ראשי » יהדות » מגזין

קיבוצניקית, רב ועולה חדשה לומדים יחד לרבנות

חשיפה ראשונה של תוכנית "רבנות ישראלית" - הסמכה לרבנות שאינה שייכת לשום זרם דתי. מה לומדים בתוכנית, מהי המטרה ומי יכיר בתואר הרבני של הבוגרים?

בוקר במכון הרטמן בירושלים. ד"ר אריאל פיקאר, מאנשי המכון המתמחה בחקר ההלכה,  מוביל דיון קבוצתי על מה שהוא מכנה "הלכות שבת ישראלית": תרגומן המקוצר של הלכות השבת לשפה ומציאות ישראלית. פיקאר מציע קודקס קצר, בסגנון המזכיר את השולחן ערוך בהוראותיו הקצרות והחדות, אבל בשפה עכשווית יותר, שאמורה לתרגם את הגיונה של השבת להלכות שיתאימו גם לציבור חילוני.


עוד ב-nrg יהדות:
- פרסומת וידאו משגעת את החרדים: אלפי מצביעים
- הכירו: הדוסים ששרים בסלון ושוברים את הרשת
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הוא מתחיל במבוא המסביר את הגיונה וחשיבותה של השבת, ונמשך בתרגום מקוצר של איסורי מלאכה בשבת: "אין לעשות אפילו פעולות קלות וקצרות הקשורות לעבודה. לדוגמה, אין לשלוח או לקרוא דוא"ל של עבודה, לקיים שיחות טלפון או לשלוח ולקבל מסרים בענייני עבודה"; ממשיך בהלכות העוסקות בקדושת השבת: "שיקבע כל אדם לעצמו פעילויות המרוממות את הרוח ומעלות את האדם אל מעבר לקיום היומיומי החומרי", ועוסק אחר־כך, באותה רוח, בהלכות ההכנה לשבת, קבלת השבת, קידוש וסעודת השבת וההבדלה. כדי להתאים לכולם, דתיים וחילונים גם יחד, הוא אינו אומר למשל דבר, לטוב או לרע, על דרכי הבילוי במהלך השבת עצמה.

הקודקס מעורר בקבוצה דיון נוקב. מצד אחד, אורי קרויזר ואביטל הוכשטיין, בעלי זהות אורתודוקסית, מוחים על "שפה תרבותית מדי", שתנכר מן המסמך יהודים אורתודוקסים. מצד שני, הדס רון־זריז ונוגה ברנר, חילוניות מובהקות, מוחות על שפה הלכתית מדי: "לחילונים זה לא ידבר. הם צריכים המלצות, לא פקודות".

הקבוצה שבה מדובר, הנחשפת כאן לראשונה, היא קבוצה מיוחדת במינה. זה המחזור הראשון של  תוכנית "רבנות ישראלית": קבוצה שעברה בשנה וחצי האחרונות הכשרה לקראת הסמכה לרבנות שאינה שייכת לזרם דתי כלשהו: לא אורתודוקסי, לא רפורמי, לא קונסרבטיבי. כל אחד מהם הוא בעל זהות מובחנת משלו ומשתייך לקהילה בעלת זהות מובחנת. כמה מהם אפילו מכהנים זה מכבר כרבנים בקהילות שונות. אבל בתוכנית הזו הם מבקשים להדגיש את הישראליות המשותפת, על מגוון אתגריה, על פני הזרם הדתי או החילוני שכל אחד מהם משתייך אליו.

המושג "רבנות" שהם משתמשים בו טעון כמובן ובוודאי יעורר כלפיהם הרבה ביקורת והתנגדות: איך הם מרשים לעצמם להשתמש בתואר שלכאורה מסלול ההסמכה אליו הוא בעל אופי מוגדר, מסלול שאותו לא עברו? הביקורת, אגב, צפויה מכל הכיוונים.

במהלך הכנת הכתבה סיפרו שניים מהרבנים האורתודוקסים שבתוכנית, הרב שרון שלום והרב דני סגל, על התרגשות לקראת עדכון הקהילות שלהם בדבר השתתפותם בתוכנית הייחודית. הם העריכו שיהיו קולות מסתייגים, אבל שבסופו של דבר הקהילות יקבלו בהבנה ובאהבה את השותפות. מנגד, גם הדס רון־זריז, מקיבוץ יפעת, העריכה שבקיבוץ יהיו מי שיתקשו לקבל את הרצון שלה להתגדר בתואר הרבני, הנחשב זר ואורתודוקסי כל־כך.

צריך לומר שמייסדי הקבוצה וחבריה התלבטו בעצמם ביחס לשימוש בתואר רב ובביטוי "הסמכה", ועוד ידובר בכך בהמשך, אבל השורה התחתונה שלהם היא שנשיאת התואר לא מבקשת להתריס נגד מישהו, אלא דווקא להדגיש את יסוד ההמשכיות ורצף הדורות. כפי שאומרת הרבה תמר אלעד־אפלבאום, ממובילות התוכנית: "התלבטנו הרבה בעניין הזה, כי אנחנו לא רוצים ליצור תחושה שמדובר במהפכנים שממציאים את הגלגל, אלא דווקא כמי שממשיכים מסורת יהודית עתיקה, וחששנו מפולמוס שהשימוש בתואר הרב עלול לעורר. מצד שני, החלטנו להשתמש בו דווקא מכיוון שהוא מבטא המשכיות, והשימוש בו הוא שימור השרשרת ולא שבירה שלה".

הרקע להקמת הקבוצה הוא כמובן תהליך ההתחדשות היהודית של חצי היובל האחרון. תהליך שהתחיל בהקמת בתי־מדרש חילוניים ומעורבים, נמשך בהקמת קהילות תפילה (בתי כנסת לכל דבר) חילוניות ובעיצובם של טקסי חיים (לידה, בר/בת מצווה, נישואין ואבלות) חילוניים, ומגיע כעת להמשכו הטבעי בדמות הרצון ליצור מנהיגות קהילתית יהודית בסגנון חדש.

השניים שהתחילו לגלגל את הרעיון הם תמר אלעד, שגדלה בבית אורתודוקסי, הוכשרה לרבנות קונסרבטיבית ומובילה קהילה כלל־ישראלית בשם "ציון" בשכונת בקעה בירושלים - ושי זרחי, איש קיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל ומראשי "המדרשה" באורנים, שמשמש כבר בפועל כרב של קהילת "ניגון הלב" שבעמק. 

אלעד: "שי ואני נפגשנו לפני כמה שנים על רקע תסכול משותף. אני סיימתי הכשרה לרבנות בתנועה הקונסרבטיבית וחלמתי על מקום להכשרת רבנים שלא יהיה שייך לזרם מסוים אלא יקיף את כלל הקולות שבעם היהודי. שי חלם חלום דומה, ניסה להגשים אותו בארגון בשם 'תהודה', ולא הצליח. ישבנו בבית קפה, דיברנו על החלום המשותף ושנינו בכינו, כי זה היה קשור לחלומות עמוקים שלנו על דמותה הכללית של החברה הישראלית".

זרחי: "אצלי זה בא גם על רקע תחושה חזקה, שאני מזהה אותה גם אצל אחרים, שאני לא מוצא לגמרי את מקומי בהגדרות של העולם שבו גדלתי. תמיד הייתי מוגדר כחילוני, אבל בעצם אני די שונא את המושג הזה. אני מרגיש שהחלוקות הסוציולוגיות הישנות חונקות את המקום האמיתי שהאדם נמצא בו. יש בי יסוד דתי מאוד חזק, שהיה מודחק במקום שבו גדלתי, ופתאום הוא הרשה לעצמו לצמוח ולהיפתח גם לאנשים שבאים מעולמות אחרים. היוזמה שלנו צמחה גם על הרקע הזה, של רצון לחבר את כל הקבוצות שבעם היהודי, וגם ליצור סוג של מנהיגות להוויה החדשה הזו, שנמצאת בין העולמות".

השניים התחילו לחפש שותפים לדרך. הפנייה הראשונית נעשתה לד"ר מוטי זעירא, העומד בראש "המדרשה" באורנים, והוא אכן גילה התלהבות מיידית.

אלעד: "הוא אמר לנו מיד, בלי להסס: קדימה! תלכו על זה. אבל היה לנו ברור שפרויקט מהסוג הזה, שמבקש לגבש ולשתף קולות יהודיים שונים, לא יכול להיות מובל על־ידי מקום אחד, בעל אופי מסוים. צריך שיהיה לפחות עוד מקום אחד, בעל אופי שונה, שיעמוד מאחוריו".

כך הגיעו השניים למכון הרטמן בירושלים, ושם גילו ששניים מאנשי המכון, ד"ר שרגא בר־און וד"ר ביטי רואי (שעבדה בניו־יורק כשותפה בתוכנית הכשרת הרבנים והרבניות של הרב אבי וייס), כבר חלמו בעבר, בנפרד, על תוכניות דומות, ואפילו גלגלו אותן עם נשיא המכון, ד"ר דניאל הרטמן, אלא שבאותה תקופה הרעיון לא הבשיל. היוזמה של אלעד וזרחי, יחד עם שיתוף הפעולה של "המדרשה", הצליחו להביא סוף־סוף למימוש הרעיון; בר־און ורואי הצטרפו לאלעד וזרחי לרביעייה המובילה של התוכנית. רואי משמשת גם כיועצת האקדמית של התוכנית.

 
בשלב הבא היה כמובן צורך לגייס את הלומדים בתוכנית. באופן מעניין החליטו המובילים שלא לפנות לצעירים בראשית דרכם אלא דווקא לאנשים שכבר הלכו כברת דרך משמעותית בתחום ההתחדשות היהודית ולהציע להם להצטרף. כך שבפועל התוכנית מעולם לא הציגה קול קורא פומבי לאנשים לפנות אליה, אלא מוביליה פנו אישית לאנשים שהם חפצו ביקרם והציעו להם להצטרף. בר־און מסביר את הרציונל: "החזון לטווח רחוק הוא אכן לייצר בית מדרש ותוכנית הכשרה לאנשים שרק מתחילים את הקריירה הציבורית־רבנית שלהם. אבל החלטנו שהמחזורים הראשונים של התוכנית נועדו לייצר את הדגם. שאנשים שייכנסו בעתיד לתוכנית יתבוננו בזהות של האנשים שמשתתפים במחזורים הראשונים ומיד יבינו את הרעיון. לשם כך צריך אנשים שהם כבר יותר מגובשים, ולכן גם פנינו ביוזמתנו לאנשים ולא פתחנו את התוכנית לכל דכפין".

ההחלטה הזו יצרה הרכב אנושי מרתק, ומגוון מאוד מבחינה מגדרית ומגזרית: הרב שלמה זכרוב – רב קונסרבטיבי, שנבחר לאחרונה ליו"ר ועד ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית; רני יגר, ממייסדי "בית תפילה ישראלי" בתל־אביב; יפה בניה, פעילה חברתית מארגון "ממזרח שמש" ואחת ממובילות הקהילה השוויונית המזרחית "דגל יהודה" בירושלים; נוגה ברנר־סמיה מארגון "בינה"; ד"ר רות קרא איוונוב־קניאל – חוקרת קבלה, ובת לאחת המשפחות הבולטות של אסירי ציון מברית המועצות;

אביטל הוכשטיין, שקיבלה ממש לאחרונה הסמכה כרבה אורתודוקסית על־ידי הרב דניאל לנדיס ממכון פרדס; הרב מישאל ציון – רב אורתודוקסי המכהן כמנהל החינוכי של תוכנית "עמיתי ברונפמן" בישראל; הרב שרון שלום – רב עולה מאתיופיה, שחיבר מעין "קיצור שולחן ערוך" של ההלכה האתיופית, "מסיני לאתיופיה"; הדס רון־זריז מצוות "המדרשה" באורנים ומקיבוץ יפעת; דבורה עברון, מנהלת בית המדרש "ניגון נשים" של "המדרשה", ותושבת מצפה נטופה; אורי קרויזר – ממובילי רנסנס הפיוט והתפילה, ומרכז תחום חינוך וקהילה של אתר "הזמנה לפיוט"; והרב דני סגל – רב היישוב אלון ומדרשת עין פרת.

כאמור, כל אחד מהאנשים האלה כבר עשה קילומטראז' משמעותי בזירת המנהיגות היהודית המתחדשת, וממילא מתבקש לשאול מה מצאו בתוכנית ומה היא נתנה להם שלא היה ברשותם קודם. התשובות מגוונות: יש מי שמדבר, כמו רני יגר, על עצם ההנאה "מהקבוצה ואיכות האנשים". יש מי שמדבר על רצון לעבור מעיסוק אינטלקטואלי ורוחני לעיסוק קהילתי ולאומי רחב יותר. כך, למשל אומרת רות קרא: "אני נמצאת כיום בתהליך של מעבר, גם בזכות התוכנית, מהתמקדות בעולם רוחני לרצון לעסוק בחיים עצמם ובאחריות לקהילה".

עברון מדברת על מעבר מעיסוק בשאלות ספציפיות לשאלות רחבות יותר: "עד עכשיו התעסקתי או בלימוד לשמו, או בעשייה פמיניסטית. כאן אני נפתחת למגוון של שאלות יהודיות מעשיות שאני רוצה לעסוק בהן". סגל מדבר על שיפור התפקוד הרבני שלו: "ביישוב אלון שבו אני מכהן כרב יש קהל מגוון. הרגשתי שההכשרה שהייתה לי עד היום (סגל גדל בבית קונסרבטיבי, אבל הוכשר לרבנות אורתודוקסית. י"ש) משרתת חלק מהציבור יותר מאשר חלק אחר, ובאתי לפה גם כדי להיטיב לשרת את כלל הציבור שלי", ואלעד מוסיפה: "אנחנו רוצים שכל אחד כאן ישמור על שמו הפרטי ועל הזהות הייחודית שלו, ומצד שני יקבל גם שם משפחה משותף".

בהתאם לרוח הכללית של התוכנית, גם תוכנית ההכשרה שגיבשו מובילי הקבוצה שונה מאוד מהמקובל ברבנות האורתודוקסית, ודומה הרבה יותר לעולם הרבנות האמריקאי. הדגש אינו על צבירת ידע ועמידה בבחינות, אלא על הקשריו הרחבים של תפקיד הרב: החוויה הרוחנית, העיסוק בשאלות אתיות וציבוריות, וכן, גם הידע הלמדני.

יום לימודים טיפוסי של משתתפי הקבוצה (הלימודים התקיימו במשך יום בשבוע לאורך השנה וחצי האחרונות, כאשר המשתתפים נהנים ממלגת התפנות בת 2,400 שקלים לחודש) נפתח ב"שחרית" – תפילה מסוגים שונים: תפילה מסורתית, שירה, ריקוד וכדומה. אחר־כך בא הפרק הלמדני: לימוד בחברותא ודיון סביב נושא מוגדר, ולבסוף העיסוק באופי המנהיגות הקהילתית: בין אם בהעלאת שאלות חברתיות ולאומיות, ובין אם בהתמודדות עם הדילמות האתיות שאופפות רב המבקש לעסוק בבעיותיהם האישיות של בני קהילתו.

ההחלטה להשתתף בקבוצה לא הייתה עניין של מה בכך לגבי חלק מהאנשים. לחלק מהמשתתפים היא יוצרת דילמות עם בני המשפחה ובני קהילות המוצא שלהם, ומדובר גם באורתודוקסים וגם בחילונים.

כך למשל הרב שרון שלום, רב קהילה אורתודוקסית בקרית גת, מספר שנכון לזמן הכנת הכתבה הוא טרם עדכן את בני קהילתו על שותפותו בתוכנית, המכשירה גם נשים וחילונים לרבנות: "אני באמת צריך לשבת איתם בצורה מסודרת, ואני מאמין שבסופו של דבר הם יקבלו את זה. הייתה לי כבר תקופה קשה מבחינה ציבורית אחרי שהוצאתי את הספר שקורא לשמר את ההלכה האתיופית, ובני הקהילה שלי תמכו בי. אני מאמין שיתמכו בי גם עכשיו".

לו עצמו, הוא אומר, לא הייתה כל דילמה לגבי הצטרפות לתוכנית: "ברגע שקיבלתי את הטלפון מתמר שהזמין אותי להצטרף לתוכנית, בירכתי ברכת 'שהחיינו'. הרגשתי שזה החיות של עם ישראל: שאפשר לשבת ביחד, בעלי דעות שונות, גם בלי שתמיד מסכימים, ולכבד את כולם. יש סיפור יפה על מלך בפרס שרצה לגרש מארצו את היהודים. בא אליו יהודי חכם, והביא לו במתנה שני שטיחים - אחד בעל צבע אחיד, והשני מלא צבעים מכל גוני הקשת, ושאל את המלך: באיזה שטיח אתה בוחר? אמר המלך: כמובן בשטיח הצבעוני והמגוון.

"אמר החכם: כך בדיוק אתה צריך לנהוג גם כלפי היהודים. אם אתה מגרש אותם מארצך אתה מפסיד גוון חשוב של החברה שלך. אני חושב שכשהלכתי לתוכנית הזו ראיתי מולי שההיסטוריה היהודית והניסיון ליצור חיים של שטיח בצבע אחד, חיים מונוליתיים, הביאו תמיד לחורבן. האמת היא שאצלי זו לא רק תודעה היסטורית, אלא גם תודעה אישית: הרי גם אותי ניסו להחרים אחרי שכתבתי על הלגיטימיות של ההלכה האתיופית. אז איך אני יכול להחרים אנשים כמו רפורמים וקונסרבטיבים".

הדס רון־זריז, מנגד, מספרת על הדילמות שלה ביפעת: "אני ובן־זוגי ממלאים כבר הרבה שנים ביפעת תפקיד וולונטרי של עיסוק ביהדות: קבלות שבת, קבוצות לימוד, חגי תשרי, חתונות. במשך השנים זה הלך והתרחב, אבל תמיד נשאר בלתי פורמלי. המחשבה על לימודי רבנות וקבלת תואר רב מאתגרת מהרבה סיבות. בכל מקרה ברור שזה לא מחייב את הקהילה שלי לראות בי את 'רב הקיבוץ'. אבל אני עצמי התחמקתי עד עכשיו מהגדרה מחייבת של התפקיד שלי, ועכשיו אני מרגישה אמביוולנטיות גדולה מצד החברים – לא כלפיי אלא כלפי התואר והתפקיד: מה פתאום רב? למה קהילה חילונית צריכה רב? את בכלל מאמינה באלוהים?

"בקהילה שלי יש נטייה לראות את הזהות היהודית באופן דיכוטומי: או שהדתיים צודקים או שאנחנו. מהבחינה הזו, אני מרגישה שהשותפות שלי בקבוצה היא ממש סוג של שליחות, של מסר שאומר שצריך דווקא לחבר בין הקבוצות. והאמת היא שבסופו של דבר, החיבור עם רבנים אורתודוקסים נותן לי סמכות ומעמד שלא היו לי קודם". 

על רקע הדילמות האלה, יש בקבוצה חשש רב מעצם פרסום הכתבה והחשיפה הפומבית. החשש הוא גם בעל אופי אישי, לגבי כמה מבני הקבוצה שעלולים לספוג ביקורת על עצם השתתפותם בה, ועוד יותר מכך – חשש מהביקורת הציבורית על עצם קיומה של התוכנית והשימוש שלה בתואר הרבני. על רקע זה מספרים כמה מבני הקבוצה שגם להם עצמם הייתה דילמה ביחס לשימוש בתואר.

יגר: "אני מעולם לא ראיתי את עצמי הופך לרב. הדימוי שלי על רבנים היה של גבר עם זקן וכיפה שאומר לי מה לעשות. אבל בסופו של דבר ראיתי שממילא מתייחסים אליי כרב. הייתה אצלי אמא של ילד שאני מלמד לבר־מצווה, וכשהיא קיבלה באמצע הפגישה שיחת טלפון היא אמרה שהיא נמצאת בפגישה עם הרב שמלמד את הבן שלה לקרוא בתורה. אז הבנתי שאני לא באמת יכול לברוח מהתואר הזה. חוץ מזה, גם המסע בתוך הקבוצה עזר לי להשתחרר מהדימוי השלילי". יפה בניה, לעומת זאת,  מדגישה שהבהירה מראש שלא תהיה מוכנה לקבל על עצמה את התואר רב, שהיא מרגישה שאינו נכון לה, "דווקא משום שיש לי יראת כבוד כלפי התואר הזה".

אז למה בכל זאת ההתעקשות על התואר? מישאל ציון, בעצמו כאמור רב אורתודוקסי בהכשרתו, אומר ש"צריך להבחין בין תפקיד של רב כמקור של ידע הלכתי, שלכך באמת לא הוכשרנו כאן, לבין התפקיד של רב כמבטא מנהיגות יהודית. רוב העם אינו שואל שאלות הלכתיות ואינו מכפיף את חייו להלכה, וגם לו מגיעה הנהגה שיונקת מעומק ההיסטוריה היהודית. זו רבנות בעיניי. אם מסתכלים על כל שלשלת המנהיגות היהודית, מרבן יוחנן בן זכאי ועד היום, הרי שגם בעבר היו שינויים במשמעות של תפקיד הרב ונוצק בו תוכן חדש. הציונות, לצערי, ויתרה על התואר הזה ואנחנו רוצים לחזור אליו וליצוק בו תוכן חדש.

"חוץ מזה, ר' חיים מבריסק אמר פעם שתפקיד הרב הוא להיות הרופא לשבורי הלב בקהילה. אני תמיד חשבתי שלא אהיה רב מהסוג הזה, כי זה לא מתאים לאישיות שלי. אבל איכשהו גיליתי שמכיוון שתואר הרב הוצמד אליי, שבורי הלב בקהילה אכן מגיעים אליי. את הכלים להתמודדות הזו למדתי כאן, הרבה יותר משלומדים בהרבה תוכניות הסמכה אחרות".

למובילי התוכנית יש תשובות משלהם לשאלה הזו. בר־און: "אני רואה את הרב כסוכן של הזהות היהודית, וזה לא מחייב להיות בהכרח איש הלכה. מה שמנחה את החשיבה שלי זה שחלק מהפרויקט הציוני נועד לגאול את המושגים העתיקים. הפרלמנט הישראלי נקרא 'כנסת' כתזכורת לאנשי כנסת הגדולה; הכרזת העצמאות שלנו היא 'מגילה', וגם האדם שנושא את הזהות היהודית ומוביל אותה צריך להיקרא רב. הזיהוי של התואר הזה עם מונופול אורתודוקסי גרם הרבה נזק לחברה שלנו. אם אדם כמו ביאליק היה נושא בתואר רב, ואם נביאים של החברה האזרחית והחילונית היו נושאים תואר רב, היינו הרבה יותר מחוברים למסורת שלנו".

ואילו זרחי מודה:  "מבחינתי, זו באמת תוכנית שפחות מכשירה לרבנות, כי יש פה אנשים שכבר הוסמכו לרבנות וכבר מתפקדים כמנהיגי קהילות, אלא יותר מדגישה את היסוד הישראלי של הרבנות, כלומר איך מחברים את הקהילות השונות, ואת הזהות הייחודית של כל אחד, לזהות ישראלית משותפת".

כך או כך, לתואר לא יהיו, לפחות בטווח המיידי, משמעויות מעשיות, שהרי מדובר בתואר שבני הקבוצה מעניקים לעצמם, ללא הסמכה מגורם חיצוני. אבל בהחלט ייתכן שבהמשך תהיה לו גם משמעות מעשית ותקציבית, לאור פסיקת בג"ץ שחייבה את המדינה להעניק תקצוב גם לרבנים לא אורתודוקסיים (בשלב זה רק כאלה המכהנים במועצות אזוריות ולא בערים), באמצעות משרד התרבות.

אלעד: "ההכרה של החברה בפעילות שלנו חשובה יותר מההכרה של המדינה. אני חושבת שאין טעם לצאת למאבקים ביורוקרטיים על ההכרה הממסדית בנו לפני שהרווחנו ביושר את ההכרה וההערכה הציבורית. את ההסמכה האמיתית שלנו נקבל מתוך עבודת רגליים, במפגש עם קבוצות ואנשים שונים, במאבקים חברתיים ומוסריים, ורק מתוך זה נוכל לבוא ולבקש גם את הכרת המדינה".

דילמה נוספת שהעסיקה רבות את הקבוצה נוגעת לאופיו של טקס ההסמכה. בני הקבוצה מסיימים ממש בימים אלה את תוכנית הלימודים שלהם, ובחודש אלול הקרוב יתקיים טקס ההסמכה. אבל מה אמור להיות טיבו של טקס הסמכה כזה: מי הגורם המסמיך? מה נוסח ההסמכה? אחרי לבטים ממושכים הוחלט בקבוצה שההסמכה תהיה משולשת: מבחינה מוסדית, הם יוסמכו על־ידי הגופים האחראים לתוכנית, "המדרשה" באורנים ומכון הרטמן;

מעבר לכך, בני הקבוצה יסמיכו את עצמם באופן קולקטיבי, כלומר הקבוצה תסמיך את כלל חבריה, ובנוסף הם גם יוסמכו על־ידי בני קהילות המוצא שלהם (בתי כנסת, תלמידים וכדומה) שיגיעו לטקס. אשר לנוסח כתב ההסמכה, טרם הוחלט סופית. ציון: "ברור שהביטוי המקובל 'יורה יורה' לא מתאים, כיוון שלא הוכשרנו להוראת הלכה. אנחנו עדיין מתלבטים לגבי הנוסח הנכון".

גם להבדלים בין העולמות שמהם באים בני הקבוצה הייתה בסופו של דבר משמעות. זרחי: "שאלת הכיבוש מכאיבה לכולנו. היא מכאיבה גם לאלה מאיתנו, כמו שרגא ודני, שגרים ביו"ש, וגם לי, שחי בעמק יזרעאל. עמדנו בפני השאלה איך הכאב הזה לא יגרום לפתרון הישראלי המקובל של הדחקת הנושא. אבל בפועל, כשהתקרבנו לעסוק בנושא, הייתה תחושה שהוא עומד להבעיר אותנו, ונרתענו. גם השיחה על א־לוהים לא הייתה פשוטה לנו. פתאום נכנסו לשיחה אמוציות שלא ידענו מאיפה הן באות. אני מרגיש שאנשים אולי יכולים לדבר עם א־לוהים, אבל מתקשים לדבר על א־לוהים. כאילו יש בזה משהו פורנוגרפי, משהו שמלכלך עניין קדוש. מצד שני, הייתה גם התרוממות רוח גדולה בשיחה הזו".

והיו גם דילמות שהצביעו על היכולת לחיות במשותף למרות הבדלי הגישה. כך למשל ביחס לקיומה של תפילת מנחה בקבוצה. זרחי: "זה התחיל מהעובדה שבתחילת התוכנית היו לנו שלושה אומרי קדיש, שרצו לומר קדיש במסגרת הקבוצה. מאוד התלבטנו איך נקיים את התפילה: נקפיד על מניין של עשרה גברים? על מחיצה? החלטנו שנעשה תפילה של כולם, וכל אחד יתייחס אליה כהבנתו. מדובר הרי באנשים מבוגרים, אז שכל אחד יחליט לעצמו. ביטי למשל עומדת בחוץ, כדי לא להיות במניין המעורב. דבורה עברון מוכנה להיות חזנית, אבל לא אומרת דברים שבקדושה. זה חלק מההתנסות בפועל של חיים משותפים".

בסופו של דבר, החזון של התוכנית הוא כפול, כלפי החברה וכלפי היהדות גם יחד: מצד אחד – להצמיח קאדר של מנהיגי קהילות ואנשים בעלי מעמד ציבורי שידברו בשפה יהודית רלוונטית, ובעיקר יובילו מאבקים במגוון של שאלות חברתיות מתוך שפה יהודית. כמו שאומרת אלעד: "אם לא נתרגם את התורה למציאות, היא עלולה לחסום את הקשר שלנו למציאות. לדוגמה: אנחנו עוסקים עכשיו בשאלות של צדק חברתי – מתוך מטרה להבין מה יש לתורה לומר גם בהקשר של מדינה ריבונית: לא רק הלכות צדקה, אלא גם הלכות מס הכנסה".

מצד שני, התוכנית רוצה גם ליצור תודעת שותפות בין מנהיגי קהילות, מקבוצות בעלי תפיסות יהודיות שונות, שלמרות ההבדלים ירגישו תחושת מחויבות הדדית. קרויזר: "אני הייתי רוצה לראות את כלל בני הקבוצה מתגייסים למאבק על ההכרה של המדינה בכולנו כרבנים בעלי מעמד שווה, וגם בקהילות שלנו כבעלות מעמד שווה". ובר־און מוסיף עוד ממד: "אנחנו צריכים להכיל את ההבדלים בינינו ברמה כזו, שאם אני יודע שלפי הכללים שמקובלים עליי אני לא אסכים לחתן זוג מסוים, עדיין אקח על עצמי להפנות אותם למישהו אחר בקבוצה, כדי שהוא יחתן אותם. זו חגיגה של פלורליזם, שמלווה בהמון כאב של ויתור על תחושת המונופול, מתוך הכרה בכך שהפרויקט האמיתי שלנו הוא הפרויקט הכלל־יהודי".

זרחי נותן לכך תרגום עוד יותר ספציפי: "כשהתחלתי ללמוד יהדות, בשנות העשרים שלי, היה לי שכן בגניגר שעבר תהליך גיור. הוא נאלץ ללמוד באולפן בקיבוץ שלוחות, ולקבל על עצמו אורח־חיים אורתודוקסי כתנאי לגיור. זה היה נראה לי כבר אז בלתי נסבל, כי אם אי־אפשר להצטרף ליהדות ולהיות כמוני פירוש הדבר שאני לא באמת נחשב יהודי שווה ערך בעיני החברה והמדינה. זה נראה לי פגום מבחינה יהודית ומוסרית גם יחד. החלום שלי הוא שניאבק ביחד על כך שאפשר יהיה להצטרף ליהדות, וגם להתחתן, בכל צורה שמתאימה לאחת מבני הקבוצות שלנו".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg