המדינה איננה רכוש, צריך לאהוב אותה כמו אמא
הארץ והמדינה אינן מוצר קנייני שלנו, וממילא אין האהבה כלפיהן בלעדית לנו וגם לא תלויה בהצלחתן. על משמעות זיקתנו אל הארץ ועל המדינה כיצירה אלוהית
את לידת התינוק הראשון בהיסטוריה האנושית מתארת אמו כמעשה קניין. "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד) אומרת חוה, וקוראת את שמו "קין". ברור שאין הכוונה לקניין כספי היוצר בעלות כדוגמת קנייתו של אברהם את מערת המכפלה, אלא שאחד מפירושיו של השורש קנ"ה בשפה המקראית מבטא יצירה, בריאה ועשייה.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הכרזתה של חוה "קניתי איש" פירושה, אם כן, "יצרתי איש", ודומים לכך הלשונות "אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד), "עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו). כך גם בלשון חז"ל במסכת אבות - "קנה לך חבר" (א, ו) ואולי אף "העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד" (ד, יא). החיבור בין פעולת היצירה לפעולת הקנייה מובן מאליו – הדברים שיוצר האדם בעצמו הם הדברים שזיקתו אליהם חזקה ביותר והם השייכים לו במובן המובהק והמוחלט ביותר.
מצוות היובל, המתוארת בפרק כ"ה בספק ויקרא, מגבילה את האפשרות לקנות את הארץ: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ", ונימוקה של התורה – "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". הארץ שייכת לקב"ה. האמונה כי הקב"ה הוא "קונה שמים וארץ" מגבילה בהכרח את האפשרות של האדם לקנות את הארץ.
את הפסוק "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט), דורש ר' עקיבא: "במה אדם תופס – במה שיכול לבוראן" (אבות דר' נתן, ב). לדברי ר' עקיבא, הלוחות הראשונים נשמטו מידיו של משה מכיוון שנעשו בידי הקב"ה. אחיזה אנושית אפשרית רק במה שיכול האדם ליצור בעצמו, כדוגמת הלוחות השניים שפיסל משה בעצמו. ברוח דברים אלו ניתן לומר כי את הארץ עצמה אין יכול האדם לברוא, ולכן גם יכולת האחיזה שלו בה מוגבלת.
אחרי אלפיים שנות גלות מרה, זכינו בחסדי ה' לשוב לארץ אבותינו ולהקים בה מדינה ריבונית עצמאית – מדינה שלנו, בארץ שלנו, לעם שלנו. בבואנו לחוג, שנה בשנה, את כל ה"שלנו" הזה, דרושים עיון ודיוק בהבנת עומק המושג "שלנו" והשלכותיו מרחיקות הלכת.
בהמשך לדברים שנאמרו לעיל ביחס לשורש קנ"ה, גם למילה "שלי" שתי משמעויות בעברית. האחת מבטאת בעלות, האחרת מבטאת זיקה עמוקה. כשאני מתייחס למכונית "שלי", כוונתי לומר שהמכונית שייכת לי. היא שלי מתוקף העובדה שקניתי אותה קניין כסף, ולאור זאת אני רשאי לעשות בה ככל העולה על רוחי. העובדה שהמכונית "שלי" מקנה לי זכויות רבות, ובכללן הזכות להשתמש בה ואפילו למכור אותה. למותר לציין שלבעל המכונית אין שום מחויבות כלפיה ואין היא אלא כלי שרת בידיו.
שונה בתכלית היא משמעות המילה "שלי" בביטויים כגון "אמא שלי", "אח שלי" או "בן שלי". באומרי אמא "שלי" אין כוונתי לומר חלילה כי אמי שייכת לי, אלא לבטא את הקרבה הגדולה והזיקה העמוקה שבינינו. היותה אמא "שלי" אינה מקנה לי זכויות בה, אלא מטילה עלי חובות כלפיה ובכללם כבודה ומוראה. אך לא רק חובות חמורים מסתתרים בביטוי "שלי" ביחס לאמא, אלא גם אהבה עמוקה וחיבור בל יינתק.
הבדל נוסף בין שתי המשמעויות השונות של המילה "שלי" קשור בשאלת הבלעדיות. כל עוד המכונית "שלי" שייכת רק לי, אני יכול לעשות בה ככל העולה על רוחי, שכן מאה אחוז מהזכויות ברכב מוקנות לי. אך אם יהיה הרכב שייך לאדם נוסף מלבדי, הרי שעצם נוכחותו של האחר תצמצם ותגביל בהכרח את נוכחותי שלי – יותר לא אוכל לעשות ברכב כרצוני ואאלץ להתחלק, להתחשב ולהצטמצם.
אך בעוד נוכחות הזולת פוגעת ב"שלי" במובן הבעלות, אין היא פוגעת כלל ב"שלי" במובן הזיקה והקרבה. עובדה היא שיש לי ברוך ה' שישה אחים ואחיות, בנים ובנות לאותה אם, ובאורח פלא, אין בנוכחותם המבורכת כדי לפגוע או לצמצם את היותה אמא "שלי". בעוד הזכויות הקנייניות מוגבלות הן וממילא חייבות להתחלק בין האוחזים במכונית ואומרים "שלי", האהבה, החיבור והמחויבות אינסופיים המה, ולכן אין ריבוי האומרים "שלי" מצמצם או מקטין אותם.
נקודה נוספת המבחינה בין "שלי" ל"שלי" קשורה בהערכה וביקורת. "אמא שלי היא נהדרת" ולהבדיל אלף הבדלות גם "המכונית שלי נהדרת", אך תהום פעורה בין שני משפטים "נהדרים" אלה. כשאדם מכריז "המכונית שלי נהדרת" – כוונתו לומר שהיא שלו כי היא נהדרת. הוא רכש אותה כי היא עונה על צרכיו וביום שלא תתאים עוד לצרכיו, ימכור אותה למרבה במחיר. במילים אחרות, אם תחדל מכוניתי להיות "נהדרת", או אז תחדל היא גם להיות "שלי". מאידך גיסא, באומרי ש"אמא שלי נהדרת" כוונתי לומר שהיא נהדרת כי היא שלי. בניגוד גמור למכונית, אהבת אם אינה תלויה בדבר. במציאות עגומה, חלילה, יכולה אמא להפסיק להיות נהדרת, אך בשום אופן לא תחדל מלהיות "שלי".
בבואנו לחגוג את תקומת המדינה "שלנו" בארץ "שלנו", שומה עלינו לברר – לאיזו ממשמעויות המילה "שלי" אנחנו מתכוונים? נראה לי ברור כשמש בחצי השמים שהזיקה למדינה ולארץ צריכה להידמות לאהבת האם ולא חלילה לבעלות על המכונית. הארץ והמדינה הן "שלנו", אך לא בעלות וזכויות קנייניות יש לנו בהן, אלא אחריות עמוקה וחיבור אינסופי. בניגוד לבעלות הממונית על רכב, נוכחותם של אחרים, המבקשים שתהיינה גם שלהם, אינה מחייבת בהכרח הסתכלות של "שניים אוחזין" – חלוקה או מאבק, אלא מאפשרת מבט אחר, כאחים, שנוכחות האחד אינה גורעת מזיקתו של אחיו לאמם הגדולה.
באופן דומה, אלו המבקשים לעזוב את הארץ בגלל שמחירי הדיור או המילקי הרקיעו שחקים או בגלל שהמצב הביטחוני הידרדר, מתייחסים לארץ כאל מכונית, שאותה ניתן להחליף אם איננה עוד "נהדרת", בעוד הבן הנאמן אינה חדל לראות את הדרן של אמו וארצו, גם בעת צרה וצוקה.
שמא לאור הדברים שנאמרו בראש המאמר יש להבחין בין "הארץ שלנו" ל"מדינה שלנו"? הארץ, כאמור, היא קניינו של הקב"ה ולכן הבעלות האנושית עליה מוגבלת. אך מה דינה של המדינה? האם מדינתנו היא יצירה אנושית גרידא, ולכן דומה היא למכונית או לחפץ השייך בבעלות מלאה ליוצריו, או שמא נס תקומתה ויד ה' המלווה את בניינה דורשים מאיתנו לראות בה יצירה אלוקית, או לפחות כעין שותפות בין הא־ל לאדם, ולכן תדמה ה"מדינה שלי" ל"אמא שלי" או ליתר דיוק ל"בן שלי"? לאדם המאמין, הרואה במציאות את השגחת ה', גם בעניין זה מצטמצמים מרחבי הבעלות ("מכונית") ומתרחבים מעגלי הקרבה והאהבה ("אמא").
זכינו לבנות ולהיבנות בארץ שלנו, במדינה שלנו. לא זכויות מקנה לנו הישיבה בהן כי אם חובות ואחריות. לא בלעדית היא זיקה זו, ולכן אין בנוכחות הזולת היושב לצדנו כדי לצמצם את היותה "שלנו", ובלבד שגם הוא יראה בישיבתו בארץ זיקה לאם אהובה ולא בעלות על מכונית יקרה. היותה "שלנו" הוא המחולל את יחסנו האוהב והנאמן כלפיה ולא היחס החיובי הוא הגורם להיותה שלנו. שכן אם אהבתנו אליה תלויה בהיותה "נהדרת", הרי שככל אהבה התלויה בדבר, בטל הדבר – בטלה האהבה. זו היא דרכם של הבוגדים והנצלנים, לא של הבנים הנאמנים.
בבואנו לומר הלל בברכות על נס תקומתנו, על כינון מדינתנו בארצנו, חשוב שיוצב בפנינו תמרור האזהרה המורה על כך שרבות מן הזוועות האנושיות מתרחשות כאשר מחליפים בני אדם "שלי" ב"שלי". כאשר מתייחסים למכוניתם כאילו הייתה אמם, ומתייחסים לאמם כאילו הייתה מכונית.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם