"אם רבין לא היה נרצח, גוש קטיף היה נותר"

בתקופת הסכמי אוסלו התקיים ערוץ תקשורת פתוח בין יואל בן־נון ליצחק רבין. הרב מעפרה ניסה לשקף לראש הממשלה את הלך הרוח בציבור הדתי־לאומי. רבין מצדו שמע ואימץ הצעות שהעלו, אך שלוש היריות ההן קטעו הכול. פרק מתוך הספר "שלוש יריות ועשרים שנה"

פגישות ראשונות

1. אלו היו ימי הרוטציה - יצחק שמיר ושמעון פרס נאבקו על הובלת המדינה ועל עיצוב עתידה בתוך ממשלת "אחדות" אחת (כמו מה שהציעו לנתניהו, להרצוג וללבני בעקבות הבחירות האחרונות). שמעון פרס ניסה בכל כוחו להוביל לעיצוב המזרח התיכון על פי דרכו, ויצחק שמיר בלם זאת בכל כוחו. מדינת ישראל דמתה לספינה מיטלטלת בים סוער, נוטה במלוא הכוח פעם "שמאלה" ופעם "ימינה", וחשבנו שסכנת טביעה לפנינו.

עוד כותרות ב-nrg:
- הטרור בירושלים: גבאים ישמשו כסלקטורים בשבת
- גם אם המטבח לא כשר: כך תארחו דתיים בשבת
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

דיברנו בינינו, ישראל הראל ואני, בעפרה, והחלטנו לנסות לשוחח עם שר הביטחון יצחק רבין. הוא נראה לנו היחיד שאולי יוכל לייצב את "הספינה". קבענו פגישה ונסענו לקריה בתל־אביב. אמרנו לו: "מעבר למחלוקות שבינינו, חובתך כשר ביטחון לתפוס פיקוד, למנוע התרסקות ולייצב את הממשלה ואת המדינה". יצחק רבין היה מופתע מאוד ואמר: "לא חשבתי שאתם באים לדבר על דבר כזה. אני אחשוב על זה".

''להפתעתי אמר שהוא מסכים עם הניתוח שלי''. יואל בן נון צילום: מרים צחי

בבחירות שבאו אחר כך הוא כבר היה שוב ראש הממשלה, וגם אמר: "אני אנווט". בפועל הצליח שמעון פרס (בעזרת יוסי ביילין וחבורתו) לנווט לאוסלו.

2. ניתחתי את המצב הבין־לאומי ואת המגמות במזרח התיכון אז ושלחתי את הניתוח שלי ליצחק רבין כראש ממשלה וכשר ביטחון. הוא קיבל אותי לפגישה, ולהפתעתי אמר שהוא מסכים עם הניתוח שלי. חשבתי: הוא קורא את כל החומר הסודי בהחלט, ואני ניזון בקושי מעיתונות כתובה ומשודרת, והוא מסכים עם הערכת המצב שלי. מה זה אומר?

העיקר בהערכתי היה שאמריקה עומדת להתנער מההבנות שאחרי מלחמת יום הכיפורים ולהכיר באש"ף ושההכרה תשנה את בסיס המשא ומתן באזור. רבין אמר שזה יהיה רע מאוד ושהוא עדיין מקווה שזה לא יקרה. שמעון שבס ואיתן הבר, שנכחו בפגישה, נדהמו והתערבו: "אתה מסכים עם הניתוח של יואל. מה יהיה אם זה יקרה?" ראש הממשלה חזר ואמר: "זה יהיה רע מאוד, אבל עדיין יש בי תקווה שזה לא יקרה".

זה קרה כעבור ארבעה חודשים.

אני הצעתי בהערכת המצב שלי להבהיר מראש לאמריקנים שאם זה יקרה, ישראל תספח את בקעת הירדן כדי להגן על עצמה. הוספתי: "אתה, יצחק רבין, הרי תומך בבקעת הירדן". רבין השיב שהוא תומך בכך שבקעת הירדן תישאר בידינו במשא ומתן, אבל צעד חד־צדדי כזה מסוכן מדי. אמרתי שלדעתי הדבר לא יקרה במשא ומתן, וייתכן שאם נודיע לאמריקנים מראש, הם יעצרו ולא יכירו באש"ף. אם הם לא יעצרו יהיה לנו צידוק מלא לקבוע מצב חדש באזור להגנתנו. כעבור זמן־מה נפגשתי עם אהוד ברק (כרמטכ"ל, אך בביתו) והראיתי לו את הערכת המצב שלי ואת הצעתי. הוא אמר: "צדקת. כנראה הפסדנו הזדמנות היסטורית".

הקשר עם מוטה גור

חשבתי שאין צורך להטריד את ראש הממשלה בכל פרט ושיהיה טוב וראוי לנהל שיח שוטף באמצעות מוטה גור, מפקדי מששת הימים וחבר ותיק. מוטה בממשלה, מעודכן, והוא בקשר פתוח עם ישראל הראל ואיתי. מוטה הסכים ברצון.

התברר כי שרת החינוך המיועדת היא שולמית אלוני. התקשרתי למוטה והסברתי לו איך ירגיש הציבור הדתי־לאומי (בערך כמו שמרגישים כמה מהאמנים אל מול שרת התרבות היום). הוא אמר שהוא מבין, ומיד דיבר עם ראש הממשלה וחזר אליי. הוא אמר שאין בררה מבחינה פוליטית, ושהוסכם שהיא לא תיגע בחינוך הדתי. אמרתי שיהיה קשה מאוד לתקן את תחושות הציבור שאני קרוב אליו. הוא הבין.

''מידרו גם אותי''. מוטה גור חיים אזולאי

ראש הממשלה מינה את היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין לראש המשלחת של ישראל למשא ומתן עם הפלשתינים. חשבנו שזה סימן טוב, כי יש בינינו קשר טוב. כעבור זמן אמר לי אליקים העצני (הוא שמע זאת מערבים בחברון) שהשיחות הרשמיות הן רק מסך עשן ושמתקיימות שיחות אמתיות במקום אחר. התקשרתי למוטה וביקשתי לבוא אליו בדחיפות. נפגשנו בלשכתו בתל־אביב. הוא כבר נראה לי חולה. הפצרתי: "מוטה, אנא אל תפתיעו אותנו. הציבור ביש"ע לא יעמוד בזה". הוא אמר לי: "יואל, אני מקבל את כל העדכונים, ואם יהיה משהו, תקבלו טלפון בתוך 24 שעות".

יצאתי בהרגשה לא טובה.

אוסלו נחשף לציבור והרגשנו מרומים. כל המאמצים להרגיע נכשלו. פעם אמרתי לאהוד ברק שאני יושב על מכסה של דוד רותח ומדי פעם בפעם חוטף כוויות בישבן.

מיד במוצאי שבת הגיע מוטה גור לעפרה לשיחת הרגעה בביתו של ישראל הראל. דיברתי אחרון. מעולם לא התפרצתי כך על מפקדי מוטה גור. ביציאה אמר מוטה לעוזר שלו: "מה אני יכול לעשות? יואל צודק. מידרו גם אותי".

קשר ישיר

הייתי חייב להכריע - לנתק את הקשר עם ראש הממשלה וללכת עם הסערה ועם המאבק הציבורי או לשדרג את הקשר עמו לקשר ישיר דווקא מתוך אי־הסכמה ומחלוקת עקרונית. הרגשתי את כובד האחריות עליי כי ידעתי שאין איש אחר שיש בינו ובין רבין בסיס טוב לקשר אישי וישיר. התגברתי על הקושי הנפשי והכרעתי.

התקשרתי לאיתן הבר וביקשתי פגישה אישית. הפגישה התקיימה בארבע עיניים. אמרתי לראש הממשלה: "אני מבקש רשות לכתוב אליך ישירות בכל בעיה שמגיעה אליי, ואני פוטר אותך מן החובה לענות לי. אתה ראש ממשלה, ואתה תחליט. רק קח בחשבון גם נתונים ושיקולים שאני כותב, ולפעמים אבקש פגישה אישית כדי לשמוע תשובה". יצחק רבין הסכים ברצון ונראה שהיה מעוניין בקשר כזה.

''שום יישוב ישראלי לא זז ממקומו''. יצחק רבין בנצר-חזני צילום: משה מילנר, לע''מ

סיכמתי עם איתן הבר שאכתוב (בכתב יד) ישירות לראש הממשלה ואציין בצד "אישי" ושהוא יעביר לו את המכתבים בחומר הקריאה לשבת, זולת אם אציין "דחוף", ואז יעביר מיד. כתבתי עשרות רבות של מכתבים, ולפי הצעתי, קיבלתי רק שלוש תשובות רשמיות. אחת מהן נושאת את התאריך כ' בחשוון תשנ"ד, וזה תוכנה:

אני שב למכתבך מיום י"ד באב תשנ"ג - 1.8.93, שקראתיו כרגיל מתוך עניין והערכה.

אני מבקש להבהיר, בראש וראשונה, כי מדיניותנו במו"מ בנושא הסדרי הביניים ביו"ש ובעזה באשר ליישובים ולישראלים שבאזורים אלה היא עקבית: היישובים והישראלים ביו"ש ובעזה יהיו באחריות ישראל, וכן תהיה בידי ישראל האחריות הכוללת לבטחון כל ישראלי בכל מקום באזורים הללו. סמכות הפלשתינאים על פי הצהרת העקרונות בקשר להסדרי הביניים לא תחול על היישובים, המוּצָאים מתחולת השיפוט של המועצה הפלשתינאית, ולא על הישראלים שאף הם אינם בתחולת השיפוט. זאת, כמובן, בנוסף לבטחון החוץ הנשאר בידי ישראל לפי ההסכם.

אנו עומדים במו"מ על הגשמתם של עקרונות אלה ללא פשרות, וכך נעשה גם בהמשך.

אני מסכים עמך כי רצוי להשיג הסכמה ציבורית רחבה ככל האפשר להשגות (- להכרעות? לנסיגות?) שיהא צורך לקבלן; עם זאת, אין משמעות הדבר יכולה להיות שיתוק האפשרות להתקדם, אלא חתירה להסכמים שיזכו לתמיכה ציבורית רחבה ככל הניתן.

אשמח כמובן להמשך הדיאלוג עמך, אל תהסס לפנות אלי או לסגני, מוטה גור, כדי להשמיע ולשמוע.
תודה
יצחק רבין
ראש הממשלה

בעל פה שאלתי שאלה ישירה: "אחרי מה שנתת לפלשתינים בהסכם הביניים, מה תיתן להם בהסדרי הקבע?" יצחק רבין הביט בי בעיניים ואמר: "יואל, לא יהיו הסדרי קבע כי על ירושלים אי אפשר להגיע לשום הסדר. נמשיך להתנהל עם הסדרי הביניים עוד שנים רבות, ושום יישוב ישראלי לא זז ממקומו".

''שרון, שהחריב את ימית וגם את קטיף, היה הרבה 'שמאלה' מיצחק רבין''. יצחק רבין ואריאל שרון נאור רהב

המציאות בארץ ישראל מאז ועד היום תואמת בדיוק את מכתבו של רבין אליי ואת דבריו שבעל פה. לולי הרצח הנורא, אילו המשיך יצחק רבין להוביל, גם גוש קטיף היה נותר במקומו. מכל ראשי הממשלה בישראל מאז ששת הימים היה רבין התומך הגדול ביותר בגוש קטיף. כאשר שאלתי אותו על כך, אמר לי: "אם אנחנו לא נשב בקטיף ישב שם הטרור של חמאס!" ועוד היתה לו טענה אלי: "למה לא הקמתם את היישובים באזורי עפרה, פסגות ובית אל במתכונת גושית כמו גוש קטיף?"

מי שחושב את יצחק רבין לאיש "שמאל" טועה לחלוטין. אריק שרון, שהחריב את ימית וגם את קטיף, היה הרבה "שמאלה" מיצחק רבין. רבין לא פגע בשום יישוב יהודי (בסיני, בחבל עזה וגם ביהודה ושומרון) וחתר להסכמי ביניים כי לא האמין בהסדר קבע (בגלל ירושלים ובגלל פליטי 1948). גם יישובים שהוא לא הסכים להקמתם או למיקומם נשארו במעמדם, כולם עד לחממה האחרונה בכפר־דרום, בנצרים ובמורג.

האווירה הכללית

הפער בין הקשר הישיר הזה לאווירה הכללית היה עמוק וקשה. המאבק הציבורי התלהם יותר ויותר. חוסר האמון היה מוחלט, ושום דבר מהשיחות בקשר הישיר שלי לא השפיע כלפי חוץ. אני זוכר דיונים סוערים בשאלה "איך שוברים את שכבת 'הטפלון' של רבין?!" אמרו שאפשר להרגיז אותו ושצריך לעשות כן כדי להביאו לומר דברים קשים ולקומם נגדו את הציבור המרכזי.

הצעות שלא נתקבלו על ידי גוף מרכזי בוצעו על ידי גוף קטן וקיצוני יותר (רבין בכפייה), ורבין באמת כעס והגיב. האמירה שלו, שלפיה הוא דואג קודם כול ל־98 אחוז מהישראלים, התפרשה כהפקרת המתנחלים. ביקשתי פגישה דחופה ואמרתי לו איך הדבר התפרש. הוא הזכיר את התמונה בכפייה. אמרתי: "אבל אתה ראש ממשלה!" אחרי כמה רגעי שקט הוא הוסיף ואמר: "לא אגיד את זה עוד". הרגשתי נבוך. לא התכוונתי לנזוף בראש ממשלת ישראל, אך ציפיתי להבהרה מתקנת - הבהרה שתקבע שהוא אחראי לביטחונם של כל הישראלים במאה אחוז. הרגשתי שוב תחושת כישלון.

''98 אחוז מהביטויים הבוטים של ראש הממשלה אני מיירט לפני שזה מגיע לתקשורת, אבל די בשני אחוזים כדי להסעיר את הרוחות''. הבר צילום: ראובן קסטרו

ביציאה אמר לי איתן הבר: "יואל, זה הסגנון שלו; 98 אחוז מהביטויים הבוטים של ראש הממשלה אני מיירט לפני שזה מגיע לתקשורת, אבל די בשני אחוזים כדי להסעיר את הרוחות".

הלכתי לדבר עם אורי אריאל (אז יושב ראש מועצת יש"ע). שאלתי אותו מה טוב יצא להתיישבות מתמונת הכפייה ומתגובות ראש הממשלה. אמר לי: "אתה יודע שזה לא אנחנו". אמרתי לו: "אבל אנחנו יודעים מי עושה זאת ולא מתאמצים לעצור בו". אמר לי: "כשראש הממשלה פוגע בנו, אני לא יכול לעצור פעולות מחאה של אחרים".

הפער בין הקשר הענייני לאווירה הציבורית הלך והעמיק.

סיוע להתיישבות

לפני הנסיעה לקהיר, לחתימה על אוסלו א', ביקש ממני צבי הנדל (אז ראש המועצה של גוש קטיף ויישובי חבל עזה) לבוא עמו לפגישה אצל ראש הממשלה. איתן הבר אישר, ובפגישה העלינו שתי נקודות מהותיות: הראשונה הייתה הרוחב של רצועת הביטחון משני צדי הכביש העיקרי לגוש קטיף (ציר כיסופים). רבין הסכים שאסור לוותר עוד בסעיף זה. השנייה הייתה הגישה לחוף. אמרנו לו שבלי חוף גוש קטיף יהיה גטו. רבין ענה שגם לחאן־יונס ולרפיח מגיע חוף ושיש שם קצת יותר תושבים מאשר בקטיף, וסיכם: "נראה מה יהיה".

בלילה האחרון של המשא ומתן בקהיר, לפני החתימה על ההסכם, נכנס נשיא מצרים (חוסני מובארכּ) לחדרו של רבין, הניח יד על כתפו ואמר: "תן לערפאת חצי חוף" (כך פורסם בתקשורת). הייתי המום. צבי הנדל ואני אל מול נשיא מצרים. אחרי שחזרו לארץ, התקשר אליי איתן הבר ואמר: "תגיד לצבי הנדל שיבוא לבחור איזה חצי הוא רוצה".

אחר כך מועצת חוף עזה נקלעה למשבר כספי, וצבי הנדל פתח בשביתת רעב. ביקשתי, ורבין עצמו התערב אל מול משרד האוצר ומשרד הפנים לטובת סיוע מיוחד, וכך מנע את המשבר.

פנחס ולרשטיין (אז ראש מועצת בנימין) ביקש ממני לדבר עם ראש הממשלה על כביש עוקף רמאללה, בעיקר מסיבות ביטחון. יצחק רבין אמר לי: "זה נכון, הגענו למסקנה שרמת הפיגועים באזור רמאללה גבוהה יותר אפילו מאשר בחברון". ומיד הוסיף שזו תוצאה של מיקום היישובים. אמרתי לו: "את המיקום קבע חברך, אריק שרון".

הפגנה של הימין הקיצוני צילום: אבי אוחיון/לע''מ

חזרתי לפנחס וסיפרתי לו. פנחס אמר: "לפגישה הבאה אתה מביא אותי אתך". צלצלתי לאיתן הבר וביקשתי פגישה עם פנחס ולרשטיין. איתן בדק ואישר. נפגשנו בלשכת ראש הממשלה בכנסת. פנחס הביא מפה עם סרטוט ראשוני של תוואי הדרך.

יצחק רבין אהב מפות עד מאוד. ברגע שראה מפה, שקע בה ולמד אותה, והתעלם כליל מנוכחותנו. כשסיים, קיפל את המפה והחזיר לפנחס. "המפה הזאת בשבילך", ענה פנחס, "לי יש עוד עותק". "מצוין", אמר רבין, והניח את המפה על שולחנו.

כשיצאנו נכנס שר האוצר אז, אברהם בייגה שוחט. ראה אותנו, החוויר ושאל: "מה הוצאתם מראש הממשלה?" "את כביש עוקף רמאללה מזרח", השבנו בלי להשאיר ספק. בייגה שאל: "כמה קילומטר?" פנחס ענה: "שלב א' - 12 קילומטר". בייגה שוחט עצם עיניים ואמר: "מיליון דולר לקילומטר. לא כל כך נורא".

ככה זה נסגר. הזימון עם שר האוצר בפתח היה משמַים.

באותו שבוע התפרסמו ידיעות על נכונות של ראש הממשלה לרדת מרמת הגולן. שאלתי אותו על כך, והוא ענה: "יש לי תנאים ביטחוניים שהסורים לעולם לא יסכימו להם, ולכן לא יקרה כלום". אחרי הרצח, כשדיברו על רמת הגולן כ"פיקדון" של רבין לאמריקנים, אני ידעתי בדיוק את האמת. התנאים של רבין "הוגמשו" אחרי מותו, אך הסורים לא הסכימו גם להם, ברוך השם!

הוויכוח היחיד על עובדות

ככל שזה נראה מפתיע, מתחילת הקשר שלי עם יצחק רבין לא היה בינינו פער בעובדות, בניתוח או בהערכות, אלא רק במסקנות. חוץ מנושא אחד, די קריטי (עד היום) - הפער בין פת"ח לחמאס. אני טענתי שכל ההבדלים ביניהם טקטיים ושברמה האסטרטגית יש להם אותה המטרה - חיסול מדינת ישראל. יצחק רבין חשב שתהום פעורה ביניהם.

יום אחד ראיתי כתובת קיר בבית־חנינא, לצד הדרך בין רמאללה לירושלים. קוראי ערבית תרגמו לי: "פת"ח וחמאס יחד עד הניצחון". לקחתי צלם מעפרה (יורם כהן), צילמנו את הכתובת ושלחתי אותה במכתב ליצחק רבין.

בכניסה למשרד ראש הממשלה, עם הכתובת בכיסי, פגשתי את ראש אמ"ן (אז אורי שגיא), שהמתין גם הוא לפגישה. "על מה אתה הולך לדבר עם ראש הממשלה?" שאל. הראיתי לו את הכתובת, ואחרי עיון ומחשבה אמר לי: "אם כוונתך לרמה האסטרטגית, אני מסכים; יש להם אותה מטרה לטווח ארוך". חשבתי בלבי, אם ראש אמ"ן מסכים איתי, מי מזין את ראש הממשלה בהערכה אחרת? והבנתי שרבין העדיף את הערכות השב"כ על הערכות אמ"ן גם בעניין קריטי זה.

המפות של אוסלו ב'

בא אליי זמביש (זאב חבר, מזכ"ל תנועת "אמנה" עד היום) ואמר לי: "חייבים לבקש מראש הממשלה לראות את המפות של אוסלו ב' לפני שמגישים אותן לפלשתינים כי בשטח ייווצרו עשרות נקודות חיכוך מיותרות בנוסף למחלוקת העקרונית. אריק שרון ביקש לראות את המפות ורבין לא הסכים (כי ידע שאריק ידליף)". התקשרתי לאיתן הבר, והוא אמר שראש הממשלה ישקול בדבר.

כעבור שבוע חזר אליי ואמר: "ראש הממשלה מסכים. מי יראה את המפות?" אמרתי: "זמביש" (כי רק עליו יסמכו כל ראשי המועצות). אלוף פיקוד מרכז (אז אילן בירן) קיבל הוראה לשבת עם זמביש על המפות, לקבל הערות ולתקן מה שאפשר לתקן בלי לפגוע במטרה. הם ישבו כמה שעות, ואיתן הבר אמר שזמביש היה "הפלשתיני" הראשון שראה את המפות. לא כל ההערות של זמביש תוקנו, ורבין כעס על כך.

העצרת בכיכר מלכי ישראל קודם הרצח צילום: נועם וינד

המפות הוגשו לפלשתינים, וההסכם אושר בכנסת בתרגיל של פיתוי שני פורשים מסיעתו של רפול (כי ש"ס כבר לא תמכה). האווירה הציבורית התלהמה עד כדי רתיחה.

אבל בישראל כמו בישראל - גם צה"ל ביקש תיקונים למפות שסרטטו קציניו אחרי שהוגשו ואושרו. זמביש בא אליי שוב ופרס לפני שורה של תיקונים חיוניים מצדנו. הוא אמר לי: "מחר בבוקר [יום ד', 1.11.1995] הם יושבים לדון בנושא בלשכת ראש הממשלה, וחייבים להעביר להם גם את בקשותינו".

בשעת לילה מאוחרת סיימתי לנסח. כתבתי "דחוף". בבוקר שלחתי פקס והתקשרתי ללשכה. מזכירה אמרה לי: "זה הגיע, ונעביר לראש הממשלה כשיתפנה". אמרתי לה: "לא, הם דנים עכשיו בנושא. אני מבקש שתכניסי להם את המכתב שלי לתוך הדיון". היא הסכימה.

אחר כך תיארו לי מה קרה - ראש הממשלה קרא את המסמך של צה"ל וקרא את המכתב שלי, סימן להמשך טיפול את סעיף 1 במסמך הצה"לי ואת סעיף 1 במסמך שלי, וסיכם: "תפתרו שני סעיפים אלה, ואחר כך נטפל בנקודות האחרות".

במוצאי שבת נרצח יצחק רבין.

הקרע הפך למלחמת אחים. התעוררנו למדינה אחרת.

הנאום בכיכר

פעם אחת בלבד הזמינו אותי לנאום בטקס זיכרון ליצחק רבין. אמרתי שלא יהיה שלום עם הפלשתינים אם לא יהיה תחילה שלום בתוכנו, ולכן אני קורא לראש ממשלת ישראל (אז שמעון פרס) ולראש האופוזיציה (אז בנימין נתניהו) לשבת ביניהם לשיחות שלום "עד שיצא עשן לבן".

כשסיימתי היו מחיאות כפיים מהוססות. על הבמה אמר לי שמעון פרס (בקולו העמוק): "יואל, אתה טועה"; ואילו אהוד ברק אמר לי: "יואל, אתה צודק".

ממרחק השנים אני משוכנע עוד יותר שהפילוג בתוכנו הוא גורם עיקרי להרחקת השלום וגם להגברת השנאה לישראל באירופה ובאו"ם.

יהי שלום!

מתוך הספר "שלוש יריות ועשרים שנה: הרהורים על הפסיפס הישראלי", הוצאת עם עובד