ראשי » יהדות » חדשות

האם הקהילה היהודית בארה"ב בדרך להתפרק?

רבנים והורים רואים בדאגה כיצד צעירים דתיים משליכים כיפותיהם, מפסיקים לשמור כשרות, ונוטשים בהמוניהם את הזרם שבו גדלו. ספר חדש בנושא קובע: הסיבות לכך קשורות לבעיות אישיות-רגשיות

"אם הרבנים היו מגלים שהיית בקשר עם בת, הם היו מכנים אותך 'ילד רשע'. אני זוכר את הרב קורא לי בשמות גנאי בגלל שהוא ראה אותי מדבר עם בחורה במגרש החנייה. הרגשתי ממש מטונף. אתה לא יכול סתם לבלות עם בחורה, ואם אתה כן, אתה בטלן מודרני. אז אמרתי לעצמי, 'אוקיי, אתה בטלן מודרני'". את הדברים האלה שמעה פָארָאנָק מרגוליס מג'ונתן, יהודי-אמריקני, במחקר שערכה על סיבות היציאה בשאלה.

עוד כותרות ב-nrg:
- חובה להקשיב לגן היהודי: שואה חדשה לפתחנו
- צה"ל איתר מנהרת טרור שחודרת לשטח ישראל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

מרואיין אחר, צעיר בשם שלמה, סיפר לה על הקשיים שחווה בתוך המשפחה כנער מתבגר. כאשר העלה שאלות והרהורים על קיומו של אלוהים, צעק עליו אביו: "אתה יכול ללכת לאן שתרצה. גזוז את הפאות ולך. היכן אתה חושב שיהיה לך טוב יותר? אתה חושב שתיצור קהילה חדשה, חברים וחיים חדשים? אם תמצא מקום שבו החיים קלים יותר עבורך, תתקשר אליי. אני אצטרף אליך".

"השיחות שקיימתי עם יוצאים בשאלה היו מרתקות", מספרת מרגוליס. "זו הייתה מלאכה מורכבת הרבה יותר ממה שחשבתי, כי אלה נושאים רגישים מאוד לאנשים שחוו אותם".

ומה גילית?
"אני חושבת שהתגלית הגדולה ביותר היא שרוב גורף של היוצאים בשאלה לא עושים זאת מסיבות אינטלקטואליות. אין ספק שקיימים אנשים שמחליטים לעזוב את הדת כי לא קיבלו תשובות מספקות, או כי החליטו ברמה השכלית שהם אינם מאמינים עוד – אבל זה פרומיל.

"כמעט תמיד הסיבה היא רגשית. החוויות בקהילות, בבתי הספר ובתוך המשפחה הן שמשפיעות על היציאה בשאלה. עניין הרגש הוא הכי חשוב בכל הנוגע לעזיבת הדת והקהילה, וזה הפתיע אותי".
 
למה זה מפתיע כל כך?
"הייתי בטוחה שרובם החליטו לעזוב את המצוות מחוסר אמונה, אבל רבים מהם סיפרו שהם עדיין מאמינים. לפעמים המרואיין היה אומר בתחילת השיחה 'אני לא מאמין בדברים האלה והאלה', אבל כעבור שעה אנחנו כבר לא מדברים על סוגיות רעיוניות, אלא על איך ההורים שלו או המורים שלו התנהגו אליו, ולרוב הוא יספר על אירועים שליליים. נושאים כמו 'איך הדת הייתה חוויה שלילית ומאכזבת בעבורי' הפכו ברוב הפעמים למרכז השיחה.

"גיליתי שלרבנים ולמחנכים יש השפעה גדולה ביותר. לרוב מתייחסים אליהם כאל אנשים שמעבירים מידע, אבל הם הרבה יותר מזה. אם יש לך חוויה חיובית עם המורה או הרב, זה ישפיע לחיוב על הקשר שלך עם היהדות. המסקנה היא שככל שפוגשים יותר את הצרכים הרגשיים של הצעירים ונותנים להם מענה, כך גדל הסיכוי שהם יישארו בקהילה. אחרת, הם עלולים לרדת מהדרך'".
 

כשאני פוגש את מרגוליס בבית קפה בשכונת בקעה בירושלים, סמוך למקום מגוריה הנוכחי, אני לא יכול שלא לפתוח בשאלה על שמה הפרטי הלא-שגרתי. "פאראנק הוא שם פרסי עתיק", מסבירה מרגוליס. "שמעתי כמה פירושים על אודות המשמעות, ואני לא בטוחה מה התשובה הנכונה.

"מה שכן, זה שם שקשה לזכור או קשה לשכוח. אנשים בישראל מאוד מתקשים לבטא אותו, אז פתאום גיליתי שאני 'פרנק'. בעלי ואני הפכנו לדיוויד ופרנק", היא צוחקת.

היא נולדה באנגליה להורים שהיגרו מאיראן, וכעבור שנים אחדות נדדה המשפחה לקליפורניה. "גדלתי בבית עם ערכים פרסיים-יהודיים חזקים, שלא היה קשור לקהילה זו או אחרת", מספרת מרגוליס. מכיתה ד' ואילך היא למדה בבית ספר אורתודוקסי-מודרני בלוס אנג'לס בשם YULA, המזוהה עם ה"ישיבה יוניברסיטי".
 

עם תום לימודיה התיכוניים הגיעה לישראל, ללמוד במשך שנה במדרשה. אחר כך למדה ב-UCLA בקליפורניה ומשם עברה ל'סטרן' בניו יורק - אוניברסיטה לנשים יהודיות דתיות, הפועלת ברוח 'תורה ומדע' והשקפתו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. את התואר השני בכתיבה יצירתית קיבלה מאוניברסיטת קולומביה היוקרתית. בהמשך לימדה בישיבה יוניברסיטי ובקווינס קולג', ובמקביל החלה לעסוק בכתיבה.

להתעניינות בתופעת היציאה בשאלה הגיעה מרגוליס במהלך לימודיה ב'סטרן'. "רוב חבריי מהלימודים גדלו בבתים דתיים, וההורים שלהם היו חוזרים בתשובה, חב"דניקים, אורתודוקסים-מודרנים או חרדים", היא מספרת.
 
"כשבעלי ואני היינו מדי פעם פוגשים חברים וחברות שלי, הוא היה שואל 'הם דתיים?' והיה מוזר לו שאני מגדירה אותם כך. פתאום הבנתי שרובם היו בעבר דתיים, אבל הם כבר לא. חלקם עזבו בגלל חיי האוניברסיטה – גם אם אתה מאמין ורוצה לקיים את המצוות, זה הופך למורכב מאוד. ככל שאתה רווק יותר שנים, קשה יותר לשמור על ההלכה. אצל אחרים זה נבע ממשהו עמוק, משאלות על מי הם רוצים להיות".

החברים שלה לא היו יוצאי דופן: סקרים מהשנים האחרונות מראים שעשרות אחוזים מקרב הצעירים, שגדלו בבית אורתודוקסי-מודרני, נטשו את הזרם הזה ביהדות אמריקה. הנושא נמצא בלב השיח בקהילות האמריקאיות, כלי התקשורת היהודיים עוסקים בו דרך קבע, וגם הרבנים וראשי הארגונים נדרשים אליו שוב ושוב.

מרגוליס החליטה לערוך מחקר בנושא תופעת החזרה בשאלה, ואת תוצאותיו פרסמה בספר “Off the Derech״ ('יורדים מהדרך'). הספר הפך לציון דרך ולרב-מכר בקהילה יהודית שמחפשת את דרכה, וזכה לשתי מהדורות נוספות. בימים אלה שוקדת מרגוליס על ספר בעברית - מעין מהדורה ישראלית ל-Off the Derech, והפעם נמצאת במוקד תופעת היציאה בשאלה של דתיים בישראל.

העבודה על ספרה הקודם נמשכה חמש שנים. מרגוליס ערכה שיחות עם שורה ארוכה של רבנים, מחנכים ובעיקר יוצאים בשאלה, מכל גוני הקשת האורתודוקסית בארה"ב - החל מבני קהילות חסידיות סגורות וכלה במודרן-אורתודוקסים פתוחים.

לצד זאת ערכה סקר אינטרנטי אקדמי ובו מאה שאלות, שביקש לחשוף מה מוביל להתפרקות של הדתיות היהודית-אמריקאית. "שני סוציולוגים סייעו לי בניסוח, ושני סטטיסטיקאים עברו על הממצאים ופילחו אותם באופן מקצועי", היא מספרת. "מעל 500 אנשים מכל הקהילות השיבו לסקר, כך שאפשר לשער שהממצאים יהיו מבוססים, גם אם אי אפשר להבטיח דיוק של מאה אחוזים".

הספר אמנם ראה אור לפני עשור, אך לדבריה גם היום היא מקבלת דואר אלקטרוני ממחנכים ומיוצאים בשאלה, ויש מי שעדיין ממלאים את הסקר. "אני אומרת בענווה שניסיתי לכתוב ספר שיעזור לקהילה היהודית, למחנכים ולהורים ליצור חוויה יהודית חיובית ככל האפשר. אני חושבת שהצלחתי בזה".
 

הספר שלך לא מתריס, אלא פונה למחנכים והורים בתוך הקהילה, ואף זכה להסכמות מרבנים. חשבת לכתוב אותו מזווית ביקורתית יותר?
"יש מקומות בספר שבהם אני מבקרת את הקהילה, אבל זה נעשה ממקום של אהבה וכבוד. האמירה שלי היא שיש מה לעשות כדי לגרום לחוויה היהודית של הדור הבא להיות טובה יותר. לא כתבתי מתוך כעס, ואולי היתרון היחסי שלי הוא שלא גדלתי בקהילה יהודית מסוימת.

"תמיד הייתי עם רגל אחת בעולם החילוני ואחת בעולם הדתי. יש לי גם הסתכלות של אדם מבחוץ שבוחן את המצב, אבל בסופו של דבר כתבתי את הספר כדתייה מאמינה ושומרת מצוות. הגעתי עם הרבה מאוד ענווה וכבוד".

אז מה הביקורת שבכל זאת יש לך?
"יש ביקורת כלפי ההורים, המורים והרבנים. חשוב לי לסייג ולומר שקל מאוד לבקר הורים, כי קל מאוד לטעות כהורים. ובכל זאת, במסגרת המשפחתית, ההורים היהודים האורתודוקסים יכולים להשקיע הרבה יותר חשיבה באיך מלמדים ומה מלמדים. הם צריכים לתת לילדים לשאול שאלות, צריכים לענות עליהן, וכמובן לזרום עם המאבקים ולכבד את אלה שלא בדיוק מתנהגים לפי הכללים".

בספר היא מביאה את סיפורה של חני, נערה דתייה שגוררת איתה טראומה מבית הספר החרדי שבו למדה. הבנות שם נדרשו ללבוש חצאית מכופתרת עם תחתית, ואף לתפור את קצות החצאית כך שיישארו צמודים זה לזה.

"המורה התכופפה, הרימה לי את החצאית הסגולה וראתה את סיכות הביטחון שחיברו בין הקצוות, בגלל היעדר מכונת תפירה בביתי", סיפרה חני. "היא קרעה את החצאית וגררה אותי אל תוך משרדה. תודה לאל שלבשתי תחתית. במשך שלוש שעות חיכיתי במשרדה, לבושה בתחתית בלבד, עד שאמי הגיעה לאסוף אותי. זו הייתה חוויה נוראית".

"הקהילות צריכות להיות פתוחות יותר לגבי השאלה מהו השביל הנכון", אומרת מרגוליס. "כיום מה שמוגדר בכל קהילה בתור 'הדרך הנכונה' או 'הדרך האמיתית' הוא שביל צר מאוד, ולכן קל לרדת ממנו. כשמאפשרים במסגרת ההלכה טווח רחב יותר של אמונות או מעשים, יש יותר סיכוי שהילדים ימצאו מקום בעולם הדתי. ההצלחה הכי גדולה בעיניי היא כשיש משפחה שבה כל אחד שונה מבחינה דתית, ובכל זאת כולם דתיים".

כדוגמה לחשיבות של קבלה והכלה מצד ההורים, מביאה מרגוליס מקרה של רב מוכר שעסק ב"קירוב" ובהחזרה בתשובה של יהודים רבים, אך דווקא הבן שלו הלך והתרחק משמירת מצוות. "אותו רב חשש מההשפעה שתהיה לבן הזה על ילדים אחרים בסביבתו, ואמר לאשתו 'אנחנו צריכים להעיף אותו מהבית'.

"האמא ענתה: 'לא. הוא בוחן אותך. מה יותר חשוב לך, הקהילה או בנך? הוא אמנם מורד, אך הוא עושה זאת בתוך הבית. אל תרחיק אותו'".

לאחר שהרב התייעץ עם פסיכיאטר, שהאיץ בו לסמוך על אשתו ולהנמיך את הציפיות הגבוהות שתלה בבנו, המצב החל להשתפר. "ערב אחד השאיר לו הבן פתק על הכרית בחדר השינה: 'שנינו עיוורים. אתה לא תמיד רואה כמה אני עושה בשבילך, ואני לא תמיד רואה כמה אתה לימדת אותי. אתה חושב שלקחתי את לוחות הברית וזרקתי אותם על הרצפה סתם כך. זה לא מה שקרה. הם פשוט היו כבדים מדי ונפלו לי מהידיים'.

"היום הנער הזה דתי", ממשיכה מרגוליס. "אביו אמר לי במחשבה לאחור כי הוא האחראי לכך שבנו הגיע לפריקת עול מצוות. הוא אמר: 'אני מבין שבכל פעם שהסתכלתי עליו הרגשתי אשמה, וזה היה קשה מאוד'".
 

אולי קל יותר להכיל ולקבל במקום כמו ניו יורק, שיש בו כל כך הרבה זרמים ואפשרויות להיות יהודי, מאשר באזורים שלא מציעים את המרחב הזה?
"אולי, אבל האפשרויות חשובות פחות מאשר הגישה וההסתכלות עליהן. אם למשל יש הרבה קהילות בעיר, אבל מצד המשפחה או קהילת המקור כולן נחשבות כלא טובות, אין לך באמת בחירה: אם הדרך של הקהילה שבה גדלת חיובית מבחינתך, אתה תישאר דתי. אבל אם היא לא, הקהילה כבר לא רלוונטית".

לדברי מרגוליס, אין מעבר משמעותי של יהודים מהאורתודוקסיה אל הקונסרבטיזם היהודי-אמריקאי, אף שלכאורה הזרם הזה פתוח וליברלי יותר. "במידה מסוימת, להפוך לקונסרבטיבי אחרי שהיית אורתודוקסי זה צעד מרחיק לכת יותר מלהפסיק לשמור את ההלכה.

"בשיחות לא שמעתי על הרבה מקרים כאלה, אולי רק בקרב מי שחיפשו בית אחר מהבחינה האינטלקטואלית. מעבר לזרם אחר הוא החלטה פילוסופית, ולרוב העזיבה היא כאמור לא פילוסופית, אלא רגשית. אתה לא תלך לקהילה יהודית אחרת כדי שיענו על הצרכים הרגשיים שלך".
 
אלא שהאטרקטיביות הנמוכה של "היהדות המתקדמת" אין פירושה שזרם המודרן-אורתודוקס יכול לחוש שקיומו מובטח. בשנים האחרונות רבות מהקהילות הללו הופכות לחרדיות וסגורות יותר, בעוד אחרות נמשכות לקצוות הליברליים בנוסח "אורתודוקסיה פתוחה", המאפשרת למשל השתתפות של נשים בניהול התפילה וקריאת התורה.

רוב בוגרי החינוך האורתודוקסי-מודרני אינם פונים למסלולים של חינוך או רבנות, אלא מוצאים את פרנסתם כרופאים, עורכי דין ואנשי עסקים – והתוצאה היא שמרבית הרבנים במוסדות החינוך של הזרם עצמו הנם חרדים.

איך את רואה את העתיד של הזרם האורתודוקסי-מודרני בארה"ב?
"העתיד לא נראה מזהיר במיוחד. בעיניי, קשה מאוד להיות דתי באמת בחברה כה פתוחה. צריך להשקיע בזה הרבה מאמץ וכסף, וצריך גם הרבה מזל. סקר שפרסמה הישיבה יוניברסיטי לפני כעשור הראה ש-33 אחוז מהבוגרים שלה לא שומרים כשרות מחוץ לבית. זה נתון גבוה מאוד".

במקביל להיחלשות האורתודוקסיה המודרנית, ההשפעה של הציונות הדתית, שהייתה בעבר חזקה ומשמעותית בקרב יהדות ארה"ב, כמעט אינה קיימת היום. גופים כמו תנועת בני עקיבא, שבמשך שנים היו פעילים בכל ריכוז יהודי, הלכו ונעלמו מהנוף.

"לדעתי החינוך היהודי באמריקה חוטא בכך שהוא מציג את היהדות כדת אישית, מסלול לשמחה ולמימוש עצמי, ויש התעלמות מההיבט הקהילתי והבינלאומי של הדת", אומרת מרגוליס. "אולי כי היינו כל כך הרבה שנים בגלות, לא הייתה לנו אפשרות לחשוב מעבר לעצמנו. כשאתה מדבר רק על קיום מצוות, הגבלת את היהדות.

"יש הרבה סיבות לכך שלא מדברים על ציונות באמריקה, אבל הפונקציה הבינלאומית של היהדות כ'אור לגויים' חסרה בשיח, ואין דיבור על איך עם אמור לחיות בארצו".
 

הנקודה הזו, מספרת מרגוליס, התחדדה מבחינתה כאשר גרה במיאמי למשך חצי שנה, לפני העלייה ארצה. "זו הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה. בסיומן של ארוחות שבת עם חברים בקהילה, בעלי היה שואל לא פעם 'איך זה שאף אחד לא מדבר על מה שקורה בישראל?'.

"אמרתי לו: 'דיוויד, כל מי שחושב כמוך כבר עזב'. ייתכן שכל היהודים שקיים אצלם העניין של 'כלל ישראליות' כבר הגיעו לישראל, או שהם מתכננים לעלות בקרוב. האנשים שיש להם תשוקה לארץ ישראל עשו עלייה, וזו הסיבה להיעלמות הציונות הדתית".
   
מה לגבי השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק? הרי אי אפשר להגיד שהם לא מתעניינים בישראל.
"אני לא יודעת אם זו אותה תשוקה. לשים את הגוף, המשפחה, הנפש, הרכוש והחיים שלך במקום גיאוגרפי מסוים, שונה מאוד מלהשקיע בו כסף ומילים אבל לגור במקום אחר. אני לא ממעיטה בעבודה של איפא"ק, אבל ההבדל גדול מאוד.

"לרבה של אפרת, הרב שלמה ריסקין, יש אמירה שאימצתי: הכול תלוי בשאלה אם אתה רואה את ישראל כדיסנילנד או כהומלנד (מולדת). אם ישראל היא בשבילך דיסנילנד, זה מקום שאתה מבקר בו כדי שיהיה לך כיף. אם זו המולדת, אז כשהיא בצרה גם אתה בצרה.

"אני יודעת שבעלי במהלך האינתיפאדה לא היה יכול לישון. לכן הגענו לכאן דווקא אז. ככל שנהיה יותר קשה בישראל, כך הוא יותר רצה להיות כאן. הלב שלו היה בארץ. כשהמשפחה שלך סובלת, אתה לא עוזב אותה, אתה הולך אליה. אבל את זה צריך להרגיש במקור, כבר מהחינוך בתוך בתי הספר, בתי הכנסת או בקרב המשפחות".

"כהורה אמריקאי אתה לא רוצה שהילד שלך יעזוב אותך, אם אתה לא רואה את ישראל כחלק מהיהדות שלך, ואתה לא מבין את המרכיב הלאומי והבינלאומי של להיות יהודי".

אם חשבתם שיוקר המחיה בישראל גבוה, מן הסתם לא חייתם אף פעם כיהודים דתיים בארה"ב. "צריך להרוויח הרבה מאוד כסף כדי לנהל אורח חיים כזה", אומרת מרגוליס. "החינוך היהודי יקר מאוד – הלימודים בבתי הספר עולים בין עשרת אלפים ל-30 אלף דולר לשנה, לכל ילד.

"משפחה שבה חמישה ילדים צריכה להשקיע 125 אלף דולר לשנה בחינוך יהודי. כדי שיהיה לך סכום כזה אתה צריך להרוויח 250 אלף דולר, כי הרי יורדים מסים. אז בעצם אתה צריך רבע מיליון דולר לשנה רק למטרה הזו, עוד לפני שהלכת לקניות בסופר – ואם אלה חמישה ילדים, יש לך הרבה קניות לעשות.

"כמובן יש גם דמי חברות בבית כנסת ו'דמי בניין' לתחזוקת בית הכנסת. על השתתפות במחנות קיץ גובים בין 10 ל-15 אלף דולר לילד. התוצאה היא שהורה חייב לעבוד בתחומים מאוד ספציפיים. לא תראה יהודי אורתודוקסי בניו יורק שהוא שרברב. כאן בישראל היהודים עובדים בכל התחומים, ובעיניי זה טבעי יותר".

לאחר יותר מעשור בישראל, מרגוליס סבורה שהחיים כאן לא כל כך קשים מבחינה כלכלית. "תמיד אומרים שיקר כאן, ומי שמגיע מבחוץ יופתע לגלות שמחירי המכוניות פה הם לא הגיוניים. אך ההבדל ברור מאוד: בישראל דואגים לך לצרכים ההכרחיים, כגון חינוך וקופת חולים, והדברים האלה לא עולים הרבה - אבל המותרות יקרות מאוד.

"בארה"ב זה הפוך; המחיה הבסיסית יקרה, והמותרות לא. תרצה לקנות בגדים? זול מאוד. רכב? אפשרי לחלוטין. נסה לשלם על חינוך פרטי וביטוח רפואי – ותגלה שמדובר בהון עתק".
 

יכול להיות שגם המחיר הכלכלי הגבוה של החיים הדתיים בארה"ב גורם לעזיבת הדת?
"אתה יכול לשמור שבת ולא לשלוח את הילד שלך לבית ספר יהודי. מצד שני, אם לא תשלח אותו לשם, הסיכוי שהוא והצאצאים שלו יישארו חלק מהעם היהודי הוא קטן מאוד. הרבה הורים מבקשים הנחה או מלגה, ובמקביל מכניסים את עצמם ללחץ כלכלי גדול, כדי שהילדים ילמדו בבית ספר יהודי. חשוב להבין שאם הם יירדו מהדרך, הם כבר בכיוון של התבוללות מוחלטת".

לפי סקר שערך לאחרונה מכון "פיו" האמריקאי, רק אחוז אחד או שניים ממי שגדלו כיהודים אורתודוקסים בארה"ב מתחתנים בנישואי תערובת, כך שנראה שלא מדובר בסכנה מוחשית.
   
"זה לא נכון. אמנם בקרב האורתודוקסים באופן כללי מדובר על שני אחוזים, אבל סקר אחר הראה ש-30 אחוז מהצעירים בגילאי 18-29 שגדלו בקהילת המודרן-אורתודוקס כבר אינם מגדירים עצמם ככאלה. בקרב גילאי 30-44, 44 אחוזים אומרים שהם זזו 'שמאלה' מהאורתודוקסיה. גם אם הם עצמם לא יתחתנו בנישואי תערובת, זה רק עניין של זמן עד שילדיהם או נכדיהם יעשו זאת".

הנקודה של ההתבוללות, מבקשת מרגוליס להדגיש, יוצרת הבדל חשוב בין נוטשי הדת הישראלים לאלה האמריקאים. "בישראל, גם אצל היוצאים בשאלה כמעט לא יהיו נישואי תערובת. כאן אתה בסביבה יהודית, מוקף בחברה ובתרבות יהודית".

בחמשת החודשים האחרונים היא עובדת כאמור על ספר בעברית, שייקרא 'היוצאים'. כמו בספר ה'אמריקאי', גם כאן שוחחה מרגוליס עם עשרות יוצאים בשאלה ורבנים מהמגזר הדתי-לאומי, החרד"לי והחרדי, כדי להבין מה המאפיינים והסיבות לנטישת הדת.

הספר, שאת העבודה המחקרית עליו מרכז הלל גרשוני, צפוי לצאת לאור בהוצאת 'סלע מאיר' בספטמבר הקרוב. דתל"שים לגוניהם השונים, או סתם צעירים שפחות אדוקים מהוריהם, יכולים גם עכשיו להשתתף בסקר באתר של הספר, ולקבל עותק חינם עם צאתו לאור.

מה ייחודי ליציאה בשאלה בגרסתה הישראלית?
"יש גורמים אוניברסליים ליציאה בשאלה, שחוזרים על עצמם גם כאן וגם שם - העניינים האישיים-רגשיים, וכמובן האחוז הקטן שמחפש כיוון אינטלקטואלי חדש. אבל יש גם הבדלים גדולים. ראיינתי למשל מישהו שאמר שההתנתקות מגוש קטיף עוררה אצלו את השאלות האמוניות.

"כלומר, התרחשות פוליטית השפיעה על חייו הדתיים. זה קורה רק בישראל, ולא קיים בשום מקום אחר. הדת כאן מעורבת מאוד בפוליטיקה, בתרבות ובנושאים חברתיים, והחוויה הדתית היא חוט אחד בחתיכת בד ששזורה כך שכל חוט משפיע על האחר. באמריקה, ובכלל בעולם, החוויה היהודית מבודדת יותר, דתית בלבד. הפוליטיקה שלך לרוב לא תשפיע עליה".

המצב הביטחוני המתוח בארץ משליך אף הוא על האמונה הדתית. "כשיש פיגועים באמריקה, כמו אסון התאומים, הם נעשים ללא אבחנה. בישראל מדובר בפיגועים שמכוונים נגד יהודים, וזה גורם לשאלות פילוסופיות ייחודיות - למה אנחנו? למה עכשיו? מה האחריות שלנו? למה אלוהים גרם למוות של האדם הזה?"

גם מקרים של עזיבת החברה החרדית בישראל שונים מהמקבילה האמריקאית. "החינוך הכללי שחרדים מקבלים כאן הוא מצומצם מאוד. רבים מהם כועסים על כך שלא העניקו להם את הכלים להתפרנס בכבוד, וזו אחת הסיבות לעזיבת הדת. באמריקה, לעומת זאת, כמעט כל הקהילות החרדיות מלמדות כיום מקצועות חול, אחרת אי אפשר להתפרנס".

את התופעה של הורדת הכיפה בעת השירות הצבאי, היא דווקא אינה רואה כייחודית לישראל. "הצבא בישראל הוא כמו תקופת האוניברסיטה בארה"ב. לא הוא מה שגורם את העזיבה, אבל זו המסגרת שבה יכולים לעלות לבטים שלא היו קודם ורואים סדקים בקיום המצוות.

"זו ההזדמנות הראשונה של דתיים להיות חופשיים, לבחור בעצמם את מה שהם רוצים לעשות, בלי התוצאות החברתיות והרגשיות שהיו נלוות לכך בסביבתם הטבעית. אולי זו גם הפעם הראשונה שהם יוצאים מהבית, חיים בסביבה חילונית לגמרי, ולכן נוח יותר להיות כמו כולם ולחפף אם צריך".

בשנים האחרונות נשמעת הטענה כי שיעור עוזבי הדת מקרב הנוער ביישובי יו"ש גבוה יותר מאשר בערים. מרגוליס אומרת שלא בחנה את הפילוח הזה. לדבריה, הריאיונות שערכה העלו כי מי שחשופים במיוחד ליציאה בשאלה הם ילדי העולים החדשים.

"האוכלוסייה הזו מתמודדת עם נושאים רבים שמשפיעים ברמה הרגשית. עצם זה שאתה צריך לעבור ממקום אחד למקום אחר, להשתלב, להבין מי אתה, מי אתה רוצה להיות – זה לא פשוט. יש הורים שמתמודדים עם המון נושאים שלא הכירו במדינת המוצא שלהם, ולעתים בעקבות זאת הם לא מצליחים לענות על הצרכים הרגשיים של ילדיהם".

פאראנק ודיוויד מרגוליס עלו ארצה לפני 13 שנה, וכאן נולדו להם שני בנים ובת. "בעלי הוא במקור מוונקובר שבקנדה, ותמיד רצה לגור כאן בארץ. בארה"ב הוא ייסד חברת רדיו לוויינית גדולה והיה המנכ"ל שלה, אבל הוא לא היה מאושר שם", היא אומרת.

הם מתגוררים, כאמור, בשכונת בקעה, וחברים בקהילת בית הכנסת "עציון", שבה כשלושים משפחות. "מדובר בקהילה מאוד פתוחה ומקבלת. אין לנו רב, וכל שבוע משפחה אחרת מארחת את הקידוש".

שלושת ילדיה לומדים במוסדות דתיים-ציוניים שונים, "והפוקוס העיקרי שלי הוא שיהיו להם יראת שמיים, קשר עם אלוהים וחינוך חזק – בתקווה שילכו עם כל זה למקום הנכון".

את חוששת מהאפשרות שהם יורידו את הכיפה בצבא?
"לא. העבודה שלי כהורה היא לעשות הכול כדי לספק להם את הצרכים הרגשיים וללמד אותם את מה שהם רוצים לדעת, בצורה חיובית ונינוחה. עשיתי את מה שאפשר כדי שהם יהיו דתיים ובני אדם מסופקים, ואני יכולה רק להתפלל שהם יעשו את מה שהם צריכים לעשות.

"הכתיבה של הספר הקודם בהחלט שינתה לי את ההסתכלות על ההורות: היום אני מבינה שהפוקוס הוא לא על מה שיקרה בעתיד, אלא על כך שהחינוך והרגש מצד ההורה ייתנו להם כלים להיות מוצלחים מבחינה דתית וגם לא דתית".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg