנים של חסידות. מלבד ריכוזים ומוסדות של חסידויות גדולות שנותרו, יש גם שלושה אדמו"רים שמוקד פעילותם בעיר העברית: האדמו"רים מקוז'ניץ, מוואסלוי ומביטשקוב.

חצרו של הרבי מוואסלוי, הרב אברהם שמשון שלום הלפרין, היא חצר ותיקה בצפון הישן, בשדרות בן־גוריון. הוא עצמו עבר לגור בבני־ברק לאחר נישואיו, כאשר אביו עדיין כיהן כאדמו"ר, אך אחרי פטירתו של האב החל להפעיל את החצר התל־אביבית, מבלי שעבר להתגורר בה. "יש שם הרבה פעילות של קירוב, לילות סדר, הקפות שניות", מסביר לוי, "אבל זה בעצם יותר לחילונים".

הרב מקוז'ניץ, ר' שמשון משה שטרנברג, הוא כנראה היחיד שמתגורר בפועל עם משפחתו בתל־אביב. לאדמו"ר, שעלה מארה"ב, יש בתי מדרש גם בבני־ברק, בבית־שמש ובמנהטן, אבל חצרו פועלת סמוך לכיכר המדינה.
האדמו"ר מביטשקוב, נכדו של האדמו"ר המפורסם מקרעטשניף־רחובות, מחזיק חצר חסידית דווקא ביפו.

"לקהילה שהייתה סביב האדמו"ר הקודם היה אופי מיוחד, בזכות היפואים הוותיקים", מסביר אשר קורלנסקי (53), איש מחשבים במקצועו שמשמש בשנים האחרונות כמעין גבאי של הרבי מביטשקוב, אף שהוא עצמו חסיד גור. "לצד חסידים אותנטיים, שגדלו אל החסידות, היה לו קהל לא קטן של בני עדות המזרח, חלקם חוזרים בתשובה. היו ביניהם כאלה שאפילו אימצו לבוש חסידי מלא".

האדמו"ר הנוכחי, הרב דוד רוזנבוים (39), מתגורר בבני־ברק. הרבנית־האם, אשת האדמו"ר הקודם, ממשיכה לגור בבניין בית המדרש שביפו, והאדמו"ר הצעיר נמצא שם מבוקר עד ערב – לשיעורי תורה ולקבלת קהל. "הוא היה יד ימינו של אביו בכל עבודת הקירוב ביפו, וכיום הוא כאן רוב היום ורוב הימים", אומר קורלנסקי. "משעה שהתמנה לאדמו"ר התפתחה גם סביבו קהילה מיוחדת בזכות אישיותו. יש בו משהו שממגנט אנשים".

לאדמו"ר מביטשקוב יש כיום בית מדרש ברחוב לה־מרטין ו"כולל" ברחוב עולי ציון, והוא שומר על קשר טוב עם הגרעין התורני בעיר. חצרו מורכבת בין השאר מחסידים של קהילות שונות שחברו אליו בלי לנטוש את שייכותם לחצר־האם שלהם – באבוב, ויז'ניץ, גור ועוד - וכמובן מהציבור היפואי שחי מסביב. "זה שילוב מיוחד של אנשים ממשפחות חסידיות ותיקות, בעלי תשובה ומסורתיים, ובכל מוצאי שבת אפשר לראות את התמהיל הייחודי הזה", מספר קורלנסקי.

הגבאי עצמו הוא יליד ירושלים, שכבר לפני שנים רבות עבר לתל־אביב. "אתה יכול לשמוע בדיבור שלי שאני תל־אביבי", הוא צוחק. "הרבה שנים גרתי בשינקין, במרכז העיר. בשנים האחרונות, כשכבר לא נשאר הרבה שם, עברתי לקהילה שלנו בנווה־שרת".

רחוב שינקין הוא נקודת ציון גם בעבור יעקב שלמה לוי. "מי שנשארו קצת במרכז תל־אביב הם חסידי בעלז, בגלל הבית של הרבי שנמצא באחד העם פינת שינקין", הוא אומר. "אגב, שמעת שסגרו את קפה תמר? כשגרתי במרכז תל־אביב הייתי מתחיל את היום במקווה של בעלז והולך להתפלל בשטיבל של גור ברחוב בר־אילן. בכל בוקר הייתי עובר ליד קפה תמר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il