ראשי » יהדות » מגזין

מותו של הקיבוץ האתאיסטי: כך הוכשר חדר האוכל

למרות ההתנגדות ההתחלתית רוב החברים הצביעו בעד הכשרת מטבח הקיבוץ. 11 שנה אחרי הסערה בבית אלפא ולקראת צאת הסרט המתעד אותה, הוותיקים מנסים להבין איך זה קרה בקיבוץ שלרבנים אסור היה לדרוך בו, ומודים: "השמיים לא נפלו"

"אני אלוף בית־אלפא באי־אהדת הכפייה דתית. והראיה - כשהייתי צעיר הייתי בכל יום כיפור נוסע לסחנה ועושה על האש עם בשר חזיר בשביל להרגיז את אלוהים (...) הסיבה שאני תומך במהלך הזה היא כלכלית בלבד. חייבים לעשות את המהלך הזה". (אחד מחברי בית־אלפא, מתוך "קיבוץ למהדרין", סרטה של חגית לירון)


עוד כותרות ב-nrg:
- הרב דרוקמן: "תומך ברב אלון כמו בכל אדם נרדף"
- "לא מתעמתים עם אשכנזים": ש"ס והפיקוח בסמינרים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לזר מבחוץ דומה היה יומו האחרון של יולי 2004 לימים שקדמו לו. עמק חרוד ההביל כהרגלו בחודשי הקיץ, צוות המטבח של קיבוץ בית־אלפא שקד על ארוחת ערב שבת, והקלנועיות נעו בין מרבדי הדשא המוריקים - אבל הקרקע רעדה. היו שטענו שאלה אבות הקיבוץ שמתהפכים בקברם. באותו יום, שבוע אחרי ששיחת הקיבוץ – הערכאה העליונה ביותר בקבלת החלטות בהיררכיה הקיבוצית – המליצה על הכשרת המטבח לשנת ניסיון, הועמדה קלפי גדולה בכניסה לחדר האוכל.

החברים שהתייצבו לארוחת הערב נדרשו להצביע האם הם תומכים בהחלטה, שנועדה להיטיב את המצב הכלכלי העגום שאליו נכנס המשק: תקופת בין הזמנים הבטיחה הכנסה נאה לקיבוץ אם יארח נופשים, חרדים חובשי מגבעת כבר הסתובבו בשביליו כשלנו במוסד החינוכי הסמוך "גלבוע" - אבל חדר אוכל לא־כשר בתוספת ברכת שחייה חשופה לעין כול לא אפשרו לשכן אותם במתחם "אירוח אלפא" שמפעיל הקיבוץ עצמו.

בשביל ותיקי בית־אלפא, בכור קיבוצי השומר הצעיר, הפיכת המטבח לכשר הייתה בבחינת הכנסת צלם להיכל. מייסדי הקיבוץ, שבשנות העשרים תלשו מבחירה את כבלי הדת של בית אבא, רצו ליצור חלופה חילונית, סוציאליזם ציוני שיתנקה מכל סממני דת. לאורך כל השנים הקפידו בבית־אלפא לשמור על הגחלת של המייסדים, וכך מי שרצה למשל שרב יחתן אותו, נאלץ לעשות זאת מחוץ לקיבוץ. "דריסת רגל של רב, לא משנה אם הוא רפורמי, אורתודוכסי או כל דבר אחר", יגיד לי אחד החברים, "אסורה בתכלית האיסור".

בדיון על הכשרת המטבח, 82 שנה אחרי שבית־אלפא חרת על דגלו את האנטי־דת, התריעה אחת החברות: "ואחרי זה יהיו מזוזות על הקירות... זה לא ייגמר בכשרות, כל הזמן יגידו לנו מה מותר ומה אסור". סוניה נהוראי אתגרה את החברים בנימוק משכנע: "לו היו אומרים לקיבוץ טירת־צבי שאם הוא יפתח קיוסק בעונת האירוסים, הוא צריך להיות לא כשר כי לזה יש יותר פוטנציאל של מכירה - הם היו עושים את זה? לא, אפילו לו היו מבטיחים להם הר של זהב. מדוע הכול אצלנו נמכר בזהב?".

יאיר אטינגר, ראש המחלבה וטבח לשעבר, נתן את הזווית הקולינרית כשהסביר כמה חשובות החמאה והשמנת בבישול הבשר. ואשתו שושק'ה, מנהלת המטבח בשנה ההיא, דיברה על הקושי הנפשי - למרות שהיא זו שהרימה טלפון למשגיח וערכה לו סיור במטבח.

ההצבעה הראשונה ההיא תועדה במצלמתה של חגית לירון, חברת הקיבוץ ובעלת ניסיון בבימוי והפקה. "ראיתי כמה צילום חדר האוכל עובר יפה, כמה הלוקיישן מצוין, ואת יתר הצילומים כבר עשיתי בצורה מקצועית בעזרת צלם מקליט שהצטרף אליי", היא אומרת לי בחדר העבודה שלה בקיבוץ.

ללוח שעם מוצמדים מבחר מכתבי תודות ושבחים על אירועים שהרימה כרכזת תרבות בשתי קדנציות. על הקיר תלויה כרזה גדולה של חבורת הזמר "האירוסים" - אחותה הקטנה והפחות־מוכרת של הגבעטרון - שלירון היא סולניתה. כרזה אחרת מציגה את סרט הגמר שלה במסגרת הלימודים ב"קמרה אובסקורה", שאיך לא, עסק בקיבוץ.

כשהתחילה לצלם את ההצבעה הראשונה, לירון עדיין לא ידעה שקופסת העץ שאליה הוצמדה כתובת קלפי אדומה תידרש לעבוד שעות נוספות. הודות לבלבול בספירה, יגידו המקלים, או הודות לחבלה מכוונת באדיבותם של מתנגדי ההצעה, יגידו הקונספירטיבים, נמצאו יותר פתקים ממצביעים. החברים נאלצו להצביע שוב. ושוב. ושוב. הסערה לא שככה, המוחים איימו בנבואות שחורות, ויישום ההחלטה נדחה. מה שעבר בהצלחה בקיבוצים אחרים שהתהדרו בחילוניות, נפל בין כיסאות חדר האוכל של בית־אלפא.

לירון ניצלה את הדרמה לאיסוף שעות צילום. "אני יכולה להגיד שיחד עם הגיבורים עברתי גם אני תהליך", היא מספרת. "אני מגדירה את עצמי אתאיסטית, נגד כפייה דתית, וכמובן מאליו הצבעתי נגד. אבל תוך כדי הצילומים ראיתי שיש שני צדדים למטבע, ושאולי השמיים לא ייפלו. שני ההורים שלי אתאיסטים, אבל זה לא שגדלתי על התנגדות לדת, כמו שגדלו פה חלק מהאנשים. גדלתי בחולון והגעתי לקיבוץ בנעוריי. במהלך הצילומים הבנתי שהדברים הרבה יותר מורכבים".

השנים נקפו, הכשרות החליקה לחייהם של חברי בית־אלפא, וגם ההפרטה הזדחלה לאטה פנימה כמו בקיבוצים אחרים. לירון הייתה עסוקה בחיפוש מימון לסרט דוקומנטרי שיורכב מהחומרים האלה, אבל נתקלה בחומות הבצורות שמכירים היטב יוצרי קולנוע בארץ. בסופו של דבר חברה לעורך המוכשר אייל צרפתי מהקיבוץ השכן ניר־דוד, השיגה מימון מ"קרן חבצלת" של הקיבוץ הארצי, תרמה עוד משלה, ויחד עם צרפתי החליטה לזנוח קצת את נושא השינוי המבני שנטחן עד דק ולהתמקד בסיפור ההכשרה.

הראשונים שיצפו בתוצר הסופי - הסרט הדוקומנטרי "קיבוץ למהדרין", ששמו מרמז על האפילוג - יהיו באי פסטיבל הקולנוע היהודי ה־17, שיתקיים בשבוע הקרוב בסינמטק ירושלים. הגיבורים הראשיים של הסרט, כמו גם אלה שחולפים בגבם למצלמה, טרם צפו בו.

"אני מקווה שהתגובות יהיו טובות, אבל זה לא ברור מאליו", אומרת לירון. "יהיו אנשים שלא ימצא חן בעיניהם האור שבו אני מציגה את הקיבוץ. לסרט יש אמירה, גם אם היא לא חד־משמעית. אני חושבת שיותר משהוא נותן תשובות הוא מעלה שאלות.

"אני בטוחה מאוד במקום שלי בקיבוץ ובאהבה שלי אליו, ולא מרגישה שעשיתי שירות רע. מעבר לזה, נתתי לבית־אלפא הזדמנות לתיעוד היסטורי שלא כל אחד זוכה לו. בהקשר הזה ישנה עוד נקודה שתדבר לאנשי בית־אלפא והוא מבט על האנשים שמשתתפים בו, גם אם באופן סביל. יש בסרט כמה אנשים שאינם בין החיים. כשחברי בית־אלפא יבחינו אפילו במישהו שעובר ברקע וכבר לא איתנו עוד - זה יבלוט להם בפריים, בניגוד לצופה מבחוץ. החוויה תהיה שונה, ואני מקווה שמרגשת".

"מיליארד סינים אוכלים לא כשר והם נראים טוב מאוד" (מתוך "קיבוץ למהדרין")

לא משנה אם אתה נמנה עם אוכלי הבשר בחמאה, או שאתה מאלה שנמנעו מנופש בבית־אלפא בדיוק בשל הצירוף הקולינרי הזה - קשה שלא להזדהות עם דור הדינוזאורים שהקרקע האידיאולוגית נשמטת לו מתחת לרגליים המסונדלות. עם תהליכי ההפרטה באו גם גוויעת חדר האוכל במתכונתו הישנה, והדיבורים על משכורות דיפרנציאליות. המחלבה שבקה חיים, ובכניסה לקיבוץ הוקמה שכונה חדשה שחזותה שונה מהותית מהארכיטקטורה הקיבוצית הישנה.

הלב נחמץ כשישראל זמיר ז"ל - סופר, עיתונאי ובנו־יחידו של יצחק בשביס־זינגר - אומר על המרקע לחבר אחר בקיבוץ, הסופר נתן שחם יבדל"א: "אני חושב שאלה ימי פומפיאה האחרונים, זהו קרב מאסף. אנחנו התחלנו בהפרטה, ולאט־לאט אנחנו נכנעים לכל הזרם הכללי שבעצם מסמל את סוף עידן הקיבוץ ותחילתו של עידן יישוב קהילתי. כל צעד הוא כמעט צעד טבעי למהלך הזה שאנחנו במו ידינו מובילים אליו, ואם תרצה התאבדות מדעת". חברת קיבוץ אחרת תאמר בזמן שסייעני ההכשרה מגעילים את השולחנות: "הלוואי שזה היה אחרי שאני מתה". "זהו יום שחור, תקליט", יגיד מישהו למול המצלמה.

והנה חלף כמעט עשור, שמי בית־אלפא תכולים ולא נראה שמאיימים ליפול בקרוב, ובחדר האוכל ישובים עשרות אנשים לארוחת צהריים, שניים מהם חובשי כיפה. "אלה עובדים באחד המפעלים, הם לא מפה", יעדכנו אותי. על הקלקרים שבהם מוגש האוכל כיום לא נראים עוד קווי המתאר של חזיר שהיו מוטבעים על קודמיהם. ספק אם הקייטרינג של טירת־צבי, שאחראי לארוחות במקום, היה בוחר דווקא בחיית המחמד הזו לעיטור מכלי המזון.

בני הזוג אטינגר, שושק'ה (78) ויאיר (80), הגיבורים הראשיים בסרט ומחבורת הסקפטיים במציאות, פוסעים לחדר האוכל. איתם מגיע הלל נוימן (85), מהמתונים שבחבורה ומי ששורשיו נגועים באורתודוכסיה. בסרט הוא חושף אי קטן ונעלם של יהדות בתוך ים של סוציאליזם שולל דת. אחרי המייסדים, מתברר, עלו גם כמה מהוריהם, שהמשיכו לשמור על אורח חיים דתי.

בצריף מיוחד שהובא לכבודם מג'נין, אפשר להם הקיבוץ לבשל אוכל כשר, להתפלל ולקרוא בספר תורה שהביאו מארץ מולדתם. "סבא שלי היה מנהיג הקהילה והחזיק אותה. מה שמדהים הוא שהצריף כמעט התפרק לגמרי, ופתאום התברר שהמזוזה מחזיקה, נס גדול", הלל מתמוגג. החברים שלידו, מצדם, סקפטיים. ספר התורה ותשמישי הקדושה של הסבא, אגב, הועברו לבית הכנסת של האירוח.
  
 אני מבררת עם החברים האם הם זוכרים את הסערה ההיא סביב הכשרות. "הייתה התנגדות די גדולה", פותחת שושק'ה. "לפני כמה זמן אפילו הופיעה ב'הדף הירוק' או בעלון אחר שאלה איך זה יכול להיות שקיבוץ א' של השומר הצעיר עבר לכשרות. אבל לפעמים זה כורח המציאות. אם היו לנו היום מבשלים מהקיבוץ שיעבדו במטבח, לא הייתה כשרות".

"מה פתאום?" יאיר נזעק לתקן. "לא זאת הסיבה שהפכנו למטבח כשר, הסיבה הייתה להביא עוד אוכלים".

"יאיר, כשאתה לוקח קייטרינג, אתה חייב להכשיר את המטבח", מחזירה לו שושק'ה. הלל מציין שזה בכלל בגלל קבוצות הנופשים, ולירון מזכירה להם שעניין הקייטרינג והתפרקות המטבח באו מאוחר יותר. מהר מאוד אני מגלה שאף אחד לא באמת זוכר על שום מה ולמה עלה בכלל הרעיון על הפרק, ובטח לא את העובדה שהכשרות הוכרזה כניסיון למשך שנה בלבד. בשנה שאחרי כבר לא נמצא מתנגד אנרכיסטי אחד שביקש לנצל את זכותו לכפור ברעיון. מה טוב שעילי גבאי (73), מנהל האירוח לשעבר וממובילי המהפכה, הצטרף אלינו כדי להזכיר.

"ראיתי איזה פוטנציאל כלכלי אדיר יש בהכנסת הכשרות לאירוח, והבנתי שהנושא הכספי הוא שעומד במוקד, ולא דעותיי האישיות", אומר עילי. "אני חילוני. שומר חגים יהודיים, אבל חילוני ומאמין שאיש בדרכו יחיה. ובכל זאת, כשקיבלתי טלפונים מקבוצות ששאלו על כשרות - ואני מדבר על מסה גדולה שבאה בתקופת בין הזמנים - היה לי חבל. אז עשינו כמה צעדים כדי למשוך אלינו את המגזר הדתי והחרדי.

"שמנו מזוזות, החלטנו שלא נוסעים בשבת לאורך המבנים של האירוח, אפילו עשיתי מקווה - אבל אז לימדו אותי שלמקווה צריך לרדת, לא לעלות, ואני בניתי ככה שמטפסים וקופצים למים, אז הוא נפסל על הסף. בברכה הפרדנו שעות לגברים ונשים, אפילו הבאנו מצילה מטירת־צבי, וזה עבר בשלום. באים מאות אנשים, לא פחות. מה שכן, כששמנו מסביב לברכה יוטה, הייתה תסיסה. היו כאלה שלא אהבו את הרעיון של ברכה מגודרת. אבל אנשים משלימים, המציאות יותר חזקה מכל תפיסת עולם".

מי שנצפתה בעין המצלמה רוטנת כנגד היוטה היא שושק'ה. כשאני מזכירה לה את זה היא טוענת ש"אני? מה אכפת לי שיש שם יוטה?"

"הכול מתועד, שושק'ה, יש דוקומנטים", יאיר משועשע.

"את האמת?" היא אומרת, "אולי בהתחלה כל הסיפור הזה הפריע לנו, אבל היום זה כבר לא מפריע. לא נפלו השמיים, לא קרה אסון. החרדים פה גם מעזים לשאול אישה איך מגיעים לכולבו, וזה מאוד מוצא חן בעיניי. גם המשגיח היה עשר, נחמד מאוד".

יד על הלב: אם הייתה מגיעה קבוצה נוצרית, מהאמיש למשל, והייתה דורשת לכסות את גדרות הברכה - גם הייתה מתעוררת כזאת התנגדות?
רגע של שקט. תקתוק הקופה הרושמת בינתיים נשמע למרחוק. "לא", שושק'ה עונה, "כי מהנוצרים אתה לא פוחד שהם ישתלטו". האחרים מהנהנים בהסכמה, גם אם בחוסר נעימות.

"כשמדברים למשל על בית כנסת, יש איזה פחד מהשתלטות שתשנה את אורח החיים", אומר יאיר. "אבל לי נראה שזה עוד די רחוק. קחי את הסיפור של בית הכנסת בקיבוץ שריד, זו מלחמת עולם. כל פעם הולכים להצבעה וחברים לא מסכימים. לעומת זאת בשער־הגולן החליטו לפני שלושה שבועות לבנות בית כנסת די מפואר".

פולמוס הכשרות הוא מזערי לעומת הלהבות שהצית נושא הקמת בתי הכנסת. בקיבוץ שריד, שם ביקש אחד מתושבי ההרחבה להקצות שטח לבית כנסת, חצו הדברים את מנגנוני ההחלטות הקיבוציים, והגיעו עד לבית המשפט המחוזי בנצרת. בפברואר האחרון קבע בית המשפט כי לא יתקיימו דיונים לגבי הקמת בית כנסת אורתודוכסי בקיבוץ, בנימוק כי המקום מבקש "לשמור על אופיו החילוני הפלורליסטי ולא להקים בית כנסת של קבע במימון משרד הדתות".

גם בכפר־מנחם ביקש תושב מההרחבה שטח לבית כנסת. הדור הצעיר ו"הרכש החדש" לא נבהלים כל כך מהר מהאיום הדתי האורב בפתח. הלל מדבר על סדק מתמשך במסורת הקיבוצית. "העיקרון שנפרץ הוא מה שפעם קראו לו אצלנו 'קולקטיביות רעיונית'. זאת אומרת, הייתה תפיסה שכולם צריכים לחשוב או לפחות להתנהג לפי הקו, וזה די נשחק עד לשלב שהצעירים כבר לא בדיוק חושבים כמו ההורים והסבים.

"כולנו יודעים שהציונות התחילה מהדת ומהיהדות, ושהדורות הבאים שברו את כל המוסכמות, אבל דעי לך שגם בשומר הצעיר היו המון גוונים. היו קיבוצים שהיה בהם בית כנסת, היו קיבוצים שלא, וגם היום תמצאי שמתווכחים עד חצות על הנושאים האלה. בעין־חרוד או בגבע כל השנים היה בית כנסת. מינורי, אבל מי שרוצה יש לו איפה להתפלל. פה הכניסו ספר תורה, את חושבת שזה עבר בשלום? הרבה אמרו שזה נגד המסורת".

"אני בתור ילדה בחיפה - כי אני לא בת קיבוץ, חס וחלילה, אני ילדת חוץ - הייתי הולכת לבית כנסת לשמוע חזנות", מספרת שושק'ה. "אבל בית כנסת זה דת, ודת זה דבר סוחף. היום אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, מחר אני כבר לא אוכל לנסוע עם הקלנועית שלי לידו, כי זה אסור. זה סוחף לאט־לאט, ואנחנו מכירים את זה".

פחדתם גם בנושא הכשרות, ואני לא רואה כאן תנועה גורפת של חזרה בתשובה.
"אוכל כשר זה לא דבר. עובדה שזה נעצר. כבר היו שתי שיחות על בית כנסת, ובשתיהן החליטו בשלילה, כי זה סוחף".

יאיר קם לחדר המחלבה לשעבר. הוא הכין שם משהו לנכד. פעם היה מגבן שם, מכין יוגורטים. לפני חודש נסגרה המחלבה סופית, "והיום זו המעבדה שלי, האחוזה הפרטית".

השער שנבנה בכניסה ל"מעבדה" במסגרת הכשרת המטבח הוליד תרעומת, שסופה שבאה לביטוי בשיר סאטירי. "סִגרו את השער סגרוהו רחב, שלא תעבור בו אף טיפה של חלב, סבא וסבתא ודוד ודודה, כאן שומרים על כשרות אז תגידו תודה", זימר יאיר בסיום התהליך למול קהל הקיבוץ. "בנו פה שער כדי שהגבינה חלילה לא תזחל לחדר האוכל בטעות", הוא מסביר לנו, והחבר'ה שואגים מצחוק. אבל סגירת המחלבה קשורה גם היא בתהליכים הגדולים שעברו על הקיבוץ, והכשרות הייתה רק סימפטום שלהם.

"היום מקבלים כמובן מאליו את ההכרח להתייצב בחדר האוכל, מול הקופה הרושמת את המחירים המאמירים והולכים של המזון שבחרו לאוכלו לארוחת הצהריים. יש מי שדעתם אינה נוחה מזאת שכבר החלו לשקול את מנת הירק שהם לוקחים עמם כדי להעשיר את ארוחת הערב שלהם, שאותה הם חייבים לאכול בביתם, אותם שיירים ששנים אחדות קודם לכן יכלו לקחת לחיות המחמד שלהם חינם אין כסף". (מתוך הספר "לוח חלק", מאת נתן שחם)

"עשו את ההפרטה, ומזל", שושק'ה שוברת לי מיתוס. "יש לנו משפחה בגבע, והם לא מופרטים. אני אמרתי להם: זה משנה לגמרי את החיים. נכון, אנחנו משלמים הרבה על תרופות ועל חשמל, בייחוד אלה שכבר לא עובדים אלא יושבים בבית, אבל אין ספק שזה בהחלט הוסיף. פעם פחדנו להיות בבנק, אסור היה להזכיר את המילה בנק. היום אנחנו כמו כל אזרח במדינה, אבל בנוף היפה של העמק".

עילי, כאקונום לשעבר, מביא את הפן הכלכלי: "הפרמטר היחידי שאפשר לבדוק אותו מהיום להיום הוא לחם. חברים התחילו לשלם על לחם. למחרת השינוי ירדה הצריכה בחצי, שבועיים אחרי כבר סגרו את פינת החי כי לא היה לחם לחיות. זאת אינדיקציה, כי הפסיקו לזרוק אוכל. אפשר להתנגד לשינוי, אבל עם עובדות קשה להתווכח. היינו חברה מאוד בזבזנית, מאוד לא שוויונית, כי מי שהיה אכפת לו לקח מה שצריך, ומי שלא... בואי נאמר שעכשיו זה הרבה יותר שוויוני. היום אנחנו גם נשלם למי שמשקיע יותר. מטפלת אחראית מקבלת יותר ממטפלת פחות אחראית".

"אני חושב שהשבר הגדול ביותר שעברה התנועה הקיבוצית היה ביטול הלינה המשותפת", אומר הלל.

"אם את שואלת אותי, אין דבר טוב מהלינה המשותפת", יאיר מצטרף להגן על הרעיון. "גם היום שומעים הרבה ילדים צעירים מאיתנו שהספיקו להיות בלינה המשותפת ואומרים שבשבילם זאת היה חגיגה אחת גדולה, לעומת כאלה שאומרים שזה פגע בהם".

"סיפר פה בחור צעיר, בן כמעט חמישים, שמבחינתו היה נהדר, נפלא, אבל הוא גם אמר: 'לילדים שלי לא הייתי נותן את זה'", משתפת שושק'ה.

"את יודעת כמה דוקטורטים כתבו על זה?" שואל אותי הלל. "בת קיבוץ כתבה - בעיתון שקראתי בעצמי - שהתופעה של הלינה המשותפת עוד תגיע פעם לבית המשפט הבינלאומי בהאג, הפשע הזה". "עזוב אותה, סתם פסיכופתית", צועק מישהו מקהל הסועדים, והדיון נסגר.

"אני חושבת שבאופן טבעי שומעים את אלה שסבלו, כי הם הרגישו צורך להוציא את הדברים", חותמת לירון. "העובדה היא שהקיבוץ היום גמיש יותר, וזה גם ההסבר לתנועה חזרה של בני קיבוץ. השינוי הזה כמובן מתאים לי, כמי שעוסקת בענייני יזמות של בימוי, כתיבה והפקת סרטים. אני לא חושבת שזה משהו שהייתי יכולה לעשות בקיבוץ שהוא לגמרי שיתופי. היום אני אחראית על עצמי, והתהליכים האלה אפשרו את החופש הזה.

"מצד שני, אולי הפסדנו כמה דברים בדרך. בבית־אלפא עדיין מקפידים על תרבות משותפת, ויש דברים מסובסדים ויש עזרה הדדית. תמיד יהיו חיכוכים, אבל מה שאנשים לא הבינו אז הוא שמדובר בהתחלה של תהליך. זה לא שהצבענו על תקנון וזהו. התקנון משתנה כל הזמן, והופך עוד יותר מופרט ועוד יותר מופרט, ובית־אלפא נמצאת איפשהו ברצף".

הצלם מארגן את החברים לצילום, וכולם מתבקשים להיטיב צלחות. "אנחנו מצטלמים ליד האוכל בתנאי שהפעם זה בחינם", שושק'ה מתבדחת. עילי משתהה. פחות מתחבר לעדשה. בסוף הוא מתרצה. "נו, הסכמתי לכשרות, אז להצטלם אני לא אסכים?".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...