ראשי » יהדות » מגזין

בתו של חנן פורת: אבא לא ראה עצמו כמייצג המגזר

לצביה פורת־מנדל לא תמיד היה קל לגדול בצלו של חנן פורת ז"ל - אבא שנכח מעט אבל השפיע המון, ח"כ שניסה תמיד להרביץ ציונות ולא התייאש מול האדישות המופגנת של ילדיו. ארבע שנים אחרי מותו היא מוציאה ספר ילדים שמציג את הצד הביתי שלו

בחודשי חייו האחרונים נענה חנן פורת לבקשתו של תלמידו, יוצר קולנוע גיל מזומן, והצטלם לסרט התיעודי "איש אמונים". בסרט, ששודר לאחר פטירתו, חזר פורת לתחנות מרכזיות בחייו, ודיבר בכנות על הדילמות והשאלות שליוו אותו לאורך שנותיו כמנהיג ואיש ציבור. באחת הסצנות הזכורות הוא מגיע לסבסטיה יחד עם בני קצובר והרב מנחם פליקס, חבריו לגוש אמונים. אל השלישייה מצטרפות גם שתיים מבנותיו. "באו הבנות הנחמדות שלי, אמרו - פעם אחת נראה את סבסטיה", אומר פורת לחבריו. "הן עוד לא היו בסבסטיה?", שואל קצובר, שמתקשה להסתיר את הפתעתו.


עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

צביה פורת־מנדל היא אחת משתי הבנות הללו, שבמשך שנים לא ביקשו לבקר באתר המזוהה כל כך עם אביהן. לא זו בלבד, היא גם מיעטה לשמוע מהאב סיפורים על ראשית דרכו כפעיל התיישבות. "יכול להיות שהוא ניסה לשתף את האחים הגדולים יותר בסיפורים על גוש אמונים ועל ימית", היא אומרת לנו, ארבע שנים אחרי פטירתו של אביה. "אני חושבת שאצלנו, הצעירים, הוא קצת התייאש. הוא אפילו לא ניסה להציע לנו להצטרף אליו ולשמוע ממנו את המור"קים".

גם כשעלתה לבסוף לסבסטיה במסגרת צילומי הסרט, זה היה כמעט במקרה. "בתקופת המחלה התחלקנו, כל האחים, בליווי של אבא שלי. באותו היום היה תורי, ובדיוק הגיע צוות הצילום. חשבתי שזו הזדמנות לראות את סבסטיה וביקשתי להצטרף. אני חושבת שהוא הופתע מהעניין הפתאומי שלי בעבר שלו".

בהמשך הסצנה אומר הרב פליקס לצביה: "מיידלע, את לא יודעת, אבל אבא שלך היה האליל של הנוער. אין בחורה מהציבור הדתי־לאומי שלא הייתה מאוהבת בו מרחוק".

ידעת שהוא היה כזה?
"כילדה את לא מדמיינת את אבא שלך כאדם כזה. אני זוכרת שמה שהרשים אותי בסיפורים על אבא שלי כאדם צעיר היה בעיקר האנרגיה: התפעלתי מהיכולת שהייתה לו להניע דברים ולסחוף אנשים בעקבותיו. זה כוח גדול, שמגיע גם עם לא מעט סכנות ואחריות. וזה הרבה לסחוב על כתפיים צרות של בחור צעיר".

משהו מהאמביוולנטיות שלה כלפי החירות שנטל לעצמו אביה בפריצת גבולות ובהתוויית דרך עצמאית, גם במחיר של יצירת מחלוקת, מעבירה צביה גם בספרה "ככה אבא שלי אמר" (הוצאת ידיעות ספרים). שבעת הסיפורים שבו משרטטים ביד עדינה, אוהבת מאוד אך לא חפה מביקורת, אפיזודות קצרות מחייה של משפחת פורת - אבא חנן, אמא רחל והילדים.

באחד הסיפורים המשפחה הגדולה מגיעה לקלעת־נמרוד שלמרגלות החרמון, ומגלה שהקופות בכניסה אל הגן הלאומי נסגרו לפני זמן קצר. האב אינו חושב פעמיים, מדלג מעל לשער הנעול, ובעקבותיו כל ילדיו - חוץ מאחת. "משפחה של פושעים וגנבים", אומרת לעצמה הילדה צביה בסיפור.

כל מי שמכיר ולו מעט את סיפור חייו של חנן פורת מבין שהקפיצה הזו מעל לגדר היא רק אחת מני רבות. "היה לי קשה לכתוב את הסיפור הזה, והתלבטתי אם בכלל נכון להכניס אותו לספר", אומרת צביה. "אבא שלי חי כל חייו בתודעה הזו, שלפיה יש גדרות שצריך לפרוץ. אני לא הבנתי למה יש אנשים שחשוב להם שיהיו גדרות, ואילו אבא שלי אמר שלא תמיד הגבולות האלה חשובים.

"בסוף הסיפור אני משתכנעת מההסבר של אבא וקופצת מעל לגדר, אבל היה לי חשוב להעביר את המורכבות של הסיטואציה. לא רציתי להציג את הבחירות של אבא שלי כחיוביות בלבד. אנשים שקראו את הסיפור שאלו 'למה לא כתבת שבסוף הטיול במבצר אבא שלך השאיר כסף ליד הקופות?'. היה חשוב לי לא לשנות את סוף הסיפור ולא להתחנף, אלא להביא את הדברים כמו שהם קרו".

צביה פורת־מנדל (32) היא ילידת כפר־עציון, בתם השמינית של חנן ורחל פורת. יחד עם הבת המאומצת ליז מונה כיום המשפחה 11 אחים שגרים בכל רחבי הארץ, ממושב הזורעים ומעלה־גלבוע בצפון, דרך ירושלים, תל־אביב, מודיעין וכפר־עציון, ועד לערבה ולאילת. "אנחנו כוח, קבוצת תמיכה", אומרת צביה על המשפחה הגדולה המקיפה אותה. "זה בלט בזמן המחלה של אבא שלי, אבל גם בסתם ימים רגילים".

רבים מילדי המשפחה, וצביה בתוכם, בחרו לעסוק במקצועות חינוכיים־טיפוליים. כיום היא עובדת בבית הספר הניסויי בירושלים ומלמדת ילדים של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט. הפנייה לעולם הטיפולי מרחיקה אותה מהזירה הציבורית שאפיינה את אביה, ומקרבת אותה לעולם של אמה רחל, שבגיל 44 החלה ללמוד באוניברסיטה, ופתחה בקריירה מאוחרת יחסית כעובדת סוציאלית. גם על הצעד הזה כותבת צביה בספר, במסגרת סיפור המתאר בעדינות ובחן את האהבה רבת השנים בין הוריה. "ניסיתי לתת טעימה מהזוגיות שלהם, וגם מהמורכבות של המשפחתיות הזו, שבה אבא שלי היה מעט מאוד בבית והרבה מהעול נפל על אמא שלי", היא אומרת. "במשך הרבה שנים לא היה לה זמן לפיתוח עצמי, ואני מניחה שאלה לא חיים פשוטים".

צביה, המתגוררת בירושלים עם בעלה ובתה, נולדה כשאביה היה בן ארבעים. זו הייתה תקופה של שקט יחסי בחייו, אחרי הסערות הגדולות - הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, הפציעה הקשה בתעלת סואץ ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים, וגם ימי הלהט של הקמת גוש אמונים, השיבה לכפר־עציון שממנו נעקר חנן פורת כילד צעיר במלחמת העצמאות, והמאבק על ימית, שאליה עבר עם משפחתו לקראת פינויה.

מילדותה זוכרת צביה את האב בעיקר כחבר כנסת (מטעם התחייה, המפד"ל והאיחוד הלאומי), כמחנך וכאיש ציבור. גם בימים ההם, בעשור החמישי והשישי לחייו, לא דעך הלהט האידיאולוגי שאפיין אותו. "האידיאולוגיה אצלו לא הייתה דבר נפרד, אלא חלק אינטגרלי ממי שהוא היה", אומרת בתו. "האישי והציבורי היו מאוד מעורבבים אצל אבא, והוא לא הבין את החלוקה שאחרים עושים בין השניים. כשהיו שואלים אותו 'מה שלומך?', הוא היה עונה: 'מבחינה אישית מצוין, מבחינה ציבורית יש הרבה אתגרים'. זה תמיד היה אצלו ביחד. מצד שני אבא שלי היה אדם פרטי מאוד.

"אני חושבת על זה, למשל, בהקשר של תפילות: הוא העריך תפילה בציבור, אבל תמיד העדיף להתפלל לבד. התפילה האישית הייתה חזקה הרבה יותר מבחינתו. הוא היה מצד אחד כולו ציבור, ומצד שני כולו אינדיווידואליות ועצמאות. כנראה זה מאפיין של מנהיגים: יש להם דרך משלהם, וזה מה שמאפשר לאחרים ללכת בעקבותיהם".

הדואליות שאפיינה את אביה בהקשר הזה שבה ועלתה לקראת הוצאת הספר. "כשחבר אמר לי 'תראי, ברור שהספר הזה הוא קודם כול לציבור שלנו', חשבתי - מה זה 'הציבור שלנו'? אצלנו בבית, לא הרגשנו שאנחנו משתייכים לציבור מסוים. וזה מצחיק, כי בעיני הרבה אנשים אבא שלי מייצג את הציונות הדתית, אבל הוא לא ראה בעצמו את מייצג המגזר".

את הספר פותחת צביה במילים "אבא שלי מת". גם שבועות רבים אחרי שקמה מהשבעה התנגן המשפט הזה בראשה. "אמרתי לעצמי שוב ושוב, כמו מנטרה: 'אבא שלי מת, אני לא אראה אותו יותר, אני לא אראה אותו יותר'", היא מספרת. דווקא מתוך ההכרה בסופיותו של המוות, החלו לצוף אצלה בהדרגה זיכרונות חיים מאוד: על אב שיצא לטיולים, ובנה סוכה, ולקח את ילדיו לצפות בסרט "מלך האריות" בקולנוע.

"בכל הזיכרונות האלה אבא שלי נוכח מאוד, וזה מצחיק, כי הרגעים האלה הם היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. האחים הגדולים שלי קראו לו 'אבא של שבת', והיו תקופות בחיים שזה באמת היה ככה. כשהייתי ילדה ראינו אותו יותר, אבל עדיין, החיים הציבוריים שלו היו מלאים, והרבה פעמים ההרגשה הייתה שאנחנו במקום השני". רק אחרי מותו הבינו ילדיו כמה משמעותיים היו רגעי החסד שבהם נכח בבית. "כנראה הוא הצליח להעביר לנו הרבה במי שהוא היה, בהוויה שלו", אומרת צביה.

הסיפורים על אביה החלו להיערם כבר במהלך ימי השבעה, רגע לפני יום כיפור תשע"ב. אחרי תקופת מחלתו, שבה היה הבית שקט מאוד, הגיעו פתאום ההמונים ובפיהם סיפורים. בני המשפחה שמעו מהם על פורת הלוחם, הרב, המנהיג ואיש ההתיישבות, אך אוזנה של צביה הייתה כרויה בעיקר לסיפורים מסוג אחר - אלו שסיפרו אמה ואחיה. "הייתה לי תחושה שכל אחד מאיתנו שומר סיפור פרטי משלו על אבא, כמו איזו אבן יקרה ומיוחדת", היא אומרת.

את האבנים היקרות האלה היא החליטה לאסוף למחרוזת קצרה - שבעה סיפורים בסך הכול - ולאגד אותם בספר. "לאורך התהליך שאלתי את עצמי למה בעצם חשוב לכתוב את הספר. הרבה פעמים, כשעולה רעיון לכתיבה, אפשר לפטור אותו באמירה 'מישהו אחר כבר יכתוב', או 'בטח מישהו כבר כתב'. אבל ידעתי שאת הספר הזה אף אחד לא יכתוב במקומי. היו הרבה ערבים לזכר חנן פורת, ואנחנו מברכים על כל יוזמה להנצחת זכרו ואוהבים לשמוע סיפורים שמאירים צדדים שלא הכרנו. אבל אף אחד חוץ מאיתנו לא הכיר אותו בתור אבא".

הסיפור הראשון החל להיכתב בנסיעה משותפת עם אמה ועם אחיה אמיתי. "הוצאתי מחברת מהתיק ואמרתי לאחי, 'ספר לי שוב את הסיפור ההוא, על אבא והמשקולת. איך בדיוק זה היה? מה היה מזג האוויר אז?'. לא כתבתי שום דבר לפני כן, ולכן פרץ הכתיבה הזה הפתיע אפילו אותי. זה פשוט קרה מעצמו".

הסיפור על המשקולת שגילו ילדי קיבוץ כפר־עציון ואבא חנן הרים ביד אחת פותח את הקובץ "ככה אבא שלי אמר". הספר מלווה ברישומיה העדינים של המאיירת הוותיקה כריסטינה קדמון, ופונה בראש ובראשונה לילדים ולבני הנעורים, בחירה לא מובנת מאליה כשהגיבור הוא אב שנפטר. "היה לי טבעי לכתוב לילדים, והאמת היא שאני לא חושבת שיכולתי לכתוב את הספר אחרת, כי הכתיבה כאן היא על רגעים תמימים ומשפחתיים", אומרת צביה. "את הדברים הרציניים יותר על אבא שלי כתבו אחרים".

לא חששת לפתוח ספר המיועד לילדים במילים "אבא שלי מת"?
"אחיינית של בעלי שאלה אותי 'למה כתבת שהוא מת, למה לא השתמשת במילה נפטר?', ואז ענתה לעצמה: המילה 'מת' סופית וברורה יותר. הרבה ספרי ילדים מתחמקים מעיסוק ישיר במוות, והרגשתי שכאן יש הזדמנות להשלים קצת את החסר. אני חושבת, למשל, על הספר 'האי ברחוב הציפורים' של אורי אורלב, ספר מקסים שפונה לילדים ומתאר געגוע להורה. אפילו שם, בעלילה שמתרחשת בתקופת השואה, האבא חוזר בסוף. אבא שלי לא חוזר בסוף, הוא כנראה לא יחזור אף פעם, ורציתי לשים את זה על השולחן. למרות, ואולי דווקא בגלל, שזה ספר לילדים".

לדברי צביה, הספר מבקש להיכנס לחלל נוסף שקיים במדף ספרי הילדים הישראלי. "כילדה, חסרו לי ספרי ילדים שיש בהם אמונה. אמנם היו ספרים שפנו לילדים דתיים, כמו אלה של אורי אורבך שאהבנו מאוד. היה גם הספר החמוד 'ואחד עם כיפה' (מאת אברהם נווה - ש"ק), על ילד דתי שמשתלב בסביבה חילונית. הגיבור שלו משחק בקבוצת כדורסל, וכילדה ספורטיבית הספר דיבר אליי מאוד. ועדיין - ההיצע די מצומצם".

כשניסתה לשלוח את כתב היד להוצאות הספרים, גילתה צביה שהמחסור הזה אינו מקרי. "חזרו אליי מכמה הוצאות ואמרו שהספר יפה מאוד אבל לא מתאים להן, כי הוא 'מגזרי'. יש משהו בספרים על דתיים שלא מאפשר להם לפרוץ מחוץ לגבולות הקהילה. זה נחשב לא מוֹכר. אני לא יודעת למה זה ככה, כי עובדה שעל אוכלוסיות מיעוט אחרות יש ספרים - אני עובדת עם ילדי פליטים, למשל, ומכירה ספרים על משפחות של פליטים. על הספרים האלה אף אחד לא חושב לומר שזה לא מעניין את הציבור הרחב ורק פליטים יקנו את הספר. אבל במקרה שלי לא התביישו לומר את זה".

לתחושתה, החלל התרבותי הזה קיים לא רק במדפי הספרים אלא בכל תחומי היצירה. "אני חושבת למשל על הסדרה 'סרוגים'. כשצפיתי בה לא הרגשתי שהיא נוגעת לחיים הדתיים שאני מכירה מהמשפחה שלי. לא היה אלוהים בסדרה הזו. נכון, יש בה אנשים דתיים, אבל לא מצאתי שם משהו שמדבר על החיים שלי, על חיים של אמונה".

כמו חייו, גם הספר שנכתב אחרי מותו של חנן פורת מדלג בקלילות בין הממד האישי לציבורי. כך למשל בסיפור על פינוי ימית: צביה מבקשת להסביר לקוראיה הצעירים משהו על הנסיבות הפוליטיות שהובילו למאבק ההוא, אך הרקע המדיני הוא רק הכנה לקראת העיקר - הסיפור על אבא חנן המנווט בין מאבק עיקש מול החיילים המפנים ובין היותו אב המחויב לשלום ילדיו.

"לפני שנולדתי היו במדינת ישראל שלושה סוגים של אנשים", היא כותבת בפתיחת הסיפור. "סוג אחד חשב שצריך להחזיר את סיני למצרים ובעד זה לקבל שלום. הסוג השני של האנשים חשב שאסור לתת את סיני... הסוג השלישי לא ידע מה לחשוב על כל הדבר הזה והלך לאכול גלידה, כי היה די חם. אם אני הייתי אז, בטח הייתי מהסוג השלישי של האנשים. אבל אני עוד לא נולדתי, וההורים שלי היו מהסוג השני".

המשפט הזה, התמים כביכול, לא נכתב כבדרך אגב. כמו ההימנעות מביקור בסבסטיה, גם כאן יש ביטוי להתרחקות המכוונת של צביה ואחיה מהעולם הפוליטי. "זה בפירוש קשור לרצון לבדל את עצמנו מאבא שלנו, לתפוס מרחק ממי שהוא היה", אומרת צביה. "בכל פעם שהוא דיבר על הנושאים האלה, היינו מתעצבנים ואומרים לו 'אבא, די עם הפוליטיקה'. והוא היה מתפלא ואומר 'ארץ ישראל זה לא פוליטיקה!'. כילדים תמיד היינו נותנים לו קונטרה. כשהוא העלה נקודה היינו טוענים את ההפך ומציגים את העמדה של הצד השני. הוא נאלץ להתווכח איתנו, ובאין קהל מאזינים אחר בסביבה אבא היה צריך להתייחס לטיעונים שלנו מאוד ברצינות".

בהספדים שלאחר פטירתו צוין לא פעם שבצעירותו הוא היה מושא להערצה.
"אנחנו לא הערצנו אותו. מבחינתנו הוא היה אבא של פדיחות. אבא שתמיד מבקשים ממנו להעביר שיעור או לנאום, והוא תמיד מאריך בדבריו גם אם אנחנו משתעממים ורוצים ללכת הביתה; אבא שתופס תשומת לב בכל מקום שהוא מגיע אליו; שכשהולכים איתו לקולנוע כולם מתלחששים ומביטים ואנשים ניגשים אליו בכל הזדמנות והוא אומר לכולם 'שלום, חברי הטוב! תזכיר לי את שמך?'. מבחינתנו זה לא היה מקור לגאווה. אני חושבת שהרתיעה הזו מאפיינת 'בנים של' בכל תחום. אף אחד לא רוצה שיזהו אותו רק לפי אבא שלו. כל ילד רוצה הזדמנות להיות סתם מישהו".

למרות חוסר העניין המופגן שהביעו צביה ואחיה בפעילות הפוליטית והציבורית של אביהם, לפחות במקרה אחד הם לא היו יכולים להתעלם מהתוצאות, שהתפרצו אל תוך ביתם. בשנת 1994, רגע לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, צולם פורת בקריית־ארבע כשהוא מאחל "פורים שמח". צמד המילים האומלל שודר בחדשות הערוץ הראשון, ועורר הד עצום שפורת התקשה להתאושש ממנו עד יומו האחרון.

"אנשים התקשרו אלינו הביתה וקיללו", נזכרת צביה. "אבא שלי באמת לא התעסק במה שאחרים חושבים עליו, אבל במקרה הזה היה כבר קשה להתעלם מעוצמת התגובות, והכאב שלו חדר גם אלינו, הילדים. גם בריאיון האחרון שלו בתקשורת הוא עדיין דיבר על המקרה הזה בכעס ובעלבון, כי הוא הרגיש שנולד כאן שקר חסר רגליים, שיצר לו תדמית שונה מאוד מהעמדות האמיתיות שלו. אחרי שהוא נפטר ניגש אליי אבא של תלמידה שלי ואמר 'איך הערכתי את אבא שלך, גם אני שונא ערבים'. העציב אותי שזו 'המורשת' שנשארה ממנו, כי זה רחוק מאוד ממי שהוא היה באמת - אוהב אדם, שמכבד כל מי שנברא בצלם".

בגיל 67, למוד מאבקים פוליטיים ואידיאולוגיים, מצא עצמו חנן פורת במערכה הגדולה של חייו – המאבק במחלת הסרטן. בריאיון טלוויזיוני מהימים ההם הוא הישיר את מבטו אל המראיין ינון מגל, ואמר: "כהוא זה לא מפחד. אין לי שום שמץ של פחד". תקופת המחלה, מספרת צביה, ריככה אצלה ואצל אחיה את הציניות ואת הנטייה לתפוס עמדה לעומתית מול דעותיו של האב.

"בהקשר הזה אני חושבת שיצאנו נשכרים מהמחלה שלו, ואפילו מהפטירה המוקדמת שלו", היא אומרת. "אחרי מותו הוצפנו בסיפורים עליו, ובירכנו עליהם. פתאום למדנו על העשייה שלו מחוץ לבית, והיינו מסוגלים לקרוא את הספרים שלו ואת הספרים עליו. בפירוש למדנו להעריך אותו יותר אחרי מותו. זו טרגדיה אנושית מובנית: אתה מתעניין בהורים שלך רק כשכבר מאוחר מדי".

לתגובות:  dyokan@makorrishon.co.il

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...