ראשי » יהדות » דעות

מה אומרת תפילת יזכור על יחסי דתיים-חילונים?

דעיכת התרבות היהודית־חילונית מסמנת את התעצמותה ההדרגתית של מהפכת־נגד דתית, שאת ביטויה ניתן לראות בצבא ובאופיים של חגי ישראל. האם יש עוד סיכוי לחיים משותפים?

המתח שבין היסודות החילוניים והדתיים בציונות איננו אידיאולוגי אלא מתח המשליך על קונפליקט הולך ומעמיק שבין זהויות. ככזה הוא אוצר בתוכו איום מוחשי על אפשרויות לקיום משותף. מזה שנתיים אני שוקד על בירור "המשנה הציונית שלי". תכלית הבירור איננה להתריס אלא לאתגר: נא התמודדו עם אופני תפיסת המציאות כפי שהיא נתפסת בעיניים חילוניות על מנת שנבדוק האם וכיצד נוכל לבנות גשרים בין שכמותם לבין היפוכם; על מנת שנוכל לבחון האם ניתן למתן את הסכנות שבקונפליקט הזהויות, אם לא להתגבר עליהן.


עוד כותרות ב-nrg:
- יום הזיכרון 2016: 68 חללים נוספו השנה למניין הנופלים
- חרדים נגד טיוח פגיעות מיניות במשפחה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

החזון הציוני נקטם בטרם השלים את מימושו המלא. העיון והפרקסיס הציוני כשלו ביצירת אלטרנטיבה לקשר הגורדי שבין דת ולאום. החזון הציוני הנחה את המרד של תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי באורחותיה של הגולה בכלל ואת הפניית העורף לציפייה לגאולה משיחית בפרט. מהלך השחרור הלאומי של העם היהודי מעברו ומהתלות במורשת הדתית בת אלפיים נישא על גבי ומתוך מהפכה חילונית על ידי מחולליו.

ואולם בליבתה של המהפכה החילונית, מתוך קרביה של המהפכה הזאת, התפתחה והתעצמה מהפכת נגד דתית. האחרונה כרסמה ועדיין מכרסמת בהישגים המפוארים של המהפכה הציונית בתחומי תרבות יהודית־חילונית חדשה. ובסופו של יום, הערכים והתכנים התרבותיים של קולקטיב נתון הם המעצבים זהויות; הם המתניעים התנהגויות.

הדעיכה ההדרגתית, איטית ככל שתהיה, של התרבות היהודית־חילונית החדשה מסמנת את התעצמותה ההדרגתית של מהפכת נגד דתית שנוצרה מתוך קרביה של תנועת השחרור של העם היהודי. לדעיכתה של זו והתעצמותה של האחרת סימנים רבים ומגוונים. אחד מהם, המדגים את רפיסות יסודותיה של "התרבות הציונית החילונית החדשה", הוא ה"יזכור" – חלק מריטואל חילוני בימי זיכרון חילוניים.

מאז שחר ימי הציונות המעשית בארץ ישראל ובעיקר משנות הארבעים של המאה הקודמת תופס המוות מקום מרכזי בתודעה הקיבוצית של הישראלים וה"יזכור" הוא מעין אספקלריה אל תוככי המערך הנפשי המתמודד עמו. להלן אצביע, מנקודת הראות שלי, על השינויים שחלו בדפוסיו ותכניו של ה"יזכור", על המעבר ההדרגתי מהדגשת החילוני וה"חדש" המובחן מה"ישן" הגלותי אל הדתי, כלומר - החזרה אל ה"ישן".

מותם של ישראלים במערכות ישראל ("הנופלים"), מות "היהודי החדש", היה, במשך כמה עשרות שנים, אנטי תזה למותם של הנספים בשואה ("הנרצחים"). במהלך עשורים אלה נוצרה הבחנה דיכוטומית בין שני סוגים של מוות: המוות של הישראלי, המצטייר כמות גיבורים, והמוות הגלותי הנחשב למשפיל. ה"יזכור" אשר נכתב בישראל לזכר קרבנות השואה מבהיר כי מותם היה מוות פסיבי מתוך אין אונים:

"יזכור עם ישראל את קהילות הקודש בארצות הגולה, שנעקרו, שנחרבו ושנמחקו, את בניו המומתים, קרבנות ממלכות הרשע, שעונו עינויי גוף ונפש במחנות ההסגר... שנרצחו בהמון בשווקים וברחובות; שהובלו לטבח בקרונות מוות; שנקברו חיים, שנשרפו בהיכלי הקודש על גווילי התורה... ונשפך דמם בידיים טמאות – על קידוש השם..."

פסוקי ה"יזכור" לזכר הנופלים במערכות ישראל העלו, לעומת זאת, על נס את נפילת "מתינו", כמות גיבורים בתנופת הקרב:

"נזכור אחים ורעים אשר יצאו עמנו בפלוגות הלוחמים – אנחנו חזרנו והמה לא ישובו עוד. גלים גלים עלו, שטפו וחזרו – המה נותרו על חוף לבלי שוב. צעירים יצאו וחסונים, נאים ותמירים כצמח השדה, עד שהשיגתם העופרת ורסיסי מוות קטלום, איש אחר איש נשמטו ונפלו בשדות, כל בן לאמו, כל אב לילדיו, כל אוהב לאוהביו, מלוא כל הארץ".

מוות משפיל לעומת מוות הרואי; כזה שמסתייגים ממנו לעומת זה הממגנט להזדהות איתו; מזה מוות מנכר ומזה מוות כמקור לאחווה. מאז ראשית שנותיה של המדינה התפתחו שני טקסים, זה לצד זה בסמיכות תאריכים: יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל. סמיכות הזמן הזה רק חידדה את הניגוד בין דרכי המיתה, והניגוד הומחש בהיגדים שרווחו בעשורים הראשונים לקיום המדינה: "הובלו כצאן לטבח" מזה, "במותם ציוו לנו את החיים" מזה.

הניגוד בין תפיסת המוות בגלות לבין הצגתו ב"ארצנו", ניגוד שבין ההרואי לשפל, הוא אחד הביטויים המובהקים לאופני תפיסת מקומה של הגולה בתודעה הקולקטיבית של הישראלים. אחרי ככלות הכול, הגולה הייתה מטרה לשלילה והכחשה. "המנטליות הגלותית" מעצם הגדרתה הייתה מושא לפסיביות, והמוות, על פי מרשם זה, המרשם החילוני של המהפכה הציונית, נרשם עם קרבן לשם חיים פסיביים וחסרי תכלית. ביסודו של המרשם החילוני הזה המושג "קידוש השם" – מרכיב קבוע בזהות היהודית הדתית המדגישה את הדבקות המוחלטת של יהודים במסורת ובמצוותיה – הוצג כזר ומנוכר ל"חדש".  

מאז שנות השמונים של המאה הקודמת נגלו סימנים שהעידו על כך שבתפיסת המוות מתחוללת טרנספורמציה. בין היתר, הישראלי תופס את מדינתו ואת עמידתה במבחני המאבק הפיסי לקיום יותר כ"גוליית" ופחות כ"דוד". האיומים הנמשכים על הביטחון האישי, תוצר הקונפליקט הפוליטי, נגסו בקונסנזוס הלאומי בדבר צדקת מלחמותיה של ישראל והישראלי נתפס פחות כ"יהודי חדש" על עבריותו הלוחמנית, ויותר כיהודי שחזר להיות קרבן לרצח וטרור.

המוות הטפל, חסר הערך, השפל והמושפל, שאפיין מנקודת מבטו של "בן הארץ" את היהודי בגולה, מחלחל אל התפיסה של הישראלים ונעשה לתופעה בת קיימא באורחות חייו. הניגוד בין מוות לא טבעי בגולה לבין מות גיבורים במלחמות ישראל הולך ומתקהה, והניגוד בין המוות בגולה - מוות נלעג, לבין המוות במדינה – מות גיבורים, הולך ומיטשטש.

אל ה"יזכור" בימי הזיכרון נלווית בעשורים האחרונים "תפילה לזכר הקדושים" ובה, בין היתר, "יזכרם אלוהינו לטובה עם רבבות קדושי ישראל וגיבוריו מימי עולם". היסוד הדתי דוחק את הבסיס החילוני. הנוסח המקורי ל"יזכור" חובר על ידי ברל כצנלסון לזכר הרוגי הקרב בתל חי ובו נכתב "יזכור ישראל". בשנת 1976 שינה הרב גורן את הנוסח ל"יזכור אלוהים". השינוי הזה לא נאכף עד הניסיון לאכוף אותו בתקופת כהונת רא"ל בני גנץ.

הניסיון הזה אמנם לא צלח אבל לאחר שבמשך שנים נהגה חיילת לשיר בטקס הפתיחה ליום הזיכרון הנערך בכותל, בשנים האחרונות, כחלק מתופעה של הדרת נשים על רקע ציוויים דתיים, שרים רק גברים בטקס הנערך בערב יום הזיכרון בכותל.

תהליך השינוי הזה – נסיגת ה"חדש" מפני ה"ישן" – מהדהד גם במחוזות תרבות אחרים כמו חגי ישראל. חלוצי התנועה הציונית השקיעו מאמץ תרבותי רחב היקף ביציקת תכנים חדשים בדפוסי חיים דתיים מסורתיים ובבניית מציאות חדשה, חילונית, ארץ־ישראלית. החגים סוכות, פסח ושבועות הפכו להיות בידי הלאומיות החילונית חגים הקשורים לחילופי עונות השנה – חג האסיף, חג הקציר וחג הביכורים - המדגישים את החירות הפוליטית. בימי נעוריי בניתי אוסף של הגדות פסח מבית היוצר של התנועה הקיבוצית; כולן נטולות נוכחות אלוהית. אבל השימוש בהללו, בדומה למוטיבים החדשים ששובצו בחגים אחרים, דעך, והניואנסים הדתיים חזרו למשול בכיפתם של החגים הללו בחלק הארי של התנועה הקיבוצית.

האם היסודות הדתיים בלאומיות היהודית המתממשת בישראל חדרו אליה לכתחילה או בדיעבד? קשה להניח את האצבע על אפשרות זו או השנייה. אך בהחלט אפשר לראות שבעוד שבתהליכי החילון בישויות הריבוניות הנוצריות הדת עברה את תהליכי החילון הללו באופן אורגני, ובכך נמנעה התפתחות של "מהפכת נגד דתית", במקרים המהפכניים (איראן, תורכיה, אלג'יריה, הודו) אקט החילון המהפכני הותיר את היסודות הדתיים, גם אם דחק אותם זמנית אל מתחת לפני הקרקע וכפה על תהליך החילון את היסוד הדיאלקטי שמתוכו צצו מהפכות הנגד הדתיות.

*
הדברים שלמעלה הם הצצה חטופה אל קורים במארג של זהות ציונית חילונית בישראל 2016. מה שמתבקש איננו הסכמה או אי־הסכמה איתם אלא תהייה - האם קיימת עדיין אנרגיה לברר היתכנות של בניית בסיס לחיים משותפים?

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

nrg מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח