לא סופרים אתכם? חוזרים בתשובה - התאחדו
כשהחלומות על עולם יפה וצודק שכולו אמונה מתנפצים, החוזרים מגלים שלא תמיד מאפשרים להם להתערות בקרבם. הפתרון: התאגדות. ברגע שנתאגד יהיו לנו פנים, ייקחו אותנו בחשבון ויבינו שצריך להתחשב בצרכים שלנו
הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי כועסת על מצבם של החוזרים בתשובה, שנדחקים לפינה. זה קורה כשאני מנסה להסביר למשל מדוע הציבור החרדי יעדיף לקדם דווקא חוזר בתשובה שהיה "סלב" ושגשג באופן שמנוגד לערכי העולם החרדי.עוד כותרות ב-nrg:
- בדיחות מקווה: הכירו את הסטנדאפ הנשי במגזר
- אם המתנחלת מ"האח הגדול": "תכנית אידיוטית"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הבעיה האמיתית היא שאותו ציבור, לצערנו לא יאפשר לחוזר בתשובה אלמוני וחסר עמדה לטפס לצמרת החרדית. איך אפילו בקרב הציבור הדתי לאומי, פעמים רבות, חוזר בתשובה נחשב לעוף מוזר שמדקדק על יותר מידי מצוות ומחזר בלי סיבה ברורה, על פתחי העולם החרדי.
אני שחקנית ובימאית בהתמחותי, ומאז שחזרתי בתשובה, לפני למעלה מעשור, הפכתי לבנאדם הרבה יותר שלם. לאחר שהפסקתי להופיע מול קהלים מעורבים והפסקתי לביים קבוצות מעורבות, נשארתי מבוטלת ולא מבחירה למשך תקופות די ארוכות. בסופו של דבר פניתי לכתיבה. כשהתייעצתי עם רבנים הם הסכימו עם הבחירה הזו.
אחרי תקופה בה כתבתי ופרסמתי כל מיני חומרים, כתבתי גם ספר שעוסק במשפחה של חוזרים בתשובה. הבעיות היו מוכרות לי, שטחתי אותן לפני הקוראים, ומצאתי שהרבה קוראים מהמגזר שלי חשו שסוף סוף מישהו מדבר עליהם. לא על סלבריטאים אהובים ככל שיהיו, ולא על כוכבים בשמיים, עליהם!
מאז אין לי ממש מנוחה. ברוב המקרים, אנשים לוטשים עיניים, חורקים שיניים, או מביעים הזדהות חמקמקה. קהל החוזרים בתשובה מבין אותי, אך מאחר שהוא לא מגובש לא נרשם שום שינוי תודעתי שמביא למהפך.
לעיתים רחוקות, אני מוצאת שגם בקרב החוזרים בתשובה יש כאלה שממש לא מזדהים איתי. לטעמם אני לא מביאה מסר של איחוד וקירוב לבבות. אני זועקת "קיפוח" וזה מפלג ומעצבן נורא. השאלה היא האם אם במציאות הישראלית הנוכחית מסר של איחוד אוטופי הוא מציאותי. ואם הוא אכן מציאותי, איך מורידים אותו לקרקע היום-יומית.
החברה הישראלית מורכבת מקבוצות. המזרחים הפכו לקבוצה שמקדמת את עצמה ונושאת עיניה כלפי העתיד. לדתיים הלאומיים קרב צמוד על יישוב הארץ והייצוג הפוליטי. לחרדים יש שתי מפלגות שונות. השמאל מקורב לצמרת המובילה את המדינה, גם כשאינו בשלטון ורושם הצלחות יפות. הימין בשלטון ומקבל החלטות משמעותיות. ורק החוזרים בתשובה...
החוזרים נשארו עם חלומות ואידאלים על עולם יפה וצודק שכולו אמונה, כיסופים וגאולה. כשהאידאלים האלה מתנפצים הם מגלים שלא כולם מאנשי שלומם, ולא כולם מסוגלים להניח להם להתערות בקרבם. חלקם הופכים למרירים מאוד ולעיתים מאבדים כיוון, דרך ואמונה. ילדיהם לעיתים מתפקרים, וההמשך לא תמיד מלבב. התסריט הזה חמור בהרבה מהמצב בו אני נמצאת, בו אני מבקשת: חוזרים בתשובה, בואו נתפקח ונתאחד לאגודה אחת גדולה.
ברגע שנתאגד יהיו לנו פנים, תיווצר עבורנו משבצת, ייקחו אותנו בחשבון, יבינו שאין מה לעשות וצריך להתחשב בצרכים המיוחדים שלנו, ולא מתוך רחמנות אלא מתוך כדאיות. כרגע חלקנו מאירים כיחידים, אבל אין לנו את היכולת לדאוג לצרכינו, אנחנו תלותיים, וזה מצב מאוד לא נעים. והבעיה הגדולה ביותר היא שהמציאות הזו מכבידה על דור ההמשך שלנו. נכון, ישנם טפטופים של שינוי והתחברויות, אולם לטעמי הזרם הזה צריך להתגבר על מנת שתהיה לו נוכחות.
אז למה אנחנו לא עושים את זה? למה הצעד הזה קשה לנו? אחת התשובות היא שחוזרים בתשובה אוהבים ומקבלים את כולם: את רבי נחמן, את הרב קוק, את הרב דסלר, וכמובן את הרבי מלובביץ', שהוא במקרה או לא, הרבי שלי.
פעמים רבות אנו נלחמים בבית על דרכנו, לעיתים מול בן/בת זוג שלא ממש מסכימים איתנו, לעיתים מול חברים מהעבר וקרובי משפחה. אנחנו מנסים לשמור על הגחלת מול רוחות מבית ומחוץ, אז מותר לנו להיות מותשים. 'קבלו אותנו, אנחנו אוהבים את כולכם', אנחנו מכריזים, ומקווים שזה מה שיסייע לנו. לפעמים זה עוזר, ולפעמים ממש לא.
אז מה הפתרון? מתמקדים ומשתייכים לקבוצה אחת בלבד, כמובן תוך כבוד ואהדה לכל השאר. אם זו חסידות שבחרנו ללכת בדרכה, או אם זה גרעין תורני שאימץ אותנו לתוכו. עלינו להיות חלק מדבר מובנה ולא להפוך לחלקיקים. וכמובן להקפיד שהקבוצה הזאת תדע להכיל ולקבל אותנו עם כל המטען שהבאנו אתנו.
הצעדים הבאים אחר כך הם: לצאת קרב עיקש על הזכויות שלנו. חלקנו יוצרים שנטשו את עולם היצירה, חלקנו נלחמים על עבודות במגזר החרדי ומוצאים שהן שמורות למקורבים, חלקנו לא מוצאים לילדנו מסגרות תורניות מתאימות. צריך לדבר על זה ולכתוב על זה. צריך להתכנס ולדון בזה, לקחת החלטות, אם יקראו לזה להתבכיין, אני מוכנה. יש לנו ילדים, ואנחנו נמצאים במלחמה, זה קרב על יהדותם ועל המשך השושלת שלנו, אין סיבה שהתמימות הזאת תהייה אבן הנגף בדרכם להתעלות בעבודת השם.
מילת עידוד אחרונה: לפני שנים ביקרתי באיזו מושב מרוחק שניסה לבנות גרעין של חוזרים בתשובה, רוב הנשים כיסו את ראשן במטפחות, אני הגעתי עם פאה. הייתי חריגה והתחילו לחשושים. לרגע נבהלתי 'הנה חוזרים בתשובה שאיבדו את יכולת ההכלה שלהם', חשבתי.
אסור שזה יקרה גם לנו, רובנו ממש לא כאלה. בית ראשון ושני נחרב בגלל שנאת חינם, שקשורה קודם כל קודם בדחיית השונה. משם ברחנו, ואסור לנו לשוב לשם. הנקודה השברירית הזאת שפועמת לנו בחזה, לא סותרת את העובדה שאנחנו חייבים לבסס נקודת אחיזה בעולם המקיף אותנו, שכרגע, מה לעשות, לא ממש סופר אותנו.
ברגע שנבסס את אותה נקודת אחיזה תהייה לנו היכולת לפזר את האורות המיוחדים, שממלאים כל חוזר בתשובה ברגע שהוא מגלה את קונו. נוכל לעמוד זקופים יותר מול שאלות מבלבלות, נהייה שגרירים טובים הרבה יותר לצעד שעשינו, שנעשה מבחירה מלאה. צעד שלוקח חלק בתהליך אלוקי שישנה את פני האומה כולה.
הכותבת היא יוצרת וסופרת. ספרה " לפני ואחרי בבני ברק סיטי" יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם