ראשי » יהדות » מגזין

חופשיים על הבר: יוצאים בשאלה מבקשים הכרה

מיני פסטיבל שנערך בירושלים ניסה לשים זרקור על קבוצה לא קטנה של יוצאים בשאלה מהחברה החרדית, שחולמים להשתלב בחברה החילונית אבל עדיין מתים על 'פרחי לונדון'

זה היה מוזר. בשמונה וחמישה בערב הגענו לפאב הזעיר "פנקס הקטן", הממוקם בסמטה עמוסת פאבים מיניאטוריים שכמותו באזור נחלת שבעה בירושלים. חמש דקות קודם לכן הייתה אמורה להתחיל שיחתה של חברת הכנסת לשעבר עדי קול, ובמקום לא נצפתה כמעט נפש חיה.

עוד כותרות ב-nrg:
- מה עושים חנונים דתיים במקום החילוני בעולם?
- יש פתרון לטרנספר החתולים: סירוס באמצעות גוי
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הרצאתה של החכל"שית ממפלגת "יש עתיד" הייתה חלק ממיני פסטיבל בשם "יוצאים על הבר", המתקיים זו השנה השלישית על ידי עמותת "יוצאים לשינוי", המאגדת יוצאים בשאלה מהעולם החרדי ומנסה לבנות עבורם מערכת נגישה יותר בעולם האקדמיה, הצבא ושאר תחומי היום–יום. הפעם הרחיבו אנשי הארגון את הערב, והעמידו לו"ז נאה שכלל כמעט 20 אירועים שונים — הרצאות, מפגשים, שיחות וסיורים, שמטרתם לאפשר הצצה לתת–מגזר שקולו כמעט לא נשמע בחברה הישראלית.
 
אז לצאת בשאלה אין להם בעיה, אמרתי לעצמי בעודי פוסע לפאב הסמוך, "חדר וחצי", אבל לצאת מהבית ולשמוע הרצאה של נבחרת ציבור שפעלה למענם, זה כבר גדול עליהם. ב"חדר וחצי" ציפתה הפתעה. כ–70 איש ואישה נדחסו מסביב לבר ומילאו את חלל המקום, וכולם האזינו קשב רב לשיחה שכבר הייתה בעיצומה, שאותה נשאה מישהי בשם רות בנדיקט. כאמור, זה היה מוזר; לשיחה עם ח"כית לשעבר מגיעים פחות ממניין אנשים (תשעה, ליתר דיוק. ספרתי), בעוד לשיחתה של בחורה אנונימית מגיעים עשרות רבות.

רות בנדיקט, בת 28, כותבת מזה מספר שנים בלוג אינטרנטי בשם "בציציות ראשי". לבלוג הזה יש מעריצים רבים בקרב קהילת היוצאים בשאלה מהעולם החרדי, וגם, כפי שתכף יתברר, מהעולם החרדי עצמו. בפלטפורמת הבלוגים הגדולה "וורדפרס" בעברית מככב "בציציות ראשי" תדיר באחד המקומות הראשונים, ושיטוט בו מגלה למה.

רות כותבת נהדר, בשפה קולחת ומצחיקה–מרירה, על חייה כיוצאת בשאלה. היא מדברת מגרונם של אלה שעזבו עולם שלם ומוגדר לעייפה לטובת מערכת ערכים חילונית, שלא פעם מעמידה אותם בפני מצבים שזר פשוט לא יבין. השיחה בפני ציבור באי "חדר וחצי" הייתה הופעתה הפומבית הראשונה אי פעם, והשמועה על חשיפתה של כותבת הבלוג המסתורית עשתה לה כנפיים.

שני האירועים הללו — השיחות של עדי קול ורות בנדיקט — הגדירו די במדויק את מה שהמשיך והתרחש ב"יוצאים על הבר": שיח פנימי מאוד אם כי ערני ומעניין, שמעטים מאלה שאינם שייכים לחבורה הלא גדולה של יוצאים בשאלה בגילאים הנכונים טרחו להשתתף בו. מאוחר יותר יחלוק עליי דובר עמותת "יוצאים לשינוי", יוסי קלאר: "המפיקים אומרים שהיו 400 איש בכל האירועים יחד. זה מבחינתנו הישג גדול. מתוכם אני מעריך שהכרתי בערך 20%. זה הרבה, אבל עדיין היו אנשים שנפתחו לעניין בפעם הראשונה".

קצת כמו מארגני הפגנות ימין בכיכר מלכי ישראל בשנות התשעים, גם דובר העמותה שארגנה את האירוע קצת מעגל את המספרים כלפי מעלה, אם להשתמש במה שכנראה יקבל את אות אנדרסטייטמנט העשור. נכון שלכמה מהאירועים שבהם נכחנו הגיעו כמה עשרות אנשים, אבל היה ברור שמדובר פחות או יותר באותם אנשים שנדדו ממקום למקום ומאירוע לאירוע.

קלאר לא מתווכח עם התזה שלי, ולוקח אותה למקום אחר: "התפקיד שלנו הוא לנסות לעשות שינוי מלמעלה. כלומר, לא לטפל בפרט החרדי שיצא בשאלה, אלא לגרום למוסדות להבין שמדובר בקבוצה שזקוקה להתייחסות מיוחדת. יש לנו כבר הצלחות כמו הקמתה של מכינה קדם–אקדמית באוניברסיטה העברית ליוצאים בשאלה מהמגזר החרדי, ואנחנו עובדים הרבה מול הצבא כדי לאפשר ליוצאים בשאלה לקבל מעמד של חיילים בודדים".

למה הם צריכים אתכם כדי לקבל מעמד שכזה?
"ישנן הגדרות מי זכאי להיות מוגדר כחייל בודד. אחת מהן היא ניתוק קשר מלא מהמשפחה. ברגע שיוצא בשאלה קיבל באחד מימי שישי טלפון של 'גיט שאבעס' מאמא שלו ומישהו עלה על זה, הוא מאבד את הזכאות. אנחנו צריכים לגרום למערכות להפנים שבמובנים רבים מגיעים לאנשים הללו תנאים של חרדים. נכון, הם יצאו מהעולם החרדי, אבל הכלים שהעולם הזה העמיד לרשותם מבחינת השכלה והכרת העולם שבחוץ, זהים למי שנשאר חרדי ורוצה ללכת לעבוד או להתגייס. עכשיו, תאר לך שפקיד בכיר במשרד האוצר או בעל עמדה בכירה באוניברסיטה היה שומע את השיחה של רות, הרי ברור שמרגע סיום השיחה הוא היה חושב ומתנהג אחרת לגבי ההתנהלות המוסדית מול יוצאים בשאלה מהעולם החרדי".

אבל זה בדיוק העניין, לא היו שם כאלה. השיח היה מאוד פנימי והתחושה הייתה קצת כמו של תנועת נוער, שבה כולם מכירים את כולם מפעולות קודמות.
"אם זו התחושה שאיתה יצאת, אז מדובר בכישלון שלנו. אבל אני לא חושב ככה. נכון שלא היו בקהל פקידים בכירים או פרופסורים, אבל מספיק שהיה שם בן או אחיין של מישהו כזה, והוא ידבר איתו על העניין — ויש לנו שינוי תודעתי. אני מאמין בכך".

השיחה שהעבירה רות בנדיקט הייתה כאמור אחד משיאי הערב. הוא היה שיא שנמשך זמן קצר מאוד. בנדיקט, שניכר בה כי היא מרגישה נוח יותר בעולם הכתיבה מאשר בהרצאה מול עשרות אנשים, סיימה את דבריה אחרי כחצי שעה בלבד. דוד וולך, במאי הסרט "חופשת קיץ" ומהדמויות היותר ידועות בקהילת היוצאים בשאלה, היה הראשון לזהות את תחושת הפספוס, וביוזמה ראויה לציון נטל את המיקרופון לידיו והפציר בקהל לשאול את בנדיקט כמה שיותר שאלות.

"יש לכם הזדמנות נדירה", אמר, "נצלו אותה עד הסוף". שאלות נשאלו, תשובות נענו, ודווקא החלק הזה של השיחה, הבלתי מתוכנן, היה המעניין ביותר. בנדיקט נשאלה האם מלה את בנה שנולד לפני מספר חודשים. היא התוודתה שכן, אך הדגישה שהדבר נעשה לא מרצון ואמונה כלשהם, אלא בעיקר מחשש שמא יצחקו עליו כשיגיע לצבא, "וכמובן שאני גם לא רוצה שהוא יילך לצבא, אבל זה כבר עניין אחר". מישהו שאל אם היו לה רגעי שבירה בדרך. היו גם היו, היא אמרה, אבל זה תמיד קרה מאוחר מדי. אף פעם לא הייתה דרך חזרה. האם את מאמינה באלוהים? נשאלה. אני באמת לא יודעת, ענתה בנדיקט בכנות.

הוא בהחלט נראה כמו מישהו שהגיע לכאן בטעות. עם לבוש חסידי למהדרין, פאות מסתלסלות וכיפה שחורה גדולה, יושב לו יוסי (שם בדוי) ומנסה להיבלע באחד מקירות הפאב. אני פונה אליו ומציג את עצמי. "אה, אריאל שנבל, בטח. ממקור ראשון. אני קורא כתבות שלך. אני מקבל אותן במייל יחד עם כל הכתבות של העיתון שלך. תשמע, תמסור לחבר'ה ממוסף שבת שהם שיחקו אותה עם סדרת המאמרים של מיכה גודמן. פשוט מעולה".

קצת המום משטף המידע שלכאורה לא היה אמור להיות ברשותו של חרדי משכונת מאה שערים, אני שואל את יוסי מה לעזאזל הוא עושה כאן. "אה", הוא עונה ומתחיל להתנדנד על כיסאו בתנועה בלתי רצונית, "אני עוקב אחרי הבלוג של רות כבר כמה שנים. היא כותבת נפלא. הבלוג שלה נוטף אנושיות, חשוף ומאוד אמיתי. אני ממש כמו אלה שמעריצים סופר וקוראים כל מה שהוא כותב, ורוצים מתישהו לפגוש אותו פיזית".

ואיך ההתרשמות?
"ברור שהיא מתבטאת בכתב יותר טוב מאשר בעל פה, אבל זה לא ממש עניין את רוב מי שהגיעו לפה, כולל אותי. היא אישה מאוד אמיצה. אני יודע עד כמה קשה לצאת מהחברה החרדית, ולנשים עוד הרבה יותר קשה".

למה בעצם?
"גברים חרדים שעוזבים את העולם החרדי מגיעים ממקום אחד של שליטה למקום אחר של שליטה. הערך המוסף שגברים חרדים מוצאים בעולם החילוני מהבחינה הזו הוא מינורי. אישה חרדית, לעומת זאת, בגלל מעמד האישה הנמוך מאוד בחברה שממנה היא באה, יוצאת מיובש רעיוני ואישי עצום ומגלה חופש. הביטוי שלהן בעולם החילוני לפיכך הוא הרבה יותר חזק. וכשאישה כזו מבטאת את השינוי הקיצוני הזה בכתב, זה מעניין ומרשים".

סליחה על השאלה האישית, אבל אשתך יודעת שאתה פה?
(צוחק) "אשתי לא תמימה. היא יודעת שאני מבלה, ולא רק בבית המדרש כל היום. אנחנו משפחה של 'חוצניקים' (חרדים שגדלו בחו"ל ונחשבים למודרנים יותר, א.ש) ולכן זה יותר קל במקרה שלי. אבל אם אתה שואל על החשש להיראות כאן, בהחלט יש חשש כזה. לכן אני מנסה שלא יצלמו אותי ובאופן כללי לא לבלוט בשטח למרות שזה קצת קשה. אבל אם יצלמו, נו. יהיה מחיר, אבל הסקרנות ניצחה את החשש".

אתה עוקב אחרי עולמם של היוצאים בשאלה מבחינה אנתרופולוגית בלבד או שעלו גם בך הרהורי כפירה?
"יש לי כמה וכמה חברים שעזבו את העולם החרדי. אני כאמור סקרן לגבי הנושא וחקרתי למה זה קרה להם. ובכן, יש כל מיני סיבות, ואף אחת מהן לא קשורה אליי. אין לי סיבה — לא אמונית או אחרת — לעזוב את החברה החרדית או את הדת. מה שכן, ואת זה חשוב לומר, הציבור החרדי נמצא בהדחקה גמורה לגבי העניין הזה. לא מדברים עליו בכלל כאילו הוא לא קיים בשטח. זו בעיה שכבר מתפוצצת לנו בפנים".

קשה מאוד לספק נתונים על חילון בקרב חרדים. הנתונים מסובכים, סותרים לעתים, והאינטרסים המנוגדים מביאים להערכות רחוקות מאוד זו מזו. אנשי "יוצאים לשינוי" מנתחים דו"ח שניפקה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפני כשנתיים ומגיעים למסקנה שכעשרה אחוזים מכל שנתון בציבור החרדי יוצאים בשאלה. גורמים חרדיים שאיתם שוחחנו ולא הסכימו להזדהות מחשש שהדבר יתפרש כמתן לגיטימציה לתופעה, מכנים את הניתוח הזה בפשטות "קשקוש".

לטענתם, אם מסתכלים היטב בנתונים — שמראש נראים להם מפוקפקים כמי שבאים מבית מדרשה של מדינת ישראל החילונית — רואים קודם כול שאין גידול במספר היוצאים עם השנים. בנוסף, הם טוענים, מדובר בפחות משמונה אחוזים לכל היותר, שחציים הופכים לדתיים–לאומיים ולכן לא יכולים להילקח בחשבון כמי שעזבו את העולם הדתי, ורבע נוסף הופך למסורתי. גורמים אלה מסכימים להסכים על שני אחוזים לכל היותר מהעולם החרדי שהופכים להיות חילונים, ומסכימים גם ששני אחוזים אלה לא יקבלו לעולם הכרה ממסדית, כולל מצד כלי התקשורת הממוסדים של המגזר.

כמי שיצאו מציבור שאוהב מאוד תקשורת לסוגיה, לא היה מפתיע לראות את "המקום", פאב נוסף במתחם הבילויים המרכז–ירושלמי, מלא עד אפס מקום בעת שהתקיים בו פאנל עיתונאים שעסק בנושא "היוצא מעל דפי העיתון". מנדי גרוזמן מ"מקור ראשון", יהודה שוחט מ"ידיעות אחרונות", אבי גרינצייג מ"בחדרי חרדים" וסמנכ"ל עמותת חדו"ש שחר אילן, עסקו בשאלות שמטרידות כל מגזר או תת מגזר באשר הוא — יחסי האהבה–שנאה שהוא מנהל עם התקשורת.

המקום כאמור היה מלא, אבל יוסי, החרדי שפגשנו ב"חדר וחצי", לא זרם לכאן. "אני מעדיף לשמוע ולראות את האנשים שהדברים קורים להם ממש. לשמוע אנשים שכותבים על ומדברים על — זה מבחינתי 'כלי שני'. ואתה יודע, כלי שני אינו מבשל". בישל או לא בישל, בסיום הפאנל עברו כמעט כל הנוכחים לאירוע שחתם את הערב, והיה אמור להיות גולת הכותרת שלו — מפגש בלתי אמצעי עם הרב הראשי של ירושלים, הרב אריה שטרן.

היה אמור, כי בפועל התרחשה כאן מיני–פארסה. מעבר לסמליות בעצם המפגש, שחשיבותה בצדה ובהחלט לא ניתן לזלזל בה, חלק מהנוכחים פשוט לא ידעו עם מי הם נפגשים. הרב שטרן, רב ציוני דתי שהתחנך ומחנך דורות על ברכי תורה ועבודה, חזר והדגיש את חשיבות לימודי הליבה, את המחויבות המשפחתית והלאומית גם כלפי מי שהחליט לא לשמור תורה ומצוות, וכמובן את חשיבות נושא השירות הצבאי. כל זה לא עזר.

בשלב השאלות, חלק מהמשתתפים שהיה ניכר כי הביאו את השאלות מהבית ובכלל לא משנה מי יעמוד מולם, הטיחו בו האשמות ושאלות כאילו היה רב חרדי שגזר נידוי על כל היוצאים בשאלה באשר הם. בשלב מסוים, כמעט בצר לו, הציע הרב שטרן שאולי בפעם הבאה כדאי להביא רב חרדי, ואז הערב יהיה קצת יותר מוצלח. "אני לא מצליח לריב איתכם, אני חושב כמוכם", חזר ואמר, לפני עוד שאלה העוסקת בשאלה הנוקבת למה באמת חרדים לא הולכים לצבא.

בתום השיחה עם הרב שטרן, שגם סימנה את סופו של האירוע כולו, יצאנו מבית הקפה "תמול שלשום" ונשמנו את האוויר הצונן של ליל סתיו ירושלמי. אירועי "יוצאים על הבר", הגם שהם סובלים מפמיליאריות יתר ונשארים בשלב זה נישתיים, חשובים לפלורליזם התרבותי בישראל ולו מעצם קיומם. תת–מגזר שאף אחד לא בדיוק יודע כמה הוא מונה ושיש גורמים שמנסים להעלימו מהשטח בטענה שכלל אינו קיים, מרים ראש ומכריז "אני כאן".

אז כן, היו כמה מפסידים בערב הזה — בראשם המלצרים בפאב שבו התקיימה שיחתה של עדי קול, שלא בדיוק התעשרו מטיפים באותו לילה. גם המשתתפים שהגיעו עם הדעות המגובשות–מדי לשיחה של הרב שטרן לא בדיוק יצאו ממנה עם משהו שיוכלו להתגאות בו. אבל היו גם כמה רגעים מנצחים. למשל זה שבו יוסי ממאה שערים זכה לפגוש את אלילת האינטרנט שלו בשר ודם, או זה שאשתו של הרב שטרן זכתה אחרי כמה עשורים לצאת עם בעלה לבית קפה.

אבל הרגע המרגש ביותר, שבשבילו היה שווה כל האירוע, התרחש כשמישהו שאל את רות בנדיקט לקראת סוף שיחתה, "תגידי, את אוהבת את פרחי מיאמי?". היא ענתה מיד: "לא! אני לא סובלת אותם! אני מתה על פרחי לונדון!" ואז, מישהו בקהל התחיל לשיר את "אמת מה נהדר" של להקת הילדים האהובה מבירת הממלכה הבריטית. הוא נעצר אחרי השורה הראשונה ולא המשיך יותר, אבל באותו רגע ידעו כל הנוכחים בדיוק על מה הוא מדבר ומה הוא שר, ודוק של משהו שאפשר לתאר כגעגוע והתרפקות על משהו שהיה ואיננו עוד, כיסה לרגע אחד את הבר החילוני למהדרין.

הכתבה פורסמה במגזין 'מוצש'

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...