גם יהדות הומניסטית צריכה לתת מקום לאלוהים
צריך להעביר לצל הרבה יותר מדי פרקים וספרים בשביל להמשיך לטעון שהתוכחה המוסרית של הנביאים הם עיקר היהדות וכל השאר הוא עיוות מצער. תוכן הדברים הוא "זה לא מתאים לנו אז הבה נייחס זאת לגלות", בלי שהייחוס יוכח באופן מתקבל על הדעת
ימי ראשית המדינה היו ימים של פריחת לימודי התנ"ך בחינוך הכללי. קברניטי החינוך של המדינה הצעירה ראו בתכניו הארציים גשר ישיר לימי קדם, המדלג על חשכת הגלות התלמודית שאותה יש לשלול. לבנות קו ישיר, ללא תחנות ביניים, מהתנ"ך אל הפלמ"ח. אולם עיון בתוכניות הלימודים יגלה את היעדרותה של דמות אחת, משמעותית למדי, מתוך הקורפוס התנ"כי הנרחב – אלוהים. גיבורים, נביאים, מלכים, מקומות, אירועים, עולם שלם של לימוד מקרא, אך ללא הדמות שמכוננת אותו.
עוד כותרות ב-nrg:
- צפו: הקליפ שעושה צחוק מדאע"ש ומה-BDS
- כיסו את המת: 'המודיע' צנזר תמונה של גולדין ז"ל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נזכרתי בכך כשקראתי את מאמריו של מיכה גודמן שהתפרסמו כאן בשלושת השבועות האחרונים. גודמן מבקש להציג פרוגרמה לזרם יהודי–ישראלי חדש, מעין מפלגת מרכז חדשה. כפי שהרחיב במאמרו השלישי, זרם זה מכונן את עצמו מתוך ביקורת על העמדה הדתית מחד והעמדה החילונית מאידך, וטוען לשילוב חדש ביניהן. כעת שעתו של המבקר לעמוד בעצמו במבחן הביקורת. בשורות הבאות אבקש להציג שלוש ביקורות: פרשנית, חברתית–תרבותית, ודתית.
היהדות האמיתית לדידו של גודמן היא תורת הנביאים שקובעת ש"הרגישות המוסרית חשובה מקפדנות פולחנית". המשמעות היא "הבלטת הצדדים האוניברסליים על פני הצדדים הפרטיקולריים". הקפדנות הפולחנית אינה אלא צורך הגלות המתגוננת, והיא עיוות עצוב של היהדות שממנו הגיע הזמן להשתחרר. מכאן נובעת התמקדות במצוות שבין אדם לחברו, תוך הנחת המצוות שבין אדם למקום בצל, שתביא אותן לניוון מהיר.
האם ניתן לקרוא ביושר את התנ"ך ולקבל קביעה זו? הרי הפרויקט המרכזי של הנביאים, המתחרה אף במשנתם המוסרית, הוא המלחמה בעבודה זרה והתביעה מהעם לממש את מחויבותו לאלוהי ישראל. בהקשר הדיון שלנו יש לציין שתי משמעויות של מאבק זה – היותו מכוון לקשר המחייב שבין העם לא–ל, ולא לשאלות מוסריות; והיותו מכוון נגד התרבות השלטת באותה העת, באופן המבקש לבדל את עם ישראל מעמי הסביבה. ממבט זה, נדמה שגם הפירוש לפסוקי המוסר של הנביאים כמביעים קביעה עקרונית של הסתייגות מהפולחני והפרטיקולרי היא פרשנות מפליגה.
אולם אי אפשר לקרוא בתנ"ך רק את ספרי הנבואה. החלק העיקרי והמכונן שבהם הוא חמישה חומשי תורה. תוכנם המרכזי הוא כריתת הברית שבין עם ישראל לאלוהי ישראל, ברית הכורכת יחד מצוות שבין אדם למקום עם מצוות שבין אדם לחברו, כמקשה אחת שאינה ניתנת להפרדה. לא מעט ממצוות אלו, יש להוסיף, עוסקות גם ביצירת הפרדה וחציצה בין ישראל לעמים הסובבים ולתרבותם. הפרטיקולריות והפולחן אינם חידוש של הגלות אלא פרשנות ישירה של הטקסטים המכוננים שלנו.
בספרו "נאומו האחרון של משה" מבקש גודמן להציע פירוש כולל לספר דברים. הוא מתבסס על ההשוואה בין ספר דברים לספרי התורה הקודמים לו, המלמדת שספר דברים נוטה אל האוטונומיה האנושית ואל העדפת הממד המוסרי יחסית לספרים הקודמים. הקורא את ספרו יקבל את נאומו האחרון של משה כמתאים באופן מפתיע למדי לאקלים האינטלקטואלי בן זמננו. אפשר לומר שלא נתנבאו הנביאים אלא לשנת 2015.
גם כאן חוזרת אותה התופעה: הקב"ה, הברית המחייבת והמצוות הכרוכות בה נעלמים. הם אינם מוכחשים, אלא רק עוברים אל הצל. אך כל קורא של ספר דברים יודע שהברית עם האלוהים עומדת במרכזו של הספר. שהברכות והקללות הקשורות בקיומה אינן מתיישבות עם אוטונומיה אנושית במובנה המודרני. הקריאה היחסית מול ספרים אחרים מאירת עיניים, אך אינה יכולה להחליף את הקריאה הישירה של הספר כמות שהוא, על כל רכיביו.
גודמן בוודאי יביא להגנתו דוגמאות רבות של פרשנות יוצרת מדורות שונים. אולם מי שמצהיר על עצמו כמחויב לביקורתיות המודרנית, ועושה בה שימוש כנגד עמדות מתחרות, אינו יכול לאבד כל חוש ביקורת כאשר מדובר באמונותיו האישיות. מה עוד שגם לפרשנות היוצרת יש מידתיות מסוימת שמעבר לה הקשר למקור קלוש מכדי לטעון לרצף.
צריך להעביר לצל הרבה יותר מדי פסוקים, פרקים וספרים בשביל להמשיך לטעון שהנאומים הנפלאים של התוכחה המוסרית של הנביאים הם עיקר היהדות וכל השאר הוא עיוות מצער. וזה עוד לפני שנגענו ביצירת חז"ל לדורותיה. נראה שהשימוש בנוסחת "תורת הגלות" סובל כאן משימוש יתר שתוכנו הסמוי הוא "זה לא מתאים לנו אז הבה נייחס זאת לגלות", בלי שהייחוס יוכח באופן מתקבל על הדעת.
המאמר השלישי מציג את החזון התרבותי–חברתי ל"זרם המרכזי שיוביל את החברה הישראלית" אל עבר אחדות דתית חילונית. מה ימנע משתי קבוצות המקור, הדתית והחילונית, להצטרף אל יוזמה מבורכת זו?
את הצד הדתי קל יותר להסביר לאור האמור לעיל. מי שעוקב בקביעות אחר פרשת השבוע, קורא כל יום קריאת שמע, שומע קידוש מדי שבת, יתקשה מאוד לגשר בין התכנים היהודיים כפי שהוא פוגש אותם בפרקטיקות הבסיסיות ביותר לבין התוכן האוניברסלי–מודרני שגודמן מציע לו. נחוצה מידה גבוהה של נתק בין המעשה היום יומי לבין התודעה הדתית בשביל לעמוד בכך.
אולם בכך לא די. נדמה שחברי הקהילה הדתית, שיונקים מצעירותם את הטקסטים היהודיים, לא יקבלו את הדמיון הרב מדי שמציע גודמן בין יהדותם לבין התרבות השלטת. המקורות שהם קוראים ולומדים מציגים בפניהם מסורת שרואה את עצמה במובנים רבים כתרבות נגד. תרבות נגד לעולם אלילי בזמן המקרא, תרבות נגד לעולם ההלניסטי בזמן בית שני ואחריו, וכן הלאה.
מדעי היהדות ברובם ביקשו להציג את צדדי הדמיון בין היהודי לבין התרבויות הסובבות, והאינטרס התרבותי של מחקר זה הוא ברור. אולם בצד הדמיון המתבקש קיים השוני, הניגוד, ותפקידו מרכזי לא פחות. גם אנשי ציונות דתית רבים, הרואים באור חיובי את החידושים של העולם שבו אנו חיים ומבקשים את הדרך הנכונה לשלב אותו בתוך עולמם, שואלים את עצמם מה השווה וגם מה השונה. הם נוטים להירתע מדרך שמבקשת לבצע רדוקציה ליהדות כך שתיישר קו עם אקלים תרבותי בן הזמן, ואינה מסוגלת להציג עמדה אלטרנטיבית, גם כאשר משמעה הוא זלזול ואי קבלה מצד הסביבה העולמית.
את הטענה של "החילונים המרדנים" ניתן להסביר בדברים ששמעתי מאחד העיתונאים הבכירים בישראל. הוא אמר בערך כך: "אני לא מוצא כל עניין ביהדות, כיוון שכל דבר משמעותי שמציגים לי מתוכה אני מוצא בצורה הרבה יותר רחבה וטובה בתרבות המערבית". היינו אם הדבר הטוב ביותר שפרשנות היהדות מסוגלת להפיק מתוכה הוא התאמתה לערכי התרבות המודרניים, מדוע לא לפנות אל המקור, שתמיד יציג את עצמו בצורה טובה יותר?
גם ביקורת המודרניות שאותה הציג גודמן בהרחבה לקוחה מדה–טוקוויל ולא ממקורות יהודיים ולא במקרה. אלו ביקורות אימננטיות של העולם המערבי כלפי עצמו, והן נכתבו בתצורות רבות ומזוויות שונות על ידי הוגי המודרניות המרכזיים ביותר. מזווית מסוימת ניתן להציג את התרבות המערבית המודרנית כשועטת אל הטכנולוגי והצרכני תוך שהיא מקוננת ושונאת את עצמה על כך. אולם חילוני שבוחר להיענות לביקורת ולשנות כיוון יכול לעשות זאת בחיזוק המסגרת המשפחתית, בהצטרפות לקהילות שיתופיות ואקולוגיות, בהגבלת השימוש בטכנולוגיה ועוד. זאת, בלי להעמיס על זה באופן מלאכותי את הכותרת "יהדות". האם חייבים סוג של הלכה כדי לחזק ערכי משפחה?
בסופו של דבר הכול חוזר אל אותה דמות נעלמת. התורה בפרט, התנ"ך בכלל והתורה שבעל פה הם סיפור הברית שבין עם ישראל לקב"ה. קשה מאוד לדבר על התחדשות יהודית כלשהי מבלי לתת את הדעת לשני צדדיה של המשוואה הזו – אדם ואלוהים. גם הקב"ה עובר לצל במאמריו של גודמן, כמו גם בפרשנותו לספר דברים. הוא מתבקש לפנות את מקומו לטובת האוטונומיה האנושית.
התרבות המודרנית הכריזה על מרידה עמוקה במשוואת אדם–אלוהים, תוך שהיא תוקפת אותה ממגוון זוויות. בין היתר כשהיא מציגה בזכוכית מגדלת את כל חסרונותיה האפשריים, כפי שפתח המאמר השלישי. צדדים רבים של מתקפה זו הם מאתגרים מאוד, ויעידו על כך מיליוני היהודים שבחרו בהתבוללות רוחנית, ובעקבותיה באה ההתבוללות הפיזית, במאות שנים אלו. אולם דווקא היא הנותנת – כשם שיהדות המקרא ביקשה להציג אלטרנטיבה לתרבות השלטת של פולחן העבודה הזרה, כך אנו נדרשים להציג אלטרנטיבה לתרבות השלטת של פולחן עבודת האדם.
אלטרנטיבה זו סוברת שלטווח הארוך והרב דורי, רק קשר אדם ואלוהים הוא שמבטיח את מותר האדם, הוא שמבטיח את עיגון המוסר, הוא שמבטיח את המשך היצירה וגם את המשך הקיום. הבריחה מאלוהים נותנת חוויה ראשונית משכרת (ומשקרת) של חופש, כתינוק הבורח מבית הספר וצועק "אני מלך", אולם סופה בכניעה עמוקה ומייאשת אל מול החידלון האנושי. האופציה העברית, כפי שהיא מתוארת כבר בחומשי התורה, מיישמת זאת כאשר היא קושרת יחד מצוות שבין אדם לחברו יחד עם מצוות שבין אדם למקום, למערכת אחת שלמה.
בתגובה לביקורת, גודמן חוזר ומכריז שהוא אינו מבטל את המסורת ההלכתית. אולם אין צורך לבטל אותה, מספיק להעמיד אותה בתוך מסגרת מחשבתית שבה היא מתרוקנת מתוכנה. ובאמת, קשה לתת מקום למצוות שבין אדם לאלוהיו כאשר הא–ל מפסיק להיות פקטור משמעותי בחוויית החיים של היחיד.
ברור שעם מצב נתון קשה להתווכח, ואצל אנשים רבים זה המצב הנתון. בשבילם, הדרך שמציע גודמן יכולה להיות גלגל הצלה חיוני. ככזו, היא בוודאי דרך חשובה, הנותנת מענה לנערים ונערות, וגם למבוגרים מהם, הנמצאים במרחב הביניים שבין העולמות. לכן, יש לשבח את מפעליו החינוכיים הייחודיים של גודמן. אולם אם הוא מבקש לא רק להציע פתרון ליחידים בנקודת זמן מסוימת, אלא לכתוב "פרק המשך לפרקים הקודמים" של התורה העברית, רצוי שלא לחרוג מהקו המרכזי של העלילה.
פנים רבות לגילוי האלוהי. על הים נתגלה כגיבור מלחמה, בסיני כזקן מלא רחמים, וכך בזמנים שונים, בפרצופים שונים, נגלה ונסתר כאחד. בכמיהת הסופי אל האינסוף ב"ה, בתחושת החיים הטהורה המפעמת בתוככי המציאות, במשק המופלא של כנפי ההיסטוריה, באצבע המכוונת את האדם ליעדו, ועוד ועוד. המציאות המודרנית מאתגרת אותנו למצוא מחדש את מקומו בחיינו, באופן שמעצים את האדם ובו בזמן שומר עליו מפני עצמו.
הכותב הוא
ר"מ בישיבת
ההסדר בעתניאל
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם