יעקב כהן: "החזרה בתשובה נותנת לי איזון"
לצד תפקידים ראשיים ומבוקשים ומופע סטנד–אפ מצליח, יעקב כהן יפתיע בחנוכה בהצגת ילדים מגזרית. "במקצוע כמו שלי אפשר ליפול בקלות לאגו ולגאווה. התשובה מעמידה אותך במקום הנכון"
כשאיילת ריפס רקמה בדמיונה את קאסט השחקנים להצגת החנוכה שהיא המנהלת האמנותית שלה, "יוסל'ה קמצן קדוש", היה לה ברור את מי היא רוצה לראות בתפקיד הראשי — השחקן יעקב כהן. כהן אמנם משחק עכשיו בלא פחות מחמש הצגות בתיאטרון הלאומי "הבימה", מריץ מופע סטנד–אפ מצליח ובאופן כללי נחשב לאחד השחקנים המצליחים והמוערכים בארץ, אבל לא בחורה כריפס תוותר על החלום שלה.עוד כותרות ב-nrg:
- עצומת ההורים החרדים: השאירו פיקוח במוסדות החינוך
- שטיסל: העונה לא אמינה, הצופים החרדים יברחו
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
וכך, מצוידת בשותפה להפקה, היא התייצבה לפני מספר חודשים במוצאי שבת מאחורי הקלעים של האולם שבו כהן אמור היה להתחיל את מופע הסטנד–אפ שלו ("כל השבת התפללתי שהוא יסכים", נזכרת ריפס). מכריה אמנם הזהירו אותה שהוא טאלנט רציני מכדי להופיע בהצגת ילדים מגזרית, ושגם אם יסכים אין סיכוי שתעמוד בדרישותיו הכספיות, אבל כהן האזין לבקשה, ומיד במקום, בלי להתלבט, ענה בחיוב.

"קיבלתי כבר הצעה לפני כן להפקת חנוכה וסירבתי, אבל כשבאה איילת וסיפרה לי את הסיפור על יוסל'ה קמצן קדוש, זה תפס אותי וריגש אותי", הוא אומר. וכך, במקביל למשחק בתפקיד הראשי כשיילוק ב"הסוחר מוונציה", הרפגון ב"הקמצן", התפקיד הראשי ב"אבא גוריו", מושון מ"בוסתן ספרדי", וז'קו בהצגה חדשה בשם זה, ייכנס כהן בחנוכה הקרוב לתפקיד יוסל'ה.
העלילה המתרחשת בקרקוב מספרת על יוסל'ה — האיש העשיר בעיירה — המסרב לפניות שכניו, עניים מרודים, לתת להם צדקה. הגביר העשיר הופך מהר מאוד לשנוא העיירה. איש לא ניגש אליו לאחל לו שבת שלום, וילדי העיירה לועגים לו. רק לאחר פטירתו, מתברר כי הוא היה אחראי למעטפות הכסף שהושארו מתחת לדלתותיהם לאורך שנים.
"שמעתי את העלילה עשרות פעמים מסופרת על ידי ר' שלמה קרליבך, וזה תפס אותי", מספר כהן. "יוסל'ה הוא איש מורכב, איש שישב בבית וכאב כאבים נוראים. הוא ראה את תושבי העיירה סובלים, הוא תמך בהם בסתר ותוך כדי כך סבל ביזיונות גדולים. אני חושב שצריך להיות גיבור–על כדי להיות כמו יוסל'ה. חשבתי לעצמי — מעניין כמה צדיקים כאלו מסתובבים בינינו היום".

בסופו של דבר זה סיפור עצוב. ילדים יתחברו אליו?
"העיבוד למחזה מקסים, מצד אחד הוא שומר על נאמנות לסיפור, ומצד שני יש בו הרבה הומור. ההפקה כאן היא בטופ שבטופ — בתאורה, בתלבושות, בתפאורה — לא חסכו בכלום. מה שיפה זה שבניגוד להפקות חנוכה מפוצצות, פה מדובר בתיאטרון נטו. לא נשענים על פירוטכניקה, אלא על הסיפור עצמו".
לצד כהן ישחקו עודד מנשה, מתן צור מאנדרדוס, ושי שביט, אסי צובל ואבישי שטרית מערוץ מאיר לילדים. מלבד הראשון והשני, כולם אמנים מוכרים בסדר גודל מגזרי, אך לא ידועים בציבור הכללי. "חוץ מעודד מנשה לא הכרתי אף אחד בקאסט", מודה כהן. "אבל מאוד נהניתי לעבוד איתם. לא באתי ממקום מתנשא ולרגע לא חשבתי שאני יותר טוב מהם. הם אנשים יצירתיים שאוהבים את המקצוע ועושים את העבודה כמו שצריך".
כהן (57) נולד במרוקו וגדל במגדל העמק, אחד מתשעה ילדים, לאב פועל פשוט ולאם עקרת בית. "הורים מקסימים שהקימו בית חם, אין לי מילה רעה להגיד עליהם, רק געגוע למה שהיה". בהצגה החדשה שהוא מעלה בימים אלו בהבימה, "ז'קו" — קומדיה חברתית שביים איציק וינגרטן — הוא חוזר אל הפריפריה.
ז'קו נחמיאס מפוטר מעבודתו, מגלה שהוא עקר, שאשתו בהריון מהחבר הכי טוב שלו ושהוא שכח לשלוח את טופס הלוטו עם המספרים הזוכים. הוא מחליט להתאבד, אבל ביש מזל שכמוהו, גם בכך הוא לא מצליח, ולכן הוא חוזר לעולם הזה כדי לנקום בכל מי שהרס את חייו. "הדמות של ז'קו מאוד קרובה ללבי. אני מכיר את האנשים האלו שעובדים יום אחר יום במפעלים בפריפריה, ויום אחד מוצאים את עצמם מפוטרים בגלל קיצוצים. לבי יוצא אליהם".
מאז שהיה ילד כיכב בהצגות בית הספר, כמעט תמיד בתפקיד המצחיקן ("לא היה חנוכה שלא הייתי יהודה המכבי, עם חנוכייה על הראש וסופגנייה ביד") וחלם לשחק על במות. "מאז שאני זוכר את עצמי חלום חיי היה לעשות מה שאני עושה עכשיו".

הוא עבר לתל אביב בשנות השמונים ("אפשר להוציא אותי מהפריפריה, אבל אי אפשר להוציא את הפריפריה ממני"), ולמד תיאטרון בבית צבי במחזור של ענת וקסמן, עידית טפרסון ואודיה קורן. "באתי, השקעתי, למדתי. בזמני היה בלתי אפשרי להיכנס לתיאטרון אם לא למדת. זה לא כמו היום שמישהו מתגלה באיזו תוכנית טלוויזיה והופך לשחקן". הוא התחיל כסטטיסט, משם התקדם לתפקיד של מצמוץ על הבמה, ואז הגיע החזרזיר מהצגת הילדים "פו הדב". כהן לא בחל בהופעה על הבמה בטייץ ורוד. משם המשיך והתקדם בתיאטרון.
ההורים שלך זכו לראות אותך בהצלחתך?
"אמא שלי זכתה, היא ראתה אותי בהרבה הצגות. אבא שלי ראה אותי רק עם הטייץ הוורוד ונפטר. יש מצב שזה העיק עליו כל כך שהוא פשוט מת".
כבר 12 שנים שכהן מנהל אורח חיים דתי ("אני כבר 12 שנים מתחזק, בתכלס הייתי צריך להיות הרקולס"). הוא גר בצפון תל אביב ונודד בין בתי הכנסת של האדמו"ר מסדיגורא, הרב לאו, האדמו"ר מקוזניץ וקהילות נוספות. "אני כל הזמן זז, אני מתנייד לי בכיף ומתחבר להכול. אני כמו שקע, איפה שתשימי אותי אני מתחבר. בסופו של דבר התפילה היא אותה תפילה. בנשמה שלי אני קרקוב, והנה, ביוסל'ה אני חוזר לעיירה".
אל החזרה בתשובה הגיע בעקבות אשתו, טירנית ברזילי–כהן, אמנית צילום מוערכת ומוכשרת, שכבר עם סיום לימודיה בבצלאל זכתה לתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. בשלב מסוים עזבה את הצילום והצטרפה ללימודי ימימה וחסידות. כהן, שמלכתחילה גדל בבית מסורתי, נסחף בעקבותיה. "החזרה בתשובה נותנת לי הרבה כוח", הוא אומר. "פעם חשבתי שהכול בשליטתי. היום אני יודע שאם לא הולך, אז לא הולך. אני יודע שיש התנהלות מלמעלה בעולם, ואני יותר רגוע. התשובה נותנת לי איזון ופרופורציות. דווקא במקצוע כמו שלי אתה יכול ליפול בקלות לאגו, לגאווה, לחשוב אני ואני ואני. התשובה מעמידה אותך במקום הנכון — 'מי אתה בכלל? יאללה'". לבני הזוג, אגב, שני בנים בגיל הנעורים המתחנכים במוסדות לימוד דתיים.
אחד הרווחים המרכזיים שלו מהחזרה בתשובה הוא השבת. כהן הפסיק לעבוד בשבת, כולל במופעי הסטנד–אפ שלו, שהערב החזק שלהם הוא בשישי. גם בתיאטרון יודעים שהוא לא ישחק בשבת, ואם יש צורך מביאים לו מחליף. הצוות בהבימה יודע שהחזרות נקטעות לטובת מנחה במניין, ושבהצגות ברחבי העולם מרומניה ועד בייג'ין יש צורך לדאוג לכהן לאוכל כשר ("אין כמו בית חב"ד"). "אני מוקסם מכמה שאנשים סביבי מקבלים את זה בסבר פנים יפות". לא מזמן הציגה "הקמצן" בקריית שמונה, כהן ניצל את ההזדמנות להוציא את הקולגות לטיול: טבילה בקבר האר"י הקדוש ותפילה בקברו של רבי שמעון בר יוחאי.
ואיך ההופעות כסטנדאפיסט מסתדרות עם הדת? קשה לעשות סטנד–אפ בלי הלבנת פנים ועניינים שבינו לבינה.
"כשהייתי צעיר יותר הייתי פרוע, עם הזמן, הגיל והתשובה התנתקתי מזה. סטנד–אפ מסתדר עם המצווה של לשמח אנשים. אני צוחק בהופעה הרבה על עצמי ועל אשתי. בניגוד לתיאטרון שבו יש טקסט עם התחלה אמצע וסוף, ובסוף יש לך מחיאות כפיים או שלא, בסטנד–אפ זה רק אתה והטקסטים, אין עזרים, אין שחקנים, אין תפאורה. זה מתח נוראי עד שאתה רואה שהקהל זורם איתך, ואז אתה נרגע ויכול לקחת אוויר".
הקהל בהופעות שלו מגוון. "השבוע לשמחתי הייתי בצוותא. אני מופיע ופתאום שומע בכי של תינוקת, מתברר שהורים חרדים באו עם הילדה שלהם. ראיתי עוד המון חרדים בהופעות שלי. זה לא מפתיע אותי בכלל. הם מופתעים מזה שהם באו, לא אני".
אתה מתקרב לגיל 60, מאיפה האנרגיות לעמוד על הבמה ערב–ערב?
"ברוך ה', אני כל כך אוהב את העבודה שלי. זו זכות לעמוד על הבמה. כמה שלפעמים זה מתיש, בסוף היום עוד מוחאים לך כפיים, איפה ראית פועל שבסוף היום מוחאים לו כפיים?".
מאז 1998 הבימה הוא תיאטרון הבית של כהן. התפקיד הראשון שלו שם, שאותו הוא מגלם מאז לאורך 18 שנה ויותר מאלפיים הצגות, הוא שלוש דמויות שהוא מציג בבוסתן ספרדי — מושון קסטל, אבו רפול וחכם עמרם. "זו ההצגה הכי מצליחה שהייתה בישראל. אין לי הסבר לזה. יש בה כנראה קסם, נאיביות וגעגוע לעבר".
הכרת אישית את הנשיא נבון, שכתב את המחזה?
"בטח. הוא היה מגיע הרבה לחזרות כדי לראות איך הטקסט שלו קורם עור וגידים. הייתי מקבל ממנו טלפונים מתעניינים. הייתה בינינו התערבות — אני אמרתי שההצגה תעבור את 300 ההצגות, והוא טען שלא. בסופו של דבר צדקתי והוא נאלץ להזמין את כולנו אליו הביתה לארוחת ערב. הוא היה איש מקסים ונעים שיחסר לנו".
בשנים האחרונות זכה כהן לכמה תפקידים קלאסיים שהקפיצו אותו לשורה הראשונה של השחקנים בישראל. לפני כשלוש שנים קיבל טלפון מאילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה. "אני רוצה לבשר לך בשורות טובות", פתח רונן. "אתה הולך לשחק ב'סוחר מוונציה'. "יש רק תפקיד אחד במחזה הזה שמעניין אותי", ענה כהן. "הוא שלך", בישר לו רונן. לימים גילה כי מאחורי גבו ריננו על הליהוק, אבל רונן היסה את המבקרים וענה: "אתם עוד תראו מי זה יעקב כהן". לימים זכה כהן בתפקיד הראשי, ושיילוק לביקורות אוהדות. אחר כך, כשקיבל את תפקיד הרפגון ב"הקמצן", איש כבר לא העז להרים גבה. "תפקידים קלאסיים זה פינוק. אתה מוערך יותר כשאתה משחק תפקידים קלאסיים, זה אות כבוד והערכה שהתיאטרון נותן לך", הוא אומר.
במעט הזמן הפנוי, כשהוא לא מופיע או נמצא בחזרות, התחביב המרכזי של כהן הוא להיות היפוכונדר. הוא גר קרוב לבית החולים איכילוב, והצוות הרפואי מכיר אותו באופן אישי. "אין בית חולים בארץ שלא הייתי בו", הוא אומר. "זה משמח אותי. ללכת לרופא זו ההנאה שלי. אני יוצא לאיכילוב כמו שאנשים אחרים יוצאים לפאב. אני לוקח איתי את אחד הילדים, אומר לו שהוא לא מרגיש טוב, הוא הולך לפנימית, אני לכירורגית, אחרי כמה שעות חוזרים הביתה מרוצים. ארון התרופות בבית זה מרכז החיים שלי, והאוסף החביב עליי זה רצפטים".
יש תפקיד שאתה יכול להגדיר כתפקיד חייך?
"מבחינתי, כל מה שאני עושה באותו רגע זה תפקיד חיי. אסור שיהיה לי חלום על תפקיד עתידי, החיים לימדו אותי שאי אפשר לדעת מה יילד העתיד".
יש סיכוי שנראה אותך בעוד הפקות למגזר הדתי?
"אשמח מאוד. איילת פתחה לי פתח למגזר הזה, ואני מקווה שאוכל להופיע בפניו כל שנה, ואולי בהפקות לציבור הזה גם למבוגרים. זה מקסים ומרתק ומעורר עניין, טוב לגעת בחומרים אחרים קצת".
הכתבה פורסמה במגזין מוצש
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg