החרדי לשעבר שמקדיש את חייו למורשת הרצל
פשקוויל שנכתב בגנותו של הרצל עורר את סקרנותו של מוטי פרידמן, אז ילד קטן בשכונה חרדית, והוביל אותו למסע חיים ארוך שהגיע עד לניהול מוזיאון הרצל. כעת, עם פרישתו לגמלאות, הוא מתפנה לספר את סיפור המסע של חוזה המדינה
כשהיה ילד חרדי צעיר בשכונת כרם אברהם בירושלים, אי־שם בשנות החמישים של המאה הקודמת, צדה עינו של מוטי פרידמן פשקוויל גדול, שהכותרת שלו הייתה: "הרצל ימ"ש [=יימח שמו[". פרידמן אומר היום שהפשקוויל הזה היה הגירוי הראשון שעורר את סקרנותו לגבי דמותו של הרצל: מה היה באיש הזה שעורר כל־כך הרבה עוינות ושנאה כלפיו בעולם החרדי?עוד כותרות ב-nrg:
נגד תקיפות מיניות: לחצני מצוקה באוטובוסים
מיוחד: ויקטוריה חנה ורע מוכיח בחדר החזרות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לימים גדל פרידמן והצטרף למחנה הציוני: שירת בצה"ל במסגרת ישיבת הסדר, פנה למסלול אקדמי שכלל גם דוקטורט, עבד בהסתדרות הציונית, ובכל השנים האלה המשיך לקרוא וללמוד כל דבר שקשור בדמותו של הרצל. הוא אפילו הגיע לכהן כמנהל המרכז החינוכי ומוזיאון הרצל, שניהם בהר הרצל.
עכשיו, בגיל 71, אחרי שפרש לפנסיה, הוא מוסיף לכל הרפרטואר הזה גם ספר ראשון שעוסק, איך לא, בדמותו של הרצל: "הסנה בוער ואוכל" (הוצאת הספריה הציונית), שמתמקד במסעו הציוני של הרצל - מה הביא אותו לשם, מה אפשר לו להצליח, וגם מהן לדעת פרידמן הטעויות הגדולות שעשה במהלך הדרך.
פרידמן מודה שהתעניינותו בהרצל נובעת בין היתר מסוג של קנאה אישית; קנאתו של יזם חובב בהצלחתו של אחד היזמים הגדולים בהיסטוריה היהודית, אם לא העולמית: "כשאתה גדל כילד של 'חדר', אתה שואף לממש את עצמך בכך שתהפוך לגדול תורה. אני חושב שהרצל הוא דוגמה מאוד חדה לאדם שמימש את הפוטנציאל שלו בצורה בלתי רגילה.
"זה שהוא הצליח לשנות את פני ההיסטוריה בפחות מתשע שנים, זה הישג אדיר. אני מתוסכל שאני לא מצליח לממש דברים שבכלל לא מתקרבים לזה. מתכנן תכניות, והן לא תמיד מתגשמות. כך שהרצל הוא בהחלט סוג של אלטר־אגו בשבילי".
למרות שהרצל מת בדמי ימיו, בגיל 44, פרידמן בכל זאת רואה בו סיפור הצלחה: "הוא אמנם נפטר בגיל צעיר, אבל בסופו של דבר חזונו התגשם והצליח באופן מרשים. לדעתי, יש לו אפילו תרומה משמעותית להצהרת בלפור, שהתרחשה הרבה אחרי מותו.
"האיש שהוא גייס לניסוח הצ'ארטר [כתב הבעלות] של העם היהודי על אוגנדה היה חבר פרלמנט בשם דיוויד לויד־ג'ורג', והפעולה הזו התקיימה בתקופת כהונתו של בלפור כראש ממשלה. בסופו של דבר, הצהרת בלפור ניתנה כשבלפור כיהן כשר החוץ ולויד־ג'ורג' כראש ממשלה. זה לא יכול להיות מקרי".
את החלק הראשון של הספר מקדיש פרידמן לניתוח מקורות ההצלחה של הרצל, כשהמרכיב הראשון והמפתיע הוא מראהו החיצוני. "בכל ספרי הזיכרונות שמזכירים אותו אין אפילו אדם אחד שלא ציין בהתפעלות את יופיו של הרצל. משה גליקסון [עורכו הראשון של 'הארץ'] מזכיר בזיכרונותיו את הרצל וכותב: אשרי העם שככה לו, והוא מתכוון ליופיו. אפילו חרדים, שבדרך כלל לא מתייחסים ליופיו של אדם, מדגישים את ההתייחסות ליופיו".
המרכיב השני הוא הכריזמה – אותו יסוד חמקמק וקשה להגדרה הגורם לאנשים ללכת דווקא אחרי אדם מסוים. פרידמן מביא בעניין זה סיפורים מרתקים, המעידים איך אנשים רבים פשוט התקשו לסרב להרצל, או שהעניקו לו כבוד עצום גם כשחלקו על עמדותיו: "יש הסיפור על יוסף חזנוביץ', האיש שהניח את היסודות לספרייה הלאומית שלנו.
"הוא היה ממתנגדי תוכנית אוגנדה, אבל בפועל הצביע בעדה. אחרי ההצבעה, כשהרצל חיפש אותו כדי לברר מדוע הצביע בשונה מהעמדה שביטא, הוא לא הצליח למצוא אותו. חזנוביץ' התחבא מפניו. כשמצאו אותו ואמרו לו שהרצל מחפש אותו, הוא אמר: אני לא יכול לבוא אל הרצל, כי כשאני עומד לידו בשרי נעשה חידודין חידודין.
"בסוף הוא בכל זאת מגיע להרצל, והרצל מחבק אותו ושואל אותו למה הצביע בעד התוכנית. וחזנוביץ' עונה: נכון שארץ־ישראל חשובה לי, אבל אם אתה, הרצל, הגעת למסקנה שצריך קודם ללכת לאוגנדה, איך אני יכול להצביע נגדך? כשהוא מגיע לארץ־ישראל, אפילו פקידי הברון, שאסרו על מכירת 'שקלי הציונות' [דמי ההתפקדות לתנועה הציונית] במושבות, הפכו פתאום עפר לרגליו".
חוץ מזה, עמד להרצל כושר ארגון משמעותי ויכולת לגייס כסף: "היו אנשים שקדמו להרצל ברעיון של מדינה יהודית, אבל לא היה להם כסף ראשוני של עצמם, כפי שהיה להרצל, וגם לא יכולת לגייס כסף. נתן בירנבאום, שהמציא את המונח 'ציונות' ולימים הפך לחרדי אנטי־ציוני, דיבר על קונגרס ציוני עוד לפני הרצל, אבל הרעיון נפל כי בסוף לא היה לו כסף אפילו למשלוח בולים. הרצל גייס את כל הכסף של משפחתו האמידה, את הנדוניה שהביאה לו אשתו, את המשכורת הטובה מהעיתון היוקרתי שעבד בו, ושכר את האולמות המפוארים ביותר.
"מבחינה זו, הוא גם היה אשף מדיה שהקדים את זמנו: בסוף המאה ה־19 התקיימה ועידת שלום בהאג. ברטה פון־זוטנר, שהייתה פעילה בחוגים האלה וגם פעילה ציונית, מציעה להרצל שהעיתון שלו, ה'נויה פריה פרסה', ישלח אותה לסקר את הוועידה. העיתון לא רצה, אבל הרצל שילם לה מכיסו כדי שתראיין את כל המשתתפים לדעתם על הרעיון הציוני. הוא שילם לה אז משהו ששווה לחצי משכורת, אבל זה היה מהלך שיווקי בלתי רגיל.
"הייתה לו גם גאווה יהודית שכבשה הרבה יהודים. כשהוא הגיע לירושלים, הוא הקפיד, למרות שהיה ידוע כחילוני מובהק, לא לנסוע בעיר בשבת, וגם לא לעלות להר הבית, כדי לא לפגוע ברגשות היהודים הדתיים. לעומת זאת, כשסייר בעיר העתיקה ונאמר לו שמסוכן ללכת בויה־דולורוזה כי המוסלמים מתנכלים ליהודים שעוברים שם, הוא פתאום נעלם לזמן־מה, וכשחזר בחיוך סיפר שהחליט ללכת דווקא שם, כי הוא לא יכול לסבול את הרעיון שיש מקום שבו יהודי לא יכול ללכת מחשש שיפגעו בו".
הגאווה הזו, אומר פרידמן, באה להרצל דווקא מהיותו בן העולם החדש והמודרני: "זה סינדרום משה. אדם שהיהדות בשבילו היא לא טלאי צהוב על הבגד; אדם שלא בא כשתדלן לבקש חסד, אלא אדם גאה שתובע בדין את שלו. היו לפניו אנשים שהציעו פתרון מדיני לבעיית היהודים.
אבל הסיבה שדווקא 'מדינת היהודים' של הרצל חולל כזה רעש היא שהרצל כתב אותו. העיתון שלו, ה'נויה פריה פרסה', נחשב לניו־יורק טיימס של אותם ימים, והרצל, כעורך התרבותי של העיתון, נחשב לאייקון תרבותי. סטפן צוויג מספר שכשהתקבל לפגישה אצל הרצל הרגיש כאילו מישהו הניח כתר על ראשו. הוא זכה למעמד שרק יהודים מעטים זכו לו באותם ימים, והדבר רק מדגיש את גדולתו, כי הוא היה מוכן לסכן את כל זה למען הרעיון הציוני".
אבל עיקר סוד הצלחתו של הרצל היה תחושת הייעוד העצמי העמוקה שלו: "הוא הבין את האסון הנורא שעומד להתרגש על העם היהודי. אני לא יודע אם ראה שואה כפי שהתרחשה בפועל, אבל הוא בוודאי ראה אסון גדול מתקרב, וגם הייתה לו תחושה ברורה שהוא יודע את הפתרון. אז תחשוב איזו תחושת ייעוד יש לאדם כזה, ואיזה כוח זה נותן לו.
הוא באמת סיכן הכול למען הפרויקט הזה: את כספו, את שלום משפחתו, את פרנסתו ומעמדו בעיתון. הרי העורכים המתבוללים של העיתון מאוד התנגדו לפעילות הציונית שלו, וסירבו להכניס כל אזכור שלה לעיתון. כשהוא הקים את עיתון ההסתדרות הציונית "די ועלט" הוא נאלץ לכתוב את כל מאמריו בשם בדוי, כדי שהעורך המפורסם לא יהיה מזוהה חלילה עם העיתון הציוני".
כסנגור מושבע ומעריץ של הרצל, פרידמן משתדל להפריך בספר כמה מן הדימויים השליליים שדבקו בשמו. הבולט שבהם הוא הטענה שלפני הגעתו לרעיון הציוני ניסה הרצל לפתור את "בעיית היהודים" באמצעות התבוללות המונית. פרידמן טוען ש"זו הייתה גחמה רגעית, שהוא מיד חזר בו ממנה.
כשבתו הצעירה טרודה נולדה הוא שאל את עצמו לאיזה עולם הוא מביא את ילדיו. ואז עלה לו הרעיון שילך לאפיפיור ויביא לו את כל הילדים היהודים של וינה לטקס הטבלה המוני, כדי שהם לא יחיו במצוקה. הוא הלך עם הרעיון הזה למו"ל שלו, אדוארד באכר. והאיש המתבולל הזה אמר להרצל: אתה רוצה להיות האיש שינתק את שלשלת הדורות? והרצל מיד חוזר בו. אלמלא הוא עצמו כתב על כך ביומן, לא היינו יודעים כלל על הרעיון הזה".
מיתוס אחר הוא הטענה שהרצל הגיע לציונות רק בעקבות משפט דרייפוס: "הרצל עצמו כותב שבעיית היהודים העסיקה אותו מאז שעמד על דעתו, ובוודאי מאז שקרא את ספרו של אויגן דיהרינג, שתיאר את בעיית היהודים כגזע פגום, שלא מאפשר גם התבוללות. בסוף 1894, כמה חודשים לפני ההשפלה המפורסמת של דרייפוס, הרצל כותב את המחזה 'הגטו החדש', שבו הוא גם עוסק לראשונה בפומבי בבעיית היהודים".
הסיפור הכואב ביותר ביחס להרצל הוא כמובן גורלה של משפחתו הקרובה. הביוגרפיות השונות שנכתבו עליו ידעו לספר על יחסים קשים בינו לבין אשתו ז'ולי. יתר על כן, גורל מר פקד בסופו של דבר את כל בני המשפחה: לא רק שהרצל עצמו נפטר בגיל 44, אלא שאשתו נפטרה בסך הכול שלוש שנים אחריו, גם היא ממחלת לב. מה שהשאיר את שלושת הילדים יתומים, ובסופו של דבר גם הם נפטרו בשורה של מיתות משונות: הבת הבכורה פאולינה נפטרה ערירית בבורדו. הבן הנס התאבד לאחר שנודע לו על מות אחותו. ואילו בת הזקונים טרודה הייתה מאושפזת שנים ארוכות במוסד לחולי נפש, ובסופו של דבר נספתה עם בעלה בשואה, במחנה טרזינשטאט. בנם סטפן התאבד גם כן אחרי המלחמה.
פרידמן מבקש לגונן על הרצל גם בהקשר הזה: "המשפחה של הרצל לא הייתה מרוסקת, כפי שהדימוי הרווח גורס. נכון שתקופת הנישואים הראשונה לא הייתה פשוטה והרצל רצה להתגרש. אבל אחרי שהוא חזר מפריז, היחסים בינו לבין אשתו התייצבו. היחסים עם הוריו היו תמיד טובים: אביו תמך בו כלכלית עד גיל מבוגר, ואמו האמינה שנועד לגדולות וטיפחה את כתיבתו מגיל צעיר. גם לגבי גורל הילדים – צריך להביא בחשבון שהם גדלו בגיל ההתבגרות כיתומים, ולכן קרה להם מה שקרה. זה איום ונורא, אבל לא כישלון של הרצל".
ולמרות כתב הסנגוריה הנלהב, פרידמן בכל זאת מודה שהיו להרצל גם טעויות גדולות בעבודתו. שלוש כאלה הוא מפרט בספר: הוויכוח על מקומה של "הקולטורה" בתנועה הציונית (האם היא תהיה תנועה מדינית בלבד, או שתפעל גם בתחום התרבותי); הוויכוח על הספר "אלטנוילנד", וכמובן פרשת אוגנדה.
גם בכל שלוש הפרשיות האלה פרידמן סבור ש"הרצל צדק במובן העקרוני, אבל שגה קשות מבחינה טקטית. לגבי ה'קולטורה': בהתחלת התנועה הציונית היו בה לא מעט חרדים, בגלל ההתחייבות של הרצל שהתנועה לא תעסוק בשאלות תרבותיות. הרצל אפילו אמר לחרדים: תצטרפו לתנועה הציונית, תהפכו לרוב ואתם תחליטו מה יהיה טיב העיסוק שלה בשאלות תרבות. אבל כל אנשי 'הציונות הרוחנית', המוצקינים והבוברים, לא הניחו לו ואמרו שזה לא ייתכן; חייבים עיסוק בתרבות, וכמובן באופן חילוני. וזה הרחיק את החרדים.
"בעניין 'אלטנוילנד' – אחד העם לא החמיץ הזדמנות לרדת על הרצל, כי הוא הרי היה האדמו"ר עד שהרצל לקח לו את האדמו"רות. אז כש'אלטנוילנד' התפרסם אחד־העם ביקר אותו בחריפות. הוא כתב שאין בספר הזה שום דבר יהודי; כושים יכלו לכתוב את אותו ספר. הרצל היה ידוע דווקא ביכולת ההכלה שלו, אבל ייתכן שכבר היה עייף וחבוט מדי, והוא ביקש מידידו מקס נורדאו לכתוב תגובה. ונורדאו פשוט מעך את אחד־העם.
"הוא כתב שאחד־העם אמנם יודע עברית, אבל הוא לא יודע מה לכתוב בעברית שלו. הרצל ראה את המאמר מראש, ולא התערב, וזו הייתה טעות, כי המאמר עורר סערה גדולה וגרם למקורבי אחד־העם, שרבים מהם דווקא תמכו בהרצל, להגן על כבוד רבם. בעניין אוגנדה הוא שוב טעה טקטית. הרי הוא באמת התכוון לאוגנדה כמקלט לילה זמני, ואם היה מדגיש את זה יותר אולי לא היה מגיע לשבר כזה גדול. הרי שם באמת נשבר לכאורה הקסם. פעם ראשונה שהקודש חולל, ואנשים דיברו אל הרצל בגסות".
פרידמן נשוי לשופטת רבקה פלדמן־פרידמן, שישבה בהרכב השופטים בתיק טלנסקי של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. הוא נולד ב־1945, וגדל כאמור בשכונת כרם אברהם בירושלים; השכונה שבה גדלו גם הסופרים עמוס עוז וחיים באר.
המשפחה הייתה חרדית עם נטייה ליטאית, "אבל באופן כללי לא היה אז כזה קיטוב והפרדה בין המחנות. היינו משהו בין אגודת ישראל לפועלי אגודת ישראל. אבא פליט שואה, ואמא דור שמיני בירושלים". הסקרנות שלו, זו שמשכה אותו לתהות על פשר הפשקוויל על הרצל, הביאה אותו לעוד הרבה מחוזות שונים ורחוקים מאלה שבהם גדל: "אני לא יכול לומר שמרדתי בבית. זו מילה חזקה מדי. אבל היו לי מחשבות עצמאיות, והלכתי איתן".
וכך, מהישיבה הקטנה של הרב ראובן כ"ץ בפתח תקווה, הוא מחליט להמשיך את לימודיו דווקא בישיבת ההסדר בשעלבים, שזה עתה נפתחה: "למה הלכתי דווקא לשם? כי זה היה שם. סיפרו לי שמתארגנת ישיבת הסדר בשעלבים, וזה מאוד מצא חן בעיניי. הגיעו לשם עוד כמה בחורי ישיבות מ'קול תורה' ומקומות חרדיים אחרים. אני לא חושב שהייתה פה איזו אידיאולוגיה עמוקה, אלא יותר תכונת אופי, של רצון לנוע ולהכיר עוד מקומות ואופקים חדשים, וזה חזר בעוד צמתים בחיים.
"המשפחה שלי, דרך אגב, המשיכה לקבל אותי בדיוק באותה מידה. הדיבורים על משפחות שיושבות 'שבעה' כשאחד הבנים עוזב את העולם החרדי, מבחינתי זו אגדה. לא היה שום הבדל ביחס אליי בין התקופה בישיבה לתקופות שאחר־כך. המחיר היה מחיר אישי שלי; עדיין לא מצאתי שום חוויה שיכולה להחליף את חווית לימוד התורה בישיבה. זה מין גן עדן, ומבחינה זו גירשתי את עצמי מגן עדן. אבל החיים הם סוג של תן וקח: הפסדתי משהו אחד, והרווחתי משהו אחר". עד היום ממשיך פרידמן באורח חיים דתי, וגם מקפיד להתהלך בכיסוי ראש, בדמות כובע קסקט נצחי.
הסקרנות והרצון התזזיתי לחפש אתגרים חדשים הביאו אותו לעוד כמה מקומות מעניינים: "קראתי פעם את ספרו של אנטון מקרנקו 'הפואמה הפדגוגית' [ספר חינוך מהאסכולה הסובייטית, שהיה פופולרי בתנועות הנוער הישראליות בשנות החמישים והשישים. י"ש], ובגלל הספר הזה הלכתי להיות רכז בפנימייה לבני נוער למשך שנתיים.
"אחר־כך התחלתי להתעניין בלימודים אקדמיים. אז השלמתי בגרות אקסטרנית, והלכתי לאוניברסיטה. קיבלתי עצה של אדם חכם והלכתי לקורס מאמני סיף, וכל השנים שלי באוניברסיטת תל אביב התפרנסתי כמאמן סיף, שזה גם פרנסה וגם נוח כי ניתן לעשות את זה בתוך האוניברסיטה. וכשלמדתי שיש באמריקה תוכנית ללימודי קהילה יהודית ומחפשים שם אנשים עם רקע בחינוך יהודי, נסעתי לאמריקה ללמוד את התוכנית, ובאותה הזדמנות גם עשיתי את הדוקטורט".
שם, בפעילות הקהילתית היהודית, הוא קיבל את תעודת ההוקרה שבה הוא גאה יותר מכל תעודות הסיום וההוקרה האקדמיות: "כשלמדתי באוניברסיטת ברנדייס לדוקטורט, התפרנסתי מעבודה כ'כלי קודש' בקהילה היהודית בפורטסמות', ניו־המפשייר. הייתי שם בעל תפילה, מלמד לבר־מצוות.
"ואז מתקרב יום העצמאות, וועדת התרבות שואלת מה נעשה. אמרתי: ניקח טנדר, נשים דגל ישראל, נשיר שירים ישראליים ונגיע לכיכר השוק. נזמין את כל בכירי העיר, ואחר כך נחזור לקהילה ונעשה דוכן פלאפל. אני מחכה שכולם יריעו לי על היצירתיות, ואני רואה שאנשים מהנהנים בראש ולא מתלהבים. מישהי הסבירה לי: פה זה בירת הוואספ של ניו המפשייר; ההורה שלך לא תעבוד פה.
"לא התייאשתי. הלכתי לברברה דנפי, יהודייה שנשואה לאחד מאילי האמנות באמריקה. אמרתי לה: כך וכך הצעתי, ואמרו לי שזה מטורף. אבל אני בכל זאת רצה לשאול: מי האח"מ הכי חשוב שיהיה ריאלי להזמין אותו, וגם מסוגל להביא את האנשים? ברברה אמרה לי: המושל, ומכיוון שעכשיו תקופת בחירות, הוא גם בטח יבוא.
"היא התקשרה אליו, והוא באמת הסכים לבוא, ומיד כולם התלהבו, וכל מה שתכננתי באמת התגשם, ובסוף גם קיבלתי מהקהילה תעודת הוקרה. לכן התעודה הזו הכי חשובה לי – כי היא מצביעה גם על יצירתיות. זה גם מסביר למה אני כל כך אוהב את הרצל: מה שאני הצלחתי בקטן, הוא הצליח בגדול".
כשחזר לישראל ב־1985, ניהל פרידמן את "הפורום הציוני": פורום משותף של אנשי ציבור יהודים מהארץ ומהתפוצות שעסקו בבעיות הקיום של העם היהודי. כשהפורום דעך, הוא קיבל הצעת עבודה במחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית.
שם הוא בדיוק נכנס לראשית עידן האינטרנט, והיה מאושר מהתגלית: "פיתחנו את כל נושא החינוך היהודי באינטרנט. עוד לפני עידן הפייסבוק והטוויטר, בנינו מערכת שאפשרה לבתי־ספר מישראל והתפוצות ללמוד ביחד נושאים משותפים. "כשרבין נרצח, השתמשנו במערכת הזו כדי ליצור מיידית, עוד באותו יום, ערכה בנושא לבתי־הספר בתפוצות, ומאז השתמשנו במערכת גם לשם התייחסות לאירועים אקטואליים וגם לתוכניות סביב מעגל החיים ולוח השנה היהודי".
בכל השנים האלה עסק פרידמן במקביל גם באהבתו הגדולה השנייה, אחרי הרצל – החזנות: "זה גם בא מבית אבא. אחת מחוויות הילדות שלי הייתה בשולחן שבת, כשאנחנו כבר מזמן בירכנו והלכנו מהשולחן, ואבא שלי ממשיך לשיר יוסל'ה רוזנבלט.
"כשגדלתי, התחלתי לאסוף חומר וללמוד על גדולי החזנים, עד שמצאתי את עצמי מפיק קונצרטים של חזנות. זה קרה כשיום אחד ישבנו במגדל דוד עדי סמל המנוח [שהיה מנהל מוזיאון מגדל דוד. י"ש], אלעזר שטורם ואני. ופתאום סמל אומר: בשנה הבאה ימלאו 70 שנה לקונצרט החזנות ההיסטורי שעשה זבולון קוורטין בחצר המצודה. אולי נעשה אירוע לציין את זה? וסיכמנו: עדי יתרום את המקום, אני אגייס את החזנים, ואלעזר יגייס את הכסף.
"אחרי חודש נפגשנו. אני הבאתי תוכנית מלאה, אבל כסף עוד לא היה. אגב, אז ראיתי עד כמה אני מבין בחזנות. כשדיברתי עם החזנים, הם לא ידעו את מה שאני יודע על עולם החזנות, כי אני למדתי את הנושא באופן שיטתי. בכל אופן, נהיה לי לא נעים: גייסתי את כולם, ועכשיו אגיד להם שאין כסף? התקשרתי לרמי אונגר [יבואן רכב גדול], שהכרתי אותו מקונצרטים של חזנות. נפגשנו, והוא אומר לי: אין בעיה. אעזור לך.
"שאלתי: ומה אני יכול לעשות בשבילך? אמר לי: אבא שלי עכשיו בן 75, ואני מחפש דרך לציין את זה. אמרתי לו: מצוין, בוא נקדיש את הקונצרט לכבוד אבא שלך. הוא התלהב, ועד סוף הארוחה כבר היה לי את הצ'ק. וככה, במשך 20 שנה עשינו מדי שנה קונצרט חזנות במגדל דוד. אחר־כך, גם אחרים, כמו הרב יוחנן פריד, התלהבו וביקשו ממני שאפיק להם אירועים כאלה, וכך הפכתי למפיק חובב".
ב־ 2004, במלאת 100 שנה למותו של הרצל, הגיעה ההזדמנות של פרידמן להתמסר באופן רשמי להרצל. ההסתדרות הציונית יזמה באותה תקופה את חידושו של מוזיאון הרצל. זה היה מוזיאון מיושן שעמד בכניסה להר הרצל, וכדרכם של מוזיאונים מהסוג הישן, הכיל בעיקר מסמכים ותמונות. בהתאם, הוא גם היה מוזיאון דל מבקרים. פרידמן זכה במכרז לניהול המוזיאון החדש.
"בעזרתה של אורית שחם־גובר, שאצרה גם את המרכז למורשת בגין ואת בית הפלמ"ח, בנינו תכנית שבשעה אינטראקטיבית אחת קצרה מעניקה לאנשים חוויה של כל סיפורו של הרצל. התוצאות היו נפלאות: המוזיאון התחיל לעבוד בתפוסה מלאה במשך כל השנה, למעט כמובן מצבי מתח ביטחוני. נכון שמטבעו הוא לא יכול לקבל יותר משלוש קבוצות בו־זמנית, כי הקבוצות עוברות מחדר לחדר, אבל הוא עושה נפלאות".
ב־2004 קבעה הכנסת את יום הולדתו של הרצל, י' באייר, ליום לאומי המחויב בציון במערכת החינוך. התאריך הזה צוין לכאורה גם בשבוע שעבר, אבל קשה לומר שהוא זוכה לתשומת־לב משמעותית, אולי גם בגלל שהוא נופל אחרי תקופה עמוסה באירועים לאומיים – כמו יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.
ואכן, היחס לדמותו של הרצל בחברה הישראלית בכלל, ובמערכת החינוך בפרט, עדיין מאכזב את פרידמן: "אם תראה מה לומדים במערכת החינוך על הרצל, תראה שאנחנו סובלים מתת תזונה. המעמד והתקציב של העיסוק במורשת הרצל נמוכים מאלה שמוקנים למורשת רבין, בגין או גנדי.
"לדעתי, זו החמצה אדירה. כי דמותו של הרצל היא לא רק סיפור היסטורי אדיר. אני מאמין שחיבור חווייתי לדמות הזו, ודווקא למאמץ ולקרבן שלו למען חזון המדינה, יכול לספק התמודדות לשאלה למה ראוי לדבוק בארץ ולא ללכת לברלין בגלל שהמילקי שם יותר זול. אדם שיחווה חיבור משמעותי לדמות כזו לא ירצה להחמיץ את החוויה הישראלית.
"יש להרצל גם אמירות ועקרונות שמאוד רלוונטיים למצב שלנו כאן ועכשיו; למשל, הרצון לגבש עם אחד למרות כל ההבדלים והמחלוקות; האמירה שלו שחזרה לציונות היא קודם כול חזרה ליהדות, ובוודאי ראיית הציונות לא כפרויקט חד־פעמי אלא כאידיאל מתמשך. כך שלחזור להרצל זה לא רק עניין של זיכרון והנצחה. בעיניי זה גם צורך קיומי".
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם