הדתיים באים: מי מפחד מרוני אלשיך ויוסי כהן?

החיילים מהציונות הדתית כבר הוכיחו בהתנתקות שהם לא סרבני פקודה, אבל עדיין מתייחסים להשתלבותם במערכת הביטחון כאל איום ממשי. אז למה ממשיכים לפחד מהדתיים? כי בני האליטות הישנות מרגישים שגונבים להם את המדינה

אשר כהן | 13/12/2015 13:13
תגיות: יוסי כהן, רוני אלשיך
סוגיית משקלם הגבוה של הציונים הדתיים ברמות הפיקוד השונות הפכה למעין סוגיה עונתית העולה אחת לזמן מסוים. הרקע לעלייתה הפעם הוא מינויים של רוני אלשיך ויוסי כהן לתפקידי מפכ"ל המשטרה וראש המוסד.


עוד כותרות ב-nrg:
- נשות חסידות גור תורמות למערך הלוחם בצה"ל
- בסימן חנוכה: שני שיאי גינס חדשים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

השיח בסוגיה זו נושא כמעט תמיד את אותו אופי: ראשית, הנחת היסוד הסמויה או הגלויה שיש כאן איזו "בעיה"; שנית, יש לדון בהתמודדות עם "הבעיה"; ולבסוף, הציונים הדתיים ונציגיהם צריכים להתגונן ולהסביר שאין "בעיה" או שהיא איננה בעיה בסדר גודל שחלק מהדוברים מציג אותה.
צילום: מרים אלסטר/פלאש 90
''דווקא בשמאל יש תשתית היסטורית עשירה של סרבנות''. אלשיך צילום: מרים אלסטר/פלאש 90

כך, לדוגמה, בפאנל של התכנית 'המטה המרכזי' בערוץ 10, עלתה השאלה "מה יהיה ביום פקודה, היינו ביום שתינתן הפקודה לפנות ישובים?" – מעצם השאלה ברור כביכול שבציונות הדתית יש "בעיה" של סרבנות, ולכן משקלם הגבוה של הדתיים ביחידות צה"ל השונות מעורר חשש. לפני שנענה לשאלה, ראוי להציג כאן דיון פוטנציאלי שכמובן אין לו שום סיכוי להתקיים.

כרקע לדיון יש להזכיר את העובדה שבשמאל יש תשתית היסטורית עשירה של סרבנות. מאז המכתב הראשון ב-1979 נחתמו כבר שלושה מכתבי שמיניסטים. לאלה, יש להוסיף את מכתב הקצינים, מכתב המטכ"ליסטים ומכתב הטייסים, תנועות דוגמת 'יש גבול' וכיוצא באלה.

האם היה לכל אלה משמעות מעשית? בוודאי. רק במהלך האינתיפאדה הראשונה נשפטו קרוב ל-200 חיילים וקצינים. האם יש לכך השפעה על המדיניות? וברכן, בריאיון משנת 2004 אמר עו"ד דב וייסגלס בהתייחסו לגורמים שהביאו להתנתקות: "ופה קופצים עליך מכתבי קצינים ופה מכתבי טייסים ופה מכתבי מטכ"ליסטים... באמת מיטב הנוער".
צילום: יוסי זילגר
''הציונות הדתית כבר עברה את מבחן יום הפקודה בהתנתקות ולא חייבת לענות לאף אחד מהחששנים''. כהן צילום: יוסי זילגר

האם יש לכך משמעות ורלוונטיות לימינו? נראה שכן. במדד הדמוקרטיה הישראלית נמצא שכ-10% מהיהודים בישראל אינם מגדירים את עצמם כציונים. פילוח הלא ציונים מעלה תמונה מדאיגה. כ-10% ממי שהגדירו עצמם חילונים אינם ציונים, כ-17% מאלה שהגדירו את עצמם כשמאלנים אינם ציונים, וכ-17% ממצביעיה היהודים של מרצ אינם ציונים.

המתאם הברור בין עמדות שמאל והשתייכות חילונית לבין התרחקות מהציונות מעורר את הפוטנציאל לסרבנות שמאלית-חילונית ביום פקודה. למען האמת, אני לא חושב שיש מקום לדיון כזה כיום. אולם בדיוק כמו שאין לו מקום, כך אין מקום לאינספור הדיונים על הדתיים.

בכל מקרה, לדיון כזה על השמאל אין צל של סיכוי להתקיים לעומת דיונים חוזרים ונשנים על עליית משקלם של ציונים דתיים במערכות הביטחון. מדוע? כי מאחורי הדיונים על הציונים-הדתיים עומדת, מעבר לחששות המדומיינים, עובדת היסוד של תהליך חילופי האליטות בישראל. קבוצה קטנה ומזערית מבחינה מספרית, חלק מחברי האליטה הישנה, מפעילה את המקלדות כשהיא מונעת מהתחושה שגנבו לה את המדינה.

לחוששים מאותו יום פקודה יש להזכיר את כוחה ועוצמתה של הממלכתיות בציונות הדתית. יתר על כן, בחלקים נרחבים במגזר הדתי מדובר בתפיסה המקדשת את הממלכתיות. הציונות הדתית כבר עברה באופן ברור ומובהק את מבחן יום הפקודה בהתנתקות ולא חייבת לענות לאף אחד מהחששנים מה יקרה בעתיד.

עבור הרוב המכריע של אזרחי ישראל, ההשתייכות הדתית של בעלי תפקידים בכירים ושל המוני קצינים בדרגות הפיקוד השונות, איננה מהווה אפילו מכה קלה בכנף התודעתית שלהם. הם דווקא מעריכים ציונים דתיים שמזוהים עם תרומה לעם, לחברה ולמדינה. הדתיים מגיעים כיום בהמוניהם לכל מקום שבו יש משימות לאומיות בעלות אופי של תרומה לעם ולמדינה. הם אינם מחונכים ל"השתלטות" בעלת תכלית אידיאולוגית כלשהי, אלא מחונכים לתרום לעם, לחברה ולמדינה.

בעוד בחברה הישראלית בכללותה ניכרת עליית האינדיבידואליזם וקידוש הפרט והישגיו האישיים, הציונות הדתית מאופיינת בקולקטיביזם כמו שהיה פעם. הציוני-הדתי נמדד במידה רבה בקהילתו על פי מידת תרומתו לחברה ולמדינה. וכשזו מהות החינוך, כשזו האווירה בסביבה הקרובה, אין להתפלא שבמערכות שונות משקלם של הציונים הדתיים גבוה בהרבה ממשקלם היחסי בחברה. וכשמשקלם היחסי במערכות האלה גבוה, רק טבעי שנראה יותר ויותר דתיים בעלי תפקידים בכירים. זו מתמטיקה דמוגרפית פשוטה הרבה יותר מאיזו "השתלטות" מדומיינת.

כל עוד תהליכים מבורכים אלה יימשכו, דתיים ימשיכו למלא יותר ויותר את תפקידי הפיקוד בצה"ל וימשיכו להגיע, בדומה לרוני אלשיך וליוסי כהן, גם לתפקידים הבכירים ביותר. כשייבחר כאן ראש ממשלה דתי כבר אף אחד לא ישים לב.


מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

אשר כהן

צילום: איתי שרמר

פרופ' אשר כהן, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ומחבר הספרים מחבר הספרים "הטלית והדגל", "מהשלמה להסלמה" ו"יהודים לא—יהודים"

לכל הטורים של אשר כהן

המומלצים

פייסבוק