ראשי » יהדות » מגזין

החרדים החדשים כבר לא מסתפקים ביין פטישים

לא היה קל להשתכר שם, לא כל הנוכחים הצליחו להבחין בין הבצירים השונים ובעלי הדוכנים לא הסבירו פנים. כתבנו החסיד ביקר בתערוכת היין וגילה בין אניני הטעם גם חרדים

אנא הקשיבו לסיפור טוב: לפני למעלה מעשור, אחד מיקבי היין המוכרים בישראל ביקש לשווק ליין חדש, חצי יבש חצי מתוק. כיוון שיבש נחשב כמובן יוקרתי יותר, על התוויות צוין כי היין הינו חצי יבש, והרוכשים היו אמורים להבין מאליהם שהחצי השני הוא, ובכן, מתוק. היין לא מכר. זאת אומרת, לא מכר במגזר החרדי.


עוד כותרות ב-nrg:
- "על פי ההלכה אפשר לעשן קנאביס במידה"
- השכונה שלא יודעת מתי פורים - והפתרון שמצאה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בבני־ברק ובירושלים התרגלו ליין פטישים מתוק, והחצי־יבש־תל־אביבי הזה נשאר על המדפים. בישיבת צוות בהולה העלה אחד מהיועצים החרדים רעיון גאוני. "עזבו חצי יבש, הרי היין הוא גם חצי מתוק, לא? אז אל תתחכמו ותכתבו חצי מתוק. זה מה שמכירים אצלנו". הרעיון יושם במהרה, והוכח כיעיל. חצי מתוק נחטף הרבה יותר מהר.

הרבה יין נשפך מבקבוקים אל כוסות מאז אותה ישיבה, והמציאות השתנתה. יריד היין הכשר שנערך בשבוע שעבר בבנייני האומה בירושלים מספר את כל הסיפור. כבר יצא מכל החורים לדבר על שינויים שמתחוללים בציבור החרדי. לא חסרות גם הגזמות בתיאורי התופעה הזו, שממדיה מצומצמים יותר ממה שמצטייר בחוץ, אבל מה לעשות, יש בהם מן האמת. בגיוס, באקדמיה, בעבודה, בחולצות כחולות, וגם ביין. לא חצי, ולא בערך - יבש אמיתי. יוקרתי. מכל מיני סוגים. כמה סוגים? לפחות 40 - מספר היקבים שהציגו את מרכולתם הכשרה.

כיאה לתערוכת יין פלצנית, נבחר עבורה שם באנגלית - Wine Jerusalem - והיא מתקיימת זו השנה החמישית, ביוזמת רשת היין הכשרה "פיופ". עם השנים התערוכה צברה לעצמה שם, וביקור בה הוא סוג של סמל סטטוס בחברה החרדית המודרנית. איך יידעו שפרצת את גבולות השטעטל וראית עולם אם לא תבקר באיזו תערוכת יין הגונה? לסיור בתערוכה התלווה אליי אלי ביתאן, מעורכי אתר "בחדרי חרדים". כמו כולם, קיבלנו בכניסה כוס זכוכית מהודרת, ובמחיר של תשעים שקלים רכשנו את הזכות לסייר בין דוכני היקבים ולטעום ממגוון היינות.

אלי ואני פחות התעניינו ביין, יותר בשתייה. אבל לפני שהתבסמנו, התעניינו גם בקהל חובבי היין. מי הם לעזאזל האנשים האלה שמריחים את היין, מסובבים את הכוס, ובהבעת פנים עשויה היטב לוגמים ממנו טיפה אחת, ואחר כך מעקמים את האף, בנוהל. כיוון שמדובר בתערוכת יין כשר, יש להניח שאיש כאן לא מתכוון לנסך חלילה את המשקה המשמח, אבל התנועות המוזרות הללו נראו לצופה מהצד כאיזה טקס ניסוך היין לאל הפלצנות. וכשהאנשים האלה הם דתיים וחרדים, הפלצנות הזו נראית תלושה אף יותר. לא חזרנו עם תשובות, אבל השתכרנו - אז למי אכפת.

האמת, לא כולם היו "מאלה". תערוכת יין כשר לא יכולה להיות מורכבת רק מקהל אנין טעם. בכל זאת, אנחנו לא באירופה. הצטרפו לחגיגה הרבה בחורי ישיבות שהגיעו פשוט כדי לשתות לכבוד חודש אדר. ירושלים מלאה בישיבות, והגדולה שבהן - ישיבת מיר - מונה אלפי תלמידים. שתייה כאוות נפשך בתשעים שקלים זו עסקה נהדרת. הם הכניסו והעמיסו. ואז עלתה תובנה: היין מצליח לאחד בין שני קצוות מנוגדים באוכלוסייה. אוהבים אותו שתיינים־שלא־מבינים־ביין, יהודים שמחים פורצי גבולות; אוהבים אותו מבינים־ביין־שלא־יודעים־לשתות, יהודים סובלים מעוותי פרצופים. גדולה לגימה שמקרבת, אפילו בין שני מחנות שבימים שבשגרה מצויים במלחמת תרבות תמידית.

נעזוב לרגע את הקהל, מוקד מחקרנו האנתרופולוגי, ונפנה לניצבים בדוכנים שתפקידם למזוג אל הכוס טעימה מהיין שנבחר. לא נעים, אז נעשה את זה מהר שלא יכאב: הם לא נחמדים. לא נכליל, כי היו יוצאי דופן, אבל משום מה רובם היו לא כיפיים. מדובר ביין, משקה שאמור להיות משמח ומקרב, והבעת פניהם הקפואה לא התחברה לנוף.

כל פנייה לדוכן - סיוט. התחושה הייתה כאילו אתה מבקש תרומה. עד שלא תפתח את הפה ותדרוש במפורש: מזוג נא לי מהבקבוק העומד מולך, דבר לא יקרה. מנחם מענדל גדל על סיפורי מוישקה היהודי בעל הפונדק שאפילו לפריץ הרשע האיר פנים, ובירושלים עיר הקודש - הכי רחוק ממנו.

שלום, הם אמרו לי, והסתכלו עליי שאסביר מה בדיוק אני רוצה מהם. מה אתם חושבים שאני רוצה מכם? פלאפל? פיצה? כדור אקמול? בואו נדבר על זה. זו תערוכת יין, נכון? יש לידך בקבוק? משלמים לך כדי שתיתן טעימה? אז יאללהההההההההההההההה. נכון שאני לא נראה פיינשמקר עם חליפה שמבין את ההבדל בין קברנה סוביניון לאנא עארף, זה לא אומר שאין לי זכויות פה. קדימה קדימה, תשאל איזה יין אני רוצה, אל תיתן להתייבש פה. שלום, תודה.

הכמות נמזגת די בקמצנות. אבל על זה אין לי תלונות. הבעיה היא לא בהם, אלא בי ובאנשים שכמותי, שחשבו שתערוכת יין זו הזדמנות לפתוח מסבאה במחיר מוזל. מדובר בטעימות, ועבור המבינים זו חגיגה צבעונית. בשבילנו כל טעם דומה למשנהו, וכיוון שאיכות היא לא התחום שלנו, ביקשנו לעצמנו מעט כמות. אז צריך להבהיר: כדי להתבסם - או להשתכר, במילה פחות מכובסת - תידרש הרבה סבלנות. לעבור מדוכן לדוכן, עוד טיפה ועוד טיפה, בסוף זה יעשה את העבודה. לא בהתחלה.

נשוב למחקרנו האנתרופולוגי, ונאמר כמה מילים על קהילת החרדים המודרנים, אניני הטעם, שמשלבים בין קפוטה או כובע בורסלינו לתענוגות העולם הזה. לא נדרש הרבה יותר מסיבוב שיחות אקראי עם העוברים והשבים כדי להיווכח שמדובר בקהילה בהתגבשות. ראית על פניהם את הניסיון להיות, להתחבר לאיזה סגנון חיים מסוים, לרכוש הרגלי יוקרה. החרדים המודרנים מוזכרים תדיר כמובילי מהפכה ושאר ירקות, אבל למעשה מדובר בקהילה מאוד בורגנית. המהפכנות יוצאת ממנה בטעות.

טוב, אני מכליל מעט, אבל כבר הספקתי לשתות קצת אז תמחלו. קהילת החרדים המודרנים, למי שלא מכיר, היא קהילה די מסודרת כלכלית, שמשקיעה ברבדים החומריים של החיים. בית, רכב, ביגוד משובח, פאה לאשה באלפי דולרים ושעון לגבר במחיר דומה. ואחרי כל זה מחזיקים בכוס יין, והחוויה מושלמת. תערוכת היין הגיעה בתזמון מצוין, עם הגדילה הכמותית של הקהילה. התערוכה אמנם לא מיועדת לחרדים, אבל עובדת היותה כשרה ומיקומה הירושלמי מביאים לכך שחלק גדול מהקהל חרד לדבר השם.

את אלי פולק פגשנו מסתובב שבע רצון בין הדוכנים. פולק הוא ממייסדי הארגון "איחוד הצלה", שמאגד אלפי מתנדבים חרדים שחשים לכל זירה. לחרדים אין צבא, אז ארגוני הצלה וזק"א הם עבורם הגבריות במיטבה: אופנוע, קסדה, אפודה זוהרת של הצלה - מי ידמה להם ומי ישווה להם. הארגון העצמאי הזה צבר עוצמה כה רבה, שמד"א רואה בהם יריב ממשי, ובין שני הארגונים מתקיימת יריבות ארוכת שנים.

כך או כך, דמותו של פולק המסתובבת בין הדוכנים הזכירה לי שמאז ומקדם הקברנים בעיירות היהודיות היו ידועים כשתיינים לא קטנים. מסיפורי חסידים ועד שלום עליכם, הקברן נהג לסיים את מלאכתו בחברה קדישא ולגשת ללגום מעט יי"ש. אנשי האיחוד מתעסקים בהצלה ולא במוות, ישתבח שמו ויתעלה, אבל גם הם נחשפים למחזות לא קלים. מתברר שלא הרבה השתנה כאן. "היין זה סוג של בריחה", אמר לי פולק, שעד היום יורד לשטח. "כל מי שמתעסק בדברים קשים, רוצה לברוח לאיזשהו מקום. אלה שלא בורחים, יכולים להגיע למצבים קשים מבחינה נפשית. אז אני אמנם לא נותן הנחיות רשמיות למתנדבים לשתות יין, אבל זה בהחלט כיף שיש מקום לברוח אליו".

כל מי שהסתובב בין הדוכנים דיבר על גדילה משמעותית של החרדים צרכני היין. "זו מגמה שהולכת וגוברת", אמר לנו ממי קפלן, יוזם התערוכה. "החרדים היום יותר פתוחים לזה, מבינים בסוגי יין, מציגים דרישות". קיום תערוכת יין כשר הוא דבר מורכב. כל המוזגים בדוכנים שומרי שבת, שחלילה לא ינסכו את היין לאיזה פסל. הדוכנים היחידים שהורשו להחזיק מוזגים שנופלים בסימוס בשבת היו אלו שבהם מציגים יין מבושל. אבל יין מבושל, הוסבר לי, זה לא זה. "תלוי בסוג הפסטור, ברוב המקומות כשמפסטרים - יוצא כל הטעם", כך פולק.

הנשים החרדיות שותפות גם הן לתופעה. שתיית וודקה נחשבת כמעשה שאינו מתאים לאישה החרדית הצנועה, אבל יין הוא בטווח גבול הלגיטימיות. "אני והחברות שלי שותות יין", סיפרה לי אחת מהן, "אין בכך שום בעיה, כל עוד זה בגבול הטעם הטוב". מה זה גבול הטעם הטוב? שאלתי, והיא השיבה: "אתה יודע, להשתכר זה לא צנוע. גברים שותים הרבה, נשים ישתו יין במידה, לחוש את הטעם, לא ייתנו לעצמן לאבד את הראש". מזל. אם גם גברים וגם הנשים יאבדו את הראש, לא יישאר כאן אף אחד שפוי.

חייב להודות שהגעתי קצת ציני לאירוע. כיוון שאינני מבין ביין, הייתי בטוח שכולם לא מבינים. הרי אין מצב שיש איזה סוד בעולם שאני לא שותף לו. כנראה הם מבלפים, עושים כאילו. אז בדקתי, ונוכחתי לדעת שטעיתי. אליהו לוי הוא סטודנט חרדי משכיל, שחוטא פה ושם בכתיבת מאמרי דעה מאתגרי מחשבה. בעבר הוא התפרסם כשהציע לקיים מפגשי פנויים פנויות לרווקים ורווקות חרדים בגיל מבוגר. אין לנו זמן לבזבז כל ערב על דייט אחר, אמר בזמנו, צריך לקצר תהליכים ולהיפגש יחד.

בחרתי בו כדי לדעת אחת ולתמיד האם יש הבדל בין הארומה של יין פלוני לפירותיות של יין אלמוני, או שהכול הצגה אחת גדולה. שאלתי אותו איזה יין הוא החביב עליו (יין תכלת של יקב תניא), ואיזה יין לא (נחסוך מכם). לקחנו כוס מזה וכוס מזה, והצבנו בפניו. הצבע, מיותר לציין, דומה. הייתי במתח. כל ההסתלבטות שלי על אניני הטעם עומדת כאן למבחן. הוא הריח כוס אחת, רחרח את השנייה - ובלי לחשוב יותר מדי הצביע על תניא: "זה היין שלי". בום. אז המבינים האלה לא משקרים. אלוקיי, בסוף עוד אגלה שגם אמנות מודרנית זה משהו אמיתי.

בהכללה גסה, שני סוגי חרדים מגיעים לתערוכת היין: המודרנים, להם הקדשנו יותר מדי מקום, ובעלי התשובה. אלו יש להם סטייל, נותר בהם משהו מפעם. אחד מהם הוא רועי, תושב טלז־סטון, שהסכים לדבר איתנו בתנאי "שאצליח להחזיק את הראש". נעמדתי מהצד כשאלי החזיק לו את הראש וחפר בו בשאלות. אתה חרדי? "אני יהודי, אוהב השם".

אתה מבין ביין? "אני לא מבין ביין, החך שלי מבין ביין". תדע לזהות בין יין ליין? "כן". ובין קוקה קולה ל־RC קולה? "זה לא טעמים, זה שטויות". אתה מרגיש שיש אווירה חומרית ביריד, התנשאות שכזו? "ממש לא. אתה רואה מלבך. יש פה הרבה יהודים דתיים והרבה שמחה". לי זה מרגיש כאילו אנשים באים להראות לכולם כמה הם מבינים. "לא, הם באים ללמוד". היינו כבר אחרי הרבה יין, אבל לדרגת ההסתכלות החיובית שלו לא הגענו.

גם בין היצרנים יש בעלי תשובה, ומתברר שהיכל התשובה והיכל היין סמוכים זה לזה. יגאל ואודליה חיה ביטון מפעילים את יקב אבוהב בעיר העתיקה של צפת. הם הכירו בתל־אביב כשהיו בעיצומו של תהליך ההתחזקות, ולאחר נישואיהם הצפינו לעיר המקובלים. יגאל לא למד כיצד לייצר יין, והתמקצע בתחום תוך כדי ניסוי ותעייה. "הכול בפשטות ובתמימות", אומרת אודליה. דוכנם של השניים היה בין התוססים והמארחים בסביבה. אל הטעם הייחודי שלהם הם הגיעו "במקריות נורא מדויקת", בלשונה של אודליה. החיבה המתגברת של דתיים וחרדים ליין מסבה להם נחת. "ההתחברות הזו של כל עם ישראל ליין, יש בזה משהו מאוד מקודש ומרגש. הרי האנרגיה של יין זה חיבור בין אנשים, וזו המהות של עם ישראל. אם נהיה יחד בשמחה, נחיה בבחינת חיי עולם הבא".

לקראת סיום, מצאתי חבר בשכונה. שמוליק הלפרין, בן למשפחה חב"דית מוכרת שמתגורר במירון. הוא עמד בדוכן של היקב שבבעלות משפחתו. שנינו למדנו יחד בישיבות חב"דיות בישראל ובניו־יורק, וכמיטב המסורת החסידית, שתינו עוד כמה משקאות מלבד יין. כשהתקרבתי אליו, הוא חייך ואמר "עזוב את היין, בשבילנו החבאתי פה מתחת לשולחן בקבוק עם משהו אחר". לא באמת היה שם בקבוק, אבל שיכורים מיין כבר שרצו בכל פינה. האולם התרוקן, אניני הטעם מקדימים לישון. נשארו רק צעירים ובחורי ישיבות, הולכים־מתנדנדים־שוכבים. לא נותרה הרבה ברירה, והמאבטחים החלו להוציא אותם ברגישות ובנחישות אל האוויר הירושלמי הקריר. בהצלחה לכולנו עם ההאנגאובר.

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg