"הפרופסורים החרדים": בלי תכתיבים מהאקדמיה
קבוצת חוקרים חרדים מאתגרים את האקדמיה ואת סביבתם הטבעית, ולא מפחדים לעסוק בנושאים שבעולם הישיבות נחשבים לטאבו. רק סרוגים בודדים חדרו אל מגדל השן האלטרנטיבי הזה, אבל אחד מהם, איתם הנקין הי"ד, הצליח להפיל שם מחיצות
"צריך לחזק את עצמו באמונה ולבלי לִכְנוס בחקירות כלל ולבלי לעיין כלל בספרים של מְחַקְרים", אמר רבי נחמן מברסלב כבר בשלהי המאה ה־18. הסיסמה הזו נעשית פופולרית במיוחד כיום, בעידן "ההתחזקות" הפוסט־מודרני, שבו דתיוּת נראית כשם נרדף לעממיות ותמימות.
עוד כותרות ב-nrg:
- פנייה בערבית בעיתון חרדי: 'הפסיקו לרצוח אותנו'
- מוודי אלן ועד בר רפאלי: איזה מין יהודים אתם?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל אותה סיסמה גם עומדת בניגוד לראש היהודי, שמטבעו איננו תמים. מורשת הלמדנות היהודית היא חלק מדי־אן־איי שמפותח לא רק באקדמיה אלא גם בעולם הישיבות, אפילו החרדי ביותר, ומקבל את ביטויו במחקר התוסס של מדעי היהדות, שפורח מתחת לפני השטח של חוגים שלכאורה היו אמורים לסלוד ממנו.
הישראלים הרחוקים מעולם מדעי היהדות נחשפו אליו בדרך משעשעת בסרט "הערת שוליים", אבל הסרט ההוא תיאר רק את לב המיליה האקדמי של התחום, כשבפועל יש עוד הרבה מסביב. באולמות הקריאה של הספרייה הלאומית, וגם בבתים רבים בבני־ברק ובירושלים, יושבים חוקרים רבים העוסקים באותן סוגיות עצמן, רק בלי תואר אקדמי, בלי נסיעות לכנסים ובלי ציפייה לתֶקן.
תולדות ראשונים ואחרונים, גלגולי חיבוריהם, כתבי היד והשתלשלותם, חילופי מנהגים ומחלוקות נושנות ועסיסיות – כל אלה מעסיקים קבוצה לא קטנה של בוגרי ישיבות, חרדים בלבושם ובמנהגם, המפרסמים מאמרים בכתבי־עת "לא אקדמיים" של מחקר תורני, ומוציאים מהדורות מתוקנות, ולעתים אף מעין־מדעיות, של ספרי קודש.
יש בהם חסידים ומתנגדים, יראי שמיים אמיתיים ו"אנוסים" מעגלי פינות, כאלה הנעדרים כל תואר אקדמי ואחרים שרכשו תואר כזה – אך כולם חריפים וידענים, שנותרו נאמנים לשיח הפנים־חרדי ונוטלים בו חלק פעיל. חלקם מיישמים בחייהם נון־קונפורמיזם כפול: מצד אחד הם בחרו להתרחק מהמרחב המגונן של הישיבה וללכת לרעות בשדות המסוכנים של המחקר; מצד שני הם חרדים – מחוגים המלאים חשדנות כלפי האקדמיה ורחוקים מלאמץ את הנחות היסוד שלה.
כמעט כל הדמויות הבולטות בתחום מגיעות מחוגים אשכנזיים־קנאיים, אבל שערי שיח החוקרים - שמתקיים לא רק על דפי כתבי־העת, אלא גם בפורומים האינטרנטיים התוססים של "בחדרי חרדים" ו"אוצר החכמה" - אינם נעולים, ולעתים משתלבים בהם גם מעט אנשים ממגזרים אחרים. כזה הוא למשל הרב יואל קטן מישיבת שעלבים, עורך כתב־העת "המעיין", הבא מעולם התורה הציוני ועיתונו מייצג את החרדיות הייקית, המשכילה והציונית של פעם; וכזה היה גם איתם הנקין המנוח – תלמיד חכם וחוקר מבריק ורב־תחומי, שהיה שותף בולט במעגלי השיח של החוקרים התורניים.
בחברה הדתית־לאומית יש כמובן עוד רבים מאוד העוסקים בחקר מדעי היהדות, אבל את האנרגיה הפולמוסית שקיימת בקרב החוקרים החרדים קשה למצוא שם. לדברי ק', חוקר חרדי צעיר, הלהט מעיד על כך שהעיסוק המחקרי הוא בעבורם צורך קיומי. "החרדי חוקר כדי להחביא את המצוקה האמונית שלו־עצמו, בעולם שבו אסור לחשוב. אלו שחוקרים את זהותו של מחבר פיוט או מעתיק כתב יד עלום, או אלו שחשפו כהונה רבנית נשכחת של הב"ח (ה"בית חדש", הרב יואל סירקיש), או הטורחים לבור בספרים כדי למצוא פשר מילה קטועה בכתובת אכדית - כל אלו עסוקים בבריחה ממחשבות אסורות. את המתח בין דממת המוות האמונית בעולם החרדי לבין הנפש הגועשת במחשבות רעננות, הם פורקים באמצעות בריחה אל הררי כתבי היד וגנזכי הספרים".
הביקורת של ק' מתחילה במיטת הסדום של החינוך הישיבתי החרדי. "האברך החרדי נאלץ על כורחו לעסוק בתורה בדרך שהייתה נהוגה בישיבות ליטא במאה הקודמת. אם אין רצונו למרוד לגמרי, העיסוק היחיד שיש לו איזושהי לגיטימציה הוא העיסוק במדעי היהדות. כך הוא יכול לההדיר את חידושי הרא"ש למסכת נזיר בלי שתורמנה יותר מדי גבות בסביבה.
זו הסיבה לכך שהחוקרים החרדים, לפחות בתחילת דרכם, עוסקים יותר בההדרה ופחות במחקר ובכתיבת מאמרים. ואם כבר מחקר, אז כמה שיותר קרוב אלינו: מוטב על האחרונים מאשר על הראשונים, עדיף ראשונים מאשר גאונים, חלילה לא על הגמרא - והס מלהזכיר על המקרא. עדיף גם לכתוב מאמרים ביוגרפיים ודיונים של היסטוריה כרונולוגית אינסופית, למשל בירור שנות רבנותו של פלוני בעיירה פלונית, מאשר משהו מעמיק על צורת הלימוד שלו".
לא הכול מסכימים לניתוח הפסיכולוגיסטי של ק'. "יש שבחרו לתור בעולם האקדמי לאו דווקא מתוך תסכול מעולם ה'כוללים', אלא שלאט־לאט נחשפו למחקר והוקסמו ממנו", אומר הרב יוסף מרדכי דובאוויק, חסיד בויאן שהשלים לאחרונה דוקטורט על רבנו חננאל. הענף הזה, הוא אומר, מציע משהו שהעילוי הצעיר יתקשה לעמוד מולו. "למדנו וחונכנו לשאול, לעיין, לרדת לעומק ולא להסתפק בקריאה או הבנה שטחית. כאשר נחשפים לפני בן הישיבה המשכיל כלים חדשים ודרכי פרשנות או הבנה שלא היו מוכרות לו, סקרנותו הטבעית, שטופחה כל כך הרבה, שותה אותם בצימאון".
"זוהי 'אקדמיה ספונטנית'", אומר הרב י', שבעצם מעדיף להתרחק מן ההשוואה לאקדמיה. "היא מתפתחת מאליה, בלי גופים ממוסדים המכתיבים כללים ונהלים. יש לה אופי אנרכי, אוטודידקטי ומרתק, והיא מציגה מופע מרהיב של יכולות אינטלקטואליות חופשיות".
הרב ד"ר צבי לשם, מנהל אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית, נתקל לא פעם בחוקרים המגיעים מתוככי העולם החרדי. "אלה לא האברכים הטיפוסיים, כי הגישה המחקרית היא לא הגישה האופיינית של בחורי ישיבות", הוא אומר. "הנה, כשהתחלתי לעבוד כאן פגשתי ר"מ ותיק מישיבת הסדר נחשבת, וסיפרתי לו על אלה שבאים מעולם הישיבות ועוסקים כאן במחקר.
"הוא לא הבין: 'מה למשל הם חוקרים?' הוא שאל אותי, ואני בתור דוגמה הזכרתי את ספר 'חמדת ימים' (ספר מנהגים, תפילות ותיקונים שראה אור לפני כ־300 שנה ומאז נודעה לו השפעה רבה, אך גם התעורר פולמוס ביחס לזהות מחברו וביחס לתוכנו, שנחשד בשבתאות – י"ש). 'למה לחקור את ספר חמדת ימים?' שואל אותי אותו תלמיד חכם, 'הרי ניתן לקנות אותו בכל חנות של ספרי קודש'. זאת הגישה הנפוצה יותר. מי שמגיע למחקר הם אנשים יוצאי דופן".
יוצאי דופן, אינדיבידואליסטים, אבל מאפיין אחד מובהק יש לכולם: הם אוטודידקטים. הדבר בא לידי ביטוי גם בכל הקשור לשפות זרות: חלק מהחוקרים הללו מעולם לא למדו בצורה מסודרת אנגלית או גרמנית – אך במאמריהם הם מפנים למקורות לועזיים, לאחר שהשלימו את הפער בדרכים שונות.
מי שמתעניין בתופעה מוזמן לפתוח למשל כרכים של "ירושתנו", שנתון עב־כרס שיוצא לאור על ידי "מכון מורשת אשכנז". חלק מהמאמרים המתפרסמים שם לא היו מביישים שום כתב־עת אקדמי מן המניין, ובין הערות השוליים הרבות המעטרות אותם, תמצאו כאלה המפנות לספרות מחקר בעברית ובשפות אחרות. במות אחרות הן "ישורון", "מוריה" של מכון ירושלים העוסק כבר עשרות שנים בההדרה מקצועית של ספרות ראשונים ואחרונים, קובץ "היכל הבעש"ט" החב"די ועוד.
החוקרים התורניים עוד מתרפקים על זכרו של כתב־העת "צפונות", ששבק חיים לפני יותר מעשור, ובינתיים מפרסמים גם במוספים תורניים של העיתונות החרדית – בעיקר ב"קולמוס" של העיתון משפחה. במקביל עושה כעת את צעדיו הראשונים כתב־עת מחקרי חדש בשם "חִצי גיבורים – פליטת סופרים", הרואה אור בלייקווד שבארה"ב.
בין השמות החמים בתחום ניתן למנות את מרדכי הוניג, חסיד ממונסי שבניו־יורק, ידען מופלג בתחום ספרות הראשונים; יעקב ישראל סטל, חוקר יהדות אשכנז שנאלץ להוריד פרופיל בקשריו עם האקדמיה; משה דוד צ'צ'יק, היסטוריון, עד לאחרונה מעורכי "ירושתנו" וכעת מעורכי "חצי גיבורים"; יהודה זייבלד, חסיד בויאן, שמרבה לעסוק בפילוסופיה ובחסידות; יצחק דוד רוזנבלום, שנאלץ לעקור מקריית־ספר לבית־שמש בשל ספרייה שפתח, ומלמד כיום בישיבה החרדית־תיכונית "נהורא".
יעקב לויפר, חוקר העוסק בענייני לשון ולמדנות; בצלאל דבליצקי, עילוי קנאי מבני־ברק שמנהל את הפורום הנלווה ל"אוצר החכמה" - מפעל הסריקה המונומנטלי של ארון הספרים היהודי; נחום גרינוולד מלייקווד שבניו־ג'רזי, חב"דניק שגדל כחסיד סאטמר־פאפא, העורך את "היכל הבעש"ט"; אהרן גבאי, כוכב עולה מבני־ברק, בוגר ישיבה ליטאית כמובן; יחיאל גולדהבר, המבוגר מעט מכולם, היסטוריון וביביליוגרף שמחקריו קנו להם שם, והספרייה הלאומית היא לו בית שני; ואברהם שמואל תפילינסקי, שעמל בשנים האחרונות על חשיפת מקורותיו של ספר "חמדת ימים" שהוזכר לעיל.
ואם הזכרנו את יושבי הספרייה הלאומית, צריך להזכיר את הכלי החשוב עוד יותר במלאכתם של החוקרים – האינטרנט. רשת המידע הגלובלית מאפשרת לחרדים מישיבות שמרניות, כאלה המחזיקות בספריותיהן רק את המובן מאליו, נגישות לספרות המחקר של מדעי היהדות ואל התודעה הביקורתית וההיסטורית. לרוב החוקרים החרדים יש חיבור לרשת בבית, אבל לא לכולם: צבי לשם מספר שיש הבאים לספרייה לא כדי לפשפש בכתבי יד עתיקים או לשוחח עם מלומדי האוניברסיטה העושים שם תורתם קבע, אלא פשוט כדי לעבוד במקום המספק גישה לרשת.
"בעידן הדיגיטציה הצליחה ספרות מדעי היהדות להשתחל, גם אם במידה מוגבלת, לתוך החוגים החרדיים והישיבתיים דרך מאגרי מידע כמו 'אוצר החכמה'", אומר מרדכי הוניג. "עד לאחרונה היו אלה הספרים. הטריגר של הולדת חוקר חרדי היה בדרך כלל היחשפות אקראית לספרות מחקרית־אקדמית כלשהי שקסמה וקרצה לו. אצלי היה זה הספר 'בעלי התוספות' של אפרים אורבך, שקניתי כשהייתי בן 15".
יש, ללא ספק, סיפור אהבה בין המדיה הדיגיטלית ובין עולם המחקר החרדי, שמממש את חריפותו גם בצד הטכנולוגי. כך צץ לו לפני שנים אחדות כתב־עת שבועי מקוון, שהיה במשך שנתיים במה חביבה במיוחד על חבורת החוקרים התורניים. "דאצ'ה" הוא נקרא, מילה רוסית שנכנסה לסלנג הישיבתי, ומבטאת מרחב פנאי שבו נהנים מן החיים, סוג של לגיטימציה נדירה להתפנקות ומעט התפרקות.
כותרת־המשנה של כתב־העת, שייסד וערך יצחק ברוך רוזנבלום, הייתה "פינת מרגוע לחכמי ישראל". הבמה הקפידה על שיח מכובד ועל רמת טיעון גבוהה, אך בין ההוראות לקהילת הכותבים־קוראים ניתן היה למצוא גם את הערת־הזהירות הבאה, שמעניקה הסבר נוסף לבחירה בפורמט הדיגיטלי דווקא: "נא להקפיד על צנעת העלון. ניתן להדפיסו לנוחות הקריאה, אך אין לחשפו לעין כול, ואת צנועים חוכמה".
לצד המאגרים האינטרנטיים וכתבי־העת המקוונים, גם הפורומים נוטלים חלק חשוב בשיח היהודי־מחקרי. אחרי שנים ארוכות שבהן פורום "סופרים וספרים" באתר "בחדרי חרדים" היה מדורת השבט של החוקרים התורניים, עבר השרביט לפורומים של "אוצר החכמה".
לאחרונה נפתח שם למשל שרשור מרתק וארוך המבקש ליצור רשימה של "דעות יחידאיות", כלומר עמדות הלכתיות שנקטו פוסקים ידועים במשך הדורות, בשעה שכל שאר הפוסקים סברו אחרת. בשרשור נחשפה התשתית הלמדנית־הלכתית של המשתתפים בשיחה, הבקיאים לא רק בביליוגרפיה והיסטוריה אלא גם במגוון רחב של עמדות ראשונים ואחרונים בשלל סוגיות.
על הפורומים ב"אוצר החכמה" מנצח כאמור בצלאל דבליצקי (תחת כינוי־הרשת "איש ספר"). מה שהיה מותר בחדרי חרדים אסור אצל דבליצקי, קנאי ללא חת המצנזר דיונים ומשתיק קולות שבעיניו אינם ראויים לבוא בקהל. אבל גם מי שמתגעגעים לפתיחות הרבה שהייתה נהוגה בפורום הישן, מבינים שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית, והשיח הרלוונטי של קהילת החוקרים מתנהל בעיקר בבמה החדשה.
קנאות, אגב, היא עניין יחסי: תוכנת הסינון המחמירה "נתיב", הפועלת על פי הנחיות ועדה רבנית ששמות חבריה חסויים, חוסמת את הפורום של אוצר החכמה, כאתר שתכניו חתרניים ובעייתיים. תוכלו למצוא בו למשל דיון לוהט וטעון פוליטית סביב אחד ממורי ההוראה הוותיקים של העדה החרדית בירושלים, הרב יצחק אייזיק כהנא.
פשקוויל שהופץ בירושלים כנגד ספרו של הרב כהנא "ארחות טהרה" וכנגד פסיקותיו המקלות בשאלות של נידה, הסעיר את הרחוב החרדי, ועורר תגובות חריפות לכאן ולכאן גם בפורום. במקרה הזה באה לידי ביטוי חלקי אחת הרעות החולות בפורום: מחיקתם של שרשורים משום שחרגו בעיני העורך מקו ההשקפה החרדי הרצוי. לאחר שהדיון כבר מילא שלושה דפי רשת, הוא נעלם באורח פלא מהאתר – והוחזר למחרת בגרסה מקוצצת.
הרב איתם הנקין נמנה עם מי שהצטערו על צמצום השיח בפורום הזה לעומת הזירות הקודמות, אבל הבינו שזו הזירה לכתוב בה. תחת הכינוי "תוך כדי דיבור" הוא היה מעורב בדיונים בפורום, ובמקביל ניהל לא מעט תכתובות אימייל אישיות עם החוקרים הפעילים שם. דרך הפתח הזה חדרה המציאות הישראלית אל תוככי מגדל השן החרדי, כאשר המשתתפים גילו כי הגבר שנרצח עם רעייתו לעיני ילדיו בעיצומו של חג הסוכות, הוא לא אחר מאשר הרב איתם "שלהם". הפורום נמלא שרשורים נרגשים של דברי הספד וכאב, יוזמות הנצחה ועילוי נשמה, וגם חשיפה של הקשרים הרבים שרקם הנקין עם עמיתיו מהרשת.
קשה שלא להיגרר לסופרלטיבים כאשר מדברים על איתם הנקין. מי שעקב אחר שלל פרסומיו התורניים – שהתאפיינו בכתיבה רהוטה, ביושר אינטלקטואלי ובביטחון של מי שעוסק בטריטוריה מוכרת לו - התקשה להאמין שמדובר בבחור צעיר כל כך. גם השיח על אודותיו בפורומים משרטט תמונה מרתקת. "הנרצח הדגול הי"ד היה בקיא מופלא בכל קורות ימי עמנו ובפרט בתולדות חכמי ליטא ותורתם", כתב הגולש המתכנה "מחולת המחניים".
"הייתה לי הזכות להתכתב כאן מעט איתו, וככל שהיה ישר והגון ומבקש האמת, כן היה דייקן נמרץ וחרוץ... כל תגובותיו אחת לאחת לא היו בהן שום דברים של סתם בכך, כתיבתו הייתה גדושה מזן אל זן בדברי תורה וחוכמה ומלאה באוצרות של יין ישן... מתוך תגובותיו ניכרה חתירתו התמידית לאמת, לא היה נבהל להשיב וכל דבריו היו תמוכים ביסודות איתנים, וגם כאשר ייצג דעות אחרות היה הוא בר פלוגתא הגון וישר ולא בוש להודות על האמת במקום המצטרך".
מי שהרחיב בדברי הספד היה דווקא "איש ספר", הלא הוא דבליצקי, הרחוק מהנקין בהשקפותיו, ושסגנונו הרגיל אינו מן המלטפים. "אמריו התייחדו בעושרם, בחדותם ובדייקנותם ואין דומה להם", כתב מנהל הפורום. "מדהים להיווכח בקשת הרחבה של האנשים שעמדו בקשרי התכתבויות איתו, ואע"פ שהם עוסקים בתחומים שונים, כולם כאחד מציינים את התועלת הרבה שהם קיבלו ממנו, ואת עושר המקורות שהוא הרעיף עליהם בעינו הטובה ובמזגו הנעים. פעמים הרבה שבתשובה לאיזו שאלה של מה בכך, הוא היה שולף 'תוך כדי דיבור' איזו רשימה מרשימותיו, מלאה, גדושה ועשירה, וזאת תוך ציון שהוא אוסף חומר נוסף בעניין זה ועוד חזון למועד.
"...הזכירו הרבה את יושרו ונקיותו, עם מידותיו הנאצלות. ברצוני להדגיש נקודה מסוימת, ושאין אדם כערכי עומד בה עד שנכשל בה: כתיבתו החריפה והפסקנית, היה בה משהו המזמין פולמוס, אבל מי שהשיב לו בתקיפות מתוך תחושה של 'ונקם ישיב לצריו' מצא עצמו נבוך ופאתטי כשגילה את האיש הנעים והצנוע שמאחורי הדברים".
בהמשך עמד דבליצקי על ההתעלות של הנקין מגבולות המשבצת המגזרית. לדבריו, בהתכתבויות אישיות ביניהם ציין הנקין "שמוצאו המיוחד, בן ונין למשפחת רבנים מאמריקה שלא השתלבה באחת הקבוצות המסוימות של שומרי התורה, מאפשר לו לראות עצמו משוחרר מכבלי התיוג והשיוך המגזרי שלעתים הוא מלאכותי. ניתן לומר שתחושה זו אפשרה לו במידה רבה לבקר ולדון ללא משוא פנים בתופעות מכל המגזרים כולם". דבליצקי טען שהדבר ניכר בעמדה העצמאית שנקט הנקין בשורה של פולמוסים, ושאת לבטיו והשערותיו הוא פירט פעמים רבות בתכתובות אישיות – שכן בפורום הקפיד לפרסם רק דברים שיכול היה לעמוד מאחוריהם בלב שלם.
"אני כשלעצמי מוצא הפרזה בשני הקצוות", כתב הנקין לדבליצקי ביחס לפולמוס שהתנהל בפורום סביב דמותו של הרב אהרן ליכטנשטיין המנוח. "הן המאמר הלגלגני והבוטה כנגדו... והן מאידך ההיתממות כאילו אין כאן אלא המשך ישיר של שלשלת חכמי ישראל במעלה הדורות, שתמיד היו מהם שהיה להם יד בתרבות הכללית". הנקין קיבל את דבריו של דבליצקי שגם בציבור הדתי־לאומי הייתה התנגדות לדרכו של הרב ליכטנשטיין, שהרי "אין ספק שבשביל כל בן ישיבה מן המניין (למעט כאלה שמהר עציון ו'שמאלה') צורם מאוד לראות ציטוטים מהתרבות הנוכרית וכדומה בתוך מאמר תורני. רק שבמקרה הזה (של הביקורת בתוך הציבור הדתי־לאומי – י"ש) ההתנגדות לדרך לא נכרכה בפסילה אישית".
"יש הרבה להצטער שהגבולות ה'מגזריים' חוצצים גם בפני גדולי התורה", כתב הנקין במייל אחר לדבליצקי. "החלוקה החותכת שכל אחד שייך דווקא לציבור זה או דווקא לציבור אחר, היא מלאכותית הרבה פעמים, ולמשל תמוה שכמה קומיקאים ומוזיקאים ובדרני־שוליים (לצורך הדוגמא) נחשבים בעיני ההמון ל'חרדים' שהרי למדו בחדר וגם לובשים כובע בביה"כ, אבל אלפי משפחות של עמלי תורה המקפידים על קוצו של יו"ד ואין צריך לומר שטלוויזיה ועיתונים חילונים וכל כיו"ב זהו עניין מופרך לגמרי אצלם, הם 'אינם חרדים' שהרי לובשים חולצה בצבע אחר וגם שמחים ביום העצמאות. ואפילו האדם שרואה לעיניים יכול לדעת על מה עתידים להיות נידונים בבית דין של מעלה, אם ישאלו שם על תלמוד תורה ומשא ומתן באמונה וציפייה לישועה, או שישאלו איזה פתק הושם בקלפיות של המדינה".
את הדברים הללו כתב הנקין אגב תיאור גדלותו התורנית של הרב דב ליאור. "בפה מלא אני יכול להגיד שמדובר בגדול עצום בתורה והוראה, שכל הש"ס והשו"ע מונחים בראשו הפלא ופלא", כתב. ועם זאת, ציין, הרב ליאור לא נחשב בעיני החרדים, רק בגלל שבענייני היחס לציונות "הריהו שייך דווקא למחנה אחד וממילא מוקצה למחנה האחר, אבל כשלעצמו, הלא אין לו בעולמו אלא תורה, כפשוטו (ועל עניינים כמו תרבות המערב או עולם האקדמיה, שרווחים בחלקים גדולים ממחנהו, הריהו מלגלג בליצנותא דע"ז כל שני וחמישי)".
בציטוטים הללו של הנקין ניתן לשמוע מנגינה של חרדיות; כפי שדבליצקי ואחרים בפורום שבו וציינו, להנקין הייתה יכולת לשוחח עם אנשים שונים בשפות המקובלות עליהם. בהתכתבות פרטית עם משתתף אחר בפורום העיד הנקין שבשעה שהוא כותב ב"אוצר החכמה" הוא מאמץ את הסגנון המתאים, ומקדם בזהירות נושאים הקרובים ללבו.
מהי המוטיבציה להיכנס לגוב האריות הזה? ובכן, הנקין האמין שבכל מקום יש נקודות טובות, ושמח לרכוש היכרות עם אנשים שבאופן אחר לא היה יכול לפגוש. הוא העיד על עצמו שהוא "משתדל לרדוף שלום אפילו במקום שרודפים את שכמותי", וכפי שכתב בפעם אחרת בפורום הרגוע יותר שבאתר "בחדרי חרדים", תחת הכינוי "תכלת דומה": "מתאמץ בכל מאודי שלא לשנוא אף אחד ולא להוציא מן הגדר שום ציבור שלשיטת עצמו עושה לשם שמיים, אפילו כאלה שלשיטת עצמם הנ"ל מוציאים אותי מן הגדר ומבזים את הרב'ה שלי באופן בלתי נסבל".
לאחר הירצחו של הנקין התעורר ויכוח בין מכריו וקרוביו באשר למקום שתפס בעולמו כל אחד משני הקטבים – הלימוד האקדמי והלימוד הדתי (ראו מסגרת). שלא במפתיע, המתח בין שני אלה הוא נושא המעסיק דרך קבע רבים מהחוקרים התורניים. בפורום של "אוצר החכמה" ואחרים ניתן למצוא לא פעם יחס ארסי ולגלגני לאנשי המחקר הקלאסי, המוצגים כעסוקים בדיוקים מופרכים או מיותרים פשוט מכיוון שאינם יודעים ללמוד. או בלשונו החריפה של אחד מכותבי הפורום: "אינם מסוגלים ללמוד דף גמרא בלי שוטנשטיין ומילון".
כך למשל מושמת ללעג שנון המתודה של הפרופסור הישיש דוד הלבני, אולי גם "בזכות" שיוכו בעבר לתנועה הקונסרבטיבית. באנלוגיה על הגישה שהוא מזוהה איתה, ולפיה רוב סוגיות התלמוד נערכו על ידי דור של חכמים אנונימיים בתקופה הסבוראית, שהוא מכנה "סתמאים", כתב הגולש "אפרקסתא דעניא" כי עיין בהקדמותיו של הלבני לשתי מסכתות שונות, והגיע למסקנה כי "הלבני לא כתב את המאמר בעצמו, אלא כתב קטעים מסוימים שגם הוא לא כל כך הבין מה הוא כותב ולמה הוא מתכוון. המגיה שלו והמו"ל שלו הם אלו שהוסיפו קטעים סתמאיים וחיברו את כל הקטעים המפוזרים למסכת אחת אחידה למראה".
אפשר, כמובן, שהזלזול הזה נובע מרגשי נחיתות של מי שלא רכשו השכלה אקדמית מסודרת, או מבורות של מי שעולמם האינטלקטואלי מוגבל לשיח שלתוכו גדלו. בכל מקרה, הוא רחוק מלהיות מוסכם בקהילת החוקרים התורניים: יש מהם שמשתלבים באקדמיה בשנים האחרונות, וגם אחרים מבינים שהבוז שרחש עולם הישיבות כלפי מדעי היהדות נדרש להתעדכן: כפי שמציין דובאוויק, ענף מדעי היהדות בדור האחרון שונה מכפי שהיה בעבר – אז היו החוקרים רחוקים מבית המדרש, ומחקריהם העידו לעתים על בורות ולעתים על הפיכת טפל לעיקר. בדור הזה, הבולטים שבחוקרי התחום הם תלמידי חכמים מובהקים, ועדיין, מי שמפרסם בכתבי־עת חרדיים, או מבקש לשמור על לגיטימציה ברחוב החרדי, אינו יכול לכתוב באופן חופשי.
"הם צריכים להיות זהירים באיך שהם כותבים, את מי הם מצטטים, ואפילו איזה תואר לתת לו", מסביר צבי לשם. "אני זוכר מישהו כאן שרצה לצטט מ'תוספתא כפשוטה' של הרב שאול ליברמן (תלמיד חכם שהיה ראש הסמינר התיאולוגי של התנועה הקונסרבטיבית בניו־יורק – י"ש), והוא לא ידע מה גרוע יותר – לכתוב הרב ליברמן או פרופ' ליברמן. בסוף הוא פשוט לא הזכיר את שמו".
אף שכמה מהם כבר נושאים תואר דוקטור, בדרך כלל החוקרים התורניים אינם נוטלים חלק במירוץ האקדמי למשרה ולהכרה, והדבר מעצב את עולמם. "הניתוק מעולם האקדמיה, על התחרותיות שבו, מקל מאוד על החוקר לחלק מחוכמתו לחבריו בלי לחשוש מגנבת חומרים ומחקרים, ובמקביל לקבל מחוכמת חבריו", אומר הרב יואל קטן. "מצד שני, הלחץ בעולם האקדמי לפרסם מאמרים איכותיים, והצורך להעמיד את הדברים לביקורות העמיתים, מביאים לעתים לתוצאות מצוינות שלא ניתן להשיג במחקר התורני".
"העובדה שאנו לא חלק מהמירוץ הזה", מסביר לי ג', "מועילה לשלוות נפש, לחירות אינטלקטואלית, לחירות בבחירת תחומי העיסוק בלי להידרש לקורסים מקדימים שאינם הכרחיים במלואם, ולחירות בדרכי פיתוח הרעיונות. אני רואה את החוקרים החרדיים כנהנים מהחירות שהיתה מנת חלקם של הדור הראשון של החוקרים בתנועת 'חוכמת ישראל'".
המודעות החריפה של החכמים היהודים לגלגולי מסורתם, קדמה למעשה במאות שנים לתנועת "חוכמת ישראל", זו שהשליכה את הקריאה הביקורתית המודרנית על ארון הספרים היהודי. לאורך כל הדורות היו גאונים, ראשונים ואחרונים שעסקו בביקורת הנוסח, בתולדות מנהגים, בהצבעה על טעויות שהשתרשו ובמבט חשדני כלפי מה שעמי הארצות ראו כ"יהדות" שאין לשאול אחריה שאלות.
גם בפרספקטיבה הצרה והמודרנית יותר, של יחסי אקדמיה־חרדים, החבורה המדוברת בכתבה הזו ודאי אינה הראשונה. "מפעל הביבליוגרפיה העברית", פרויקט אקדמי לעילא המקטלג את כל הכותרים שיצאו בעברית ובשפות יהודיות אחרות לאורך כל הדורות, מנוהל כיום על ידי יצחק יודלוב, מלומד חרדי נטול השכלה אקדמית. בין מייסדי המפעל הזה בלט הרב שמואל אשכנזי (דייטש), שגדל בבתי־אונגרן. אשכנזי, מהמפורסמים שבחוקרי הספר החרדים, משמש כיום גם חבר כבוד בחברת "מקיצי נרדמים", הוצאה לאור עתיקה המזוהה עם "חוכמת ישראל".
גם בין עובדי הספרייה הלאומית בלטו שני חוקרים חרדים: יהושע מונדשיין, חב"דניק עצמאי שנודע במחקרי החסידות שלו, ובחנוכה שעבר נפטר בעקבות מחלה קשה; ומאיר וונדר יבדל"א, איש ספר והיסטוריה, שחיבר בין השאר את המפעל המונומונטלי "מאורי גליציה". מפעל דומה ביחס לחכמי הונגריה נוצר בידי החוקר החרדי המנוח יצחק יוסף כהן, שפעל במסגרת "מכון ירושלים", המפורסם שבמפעלי המו"לות החרדיים בעלי הנטייה המחקרית. ראויים לציון גם יצחק ישעיהו וייס ומשה אלכסנדר זושא קינסטליכר, שניהם חוקרים פוריים בתחום ההיסטוריה הרבנית, שערכו את "צפונות" המנוח.
מה הופך אם כן את בני החבורה הצעירה לשונים מכל קודמיהם? אולי העובדה ששילובים שנראו בעבר טבעיים נעשו מסובכים יותר כתוצאה משני תהליכים מקבילים - הסתגרות החברה החרדית, והתבצרות האקדמיה בתוך ההגדרות הרשמיות. עולמם של המלומדים מכל הזרמים, זה שבו הידע והסקרנות הם העיקר, התחלף במציאות של קטגוריות שפיטות בהיכלי האקדמיה - ובמציאות של "השקפה" קשיחה וצנזורה במרחב החרדי. מעטים הם אלו שמבקשים להשיב ליושנה את עטרת המחקר, כזו שאינה תלויה לא בקתדרה ולא בכובע השחור.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם