ראשי » יהדות » מגזין

קבלת השבת של וונדר־וומן: קומיקס פמיניסטי

תערוכה חדשה שנחתה בישראל מספקת הצצה לעולמן הפנימי של 16 קומיקסאיות יהודיות. בכישרון רב ולא מעט הומור עצמי הן מספרות על טראומות לאומיות ואישיות, מותחות ביקורת על הדת וקורצות לעבר החמות היהודייה המפורסמת

ביצירת הקומיקס "השבת של גרוסווק", מוצגת קבלת שבת במשפחה יהודית אורתודוקסית. בשעה שאב המשפחה נראה רציני מאוד ואינו מאפשר לילדיו להשתטות, האמא, בת דמותה של היוצרת לסקו גרוס, משתטה ועושה צחוק מהברכות, מהיין ומהנרות. היוצרת מסיימת את הקומיקס במחשבה: איזה מזל שהמשפחה שלי אינה אורתודוקסית. איזה מזל שיש לנו חוש הומור.

עוד כותרות ב-nrg:
הספר חושף: תיבת הפנדורה של חסידות גור
פיוס עם "עמלק": הרב שלום כהן מחבק את בן דהן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

יצירת הקומיקס הנשית־יהודית הזו - מחאה הומוריסטית על קבלת השבת האורתודוקסית - היא חלק מתערוכה ייחודית ומקיפה אשר מציגה את עבודותיהן של 16 אמניות יהודיות.

אחרי חמש שנים של נדודים ברחבי העולם, היא מוצגת בימים אלה במוזיאון הנגב שבבאר־שבע. ניצני התערוכה נבטו כאשר העיתונאי הניו־יורקי מייקל קמינר, אספן אמנות קומיקס וקריקטורה, ביקר בתערוכה השנתית של MOCCA, המוזיאון לקומיקס בניו־יורק. הוא שם לב שלרבות מהאמניות המציגות היו שמות משפחה שנשמעים יהודיים, ושרוב העבודות שלהן עסקו בתכנים אוטוביוגרפיים. קמינר התרשם, וכתב על התופעה מאמר לשבועון Forward. שרה לייטמן, אמנית יהודייה מלונדון, קראה את המאמר, יצרה קשר עם קמינר והציעה לו לאצור תערוכה בנושא. בתום אינסוף טלפונים ואימיילים בין ניו־יורק ללונדון נוצרה התערוכה "אוטוביוגרפית: וידויים בקומיקס של נשים יהודיות".

השניים אספו קומיקס מארבע מדינות - ארצות־הברית, קנדה, בריטניה וישראל - שנוצרו לאורך ארבעה עשורים, והתמקדו בארבעה נושאים: "להכריע את הטראומה", על טראומה אישית ולאומית; "אשר יצר", על צרכים גופניים, תענוגות וחרדות; "אם אין אני לי מי לי", על הזהות היהודית וישראל; והנושא האחרון "כל המשפּוּחה" אשר שם דגש על יחסים ומתחים בתוך המשפחה. התערוכה מאפשרת הצצה לחייהן ולעולמן הפנימי של האמניות. באמצעות קומיקס שמתובל בהומור עצמי ולעתים אף הומור שחור הן מביעות רגשות, מחשבות ודעות בסדרת תמונות וסיפורים, או לפעמים אפילו בתמונה אחת מדויקת.

העבודות המוצגות בתערוכה צוירו החל משנת 1970, אז החלו נשים יהודיות להביע את עצמן בקומיקס, למרות הקושי להשתלב בעיתונות שנשלטה על ידי גברים. עם השנים ועליית הפמיניזם, החלו הנשים לפרסם קומיקס העוסק בקשיים העוברים עליהן - הפלות, בגידות וגם נושאים הקשורים להיותן יהודיות כמו יחסים עם החמות היהודייה, נישואין ללא־יהודים ועוד.

קמינר ולייטמן מאמינים שאם לקתולים יש תא וידויים וכומר ששומע את כל המעיק על לבם, הרי שהיהודים מעדיפים להתוודות בפומבי, מול קהל. לדבריהם, כל אישה יהודייה נושאת בקרבה את השילוש - פחד, אשמה ובושה. הפחד מלהיות יותר מדי יהודייה, האשמה מפני האמא היהודייה והבושה מלֹא להיות מספיק יהודייה - והרגשות האלו מהווים את הקרקע ליצירות המוצגות בתערוכה.

"השאלה האם יש קו מאחד ליצירות של אמניות יהודיות היא שאלה מצוינת וקשה", אומרת לייטמן בשיחה מלונדון. "אני עדיין חושבת על תשובה. קשה להכליל את כל היצירות בתערוכה כ'קומיקס יהודי', כי לא כל הנושאים ביצירות הם יהודיים דווקא. נכון שיש קומיקס על ישראל והשבת, על שואה ושאר נושאים שהם יהודיים, אבל קיימות גם יצירות על נושאים נשיים כמו גוף האישה והפלות למשל, או נושאים אוניברסליים כמו לבבות שבורים ומשפחות שאינן מתפקדות. אני כן יכולה לענות על השאלה מדוע התערוכה חשובה כל כך לקהילה האורתודוקסית, והתשובה היא שהתערוכה נותנת הצצה לחוויה המגדרית הנשית של האישה היהודית".

לדברי לייטמן, בדורות הקודמים ניתנה העדפה במסורת הדתית לקולות גבריים על פני נשיים בכתיבה דתית, וכן ניתנה העדפה למלל על פני ייצוג חזותי, כך שנשים יהודיות לא זכו לספר ולאייר את חייהן על נייר: "דמיינו דף תלמוד שבו מתועדים קולות של נשים, ולא רק אלה של רבנים. תארו לעצמכם שחלק מהפירושים האלה היו מוחלפים בדימויים, ואז תוכלו לקרוא את יצירות הקומיקס האלה לא רק כהרחבה של המסורת הספרותית היהודית, אלא גם כתיקון של ההתעלמות מהן. התלמוד והספרות הפרשנית נותנים במה לקולות גבריים. לנשים אין כל כך במה בתלמוד, והן צריכות לתרגם את החוויה הגברית לשפה שלהן. לעומת זאת בתערוכה שנעשתה על ידי נשים, הגברים צריכים לעבד את החוויה הנשית אל תוך חייהם".

קומיקס הוא הרבה פעמים כלי להביע מחאה, יש כזו בתערוכה שלכם?
"'השבת של גרוסוורק' הוא סוג של מחאה נגד השבת במתכונתה השמרנית. האורתודוקסיה מייצגת שמירה מדוקדקת על הכללים, ללא משחקים במהלך טקסים דתיים ופטריאכליות - האבא יושב בראש השולחן ומחליט מה קביל ומה לא. מכיוון שבקומיקס המחשבות של הדמויות מיוצגות בבועות, למרות שהיוצרת 'מושתקת' על ידי דמות גברית, היא עדיין יכולה לחשוב את מחשבותיה בתיבת שיחה".

"הקומיקס The Chosen (הנבחר) של אריאל שראג מתאר חוויית חיים אמיתית", מוסיף קמינר בשיחה מניו־ יורק. "הוא מתאר את השינוי בהתייחסותו של בעל בית אורתודוקסי, כשהמאיירת חושפת שרק אביה יהודי, ואמה לא".

השניים מקבלים תגובות מרגשות לתערוכה בכל מקום שבה הציגה, אך אחת המרגשות שבהן הייתה כשלייטמן שהציגה את העבודה "מעשה בארבע הפלות" באחת ההרצאות שהעבירה על התערוכה. "הקומיקס הוא יוצא דופן מכיוון שהוא טרגי והומוריסטי כאחד ומספר את סיפורן של ארבע הפלות שעברה דיאן נומין ואת חוסר יכולתה להביא ילדים לעולם", מספרת לייטמן.

"אני זוכרת שפתחתי את ההרצאה על התערוכה בשאלה: 'האם אתם נוהגים לקרוא קומיקס?'. מעטים הצביעו ומישהו אמר 'קומיקס הוא רק לאנשים שאינם יכולים לקרוא או לכתוב ספר', ואישה אחרת הביעה זלזול בקומיקס בכלל. ואז התאספנו סביב הקומיקס של דיאן, שנפתח בשתי דמויות, גלנדה וג'ימי, המדברות על ההיריון. ואז גלנדה חולמת חלום שבו היא מאבדת את התינוק, ורואים בקומיקס את העובר אומר: 'סליחה אמא, אני בחוץ'. מתחת לאיור הזה יש חור שחור שלתוכו נגררת האמנית עצמה. האישה שזלזלה בקומיקס לפני כן, ניגשה אליי אחרי ההרצאה ואמרה: 'עברתי הפלה לפני שנים ולא סיפרתי על כך לאיש עד היום'. קומיקס הוא כלי מדהים לספר סיפור, גם כאלו שקשה לנו להתמודד איתם".

כשאני שואלת את שני האוצרים אילו עבודות אהובות עליהם במיוחד, הם מתקשים לבחור.
קמינר: "אני אוהב את כל העבודות בתצוגה. זה חלום שהתגשם, לעבוד עם אמנים שאני מעריץ. ישנה סדרה אחת שאני קשור אליו במיוחד, אלו הם הלוחות המקוריים של עבודת הקומיקס Wise Guys (חכמולגים) שחוקרת את משפחתה של היוצרת אלין קומינסקי, והיא עושה זאת בצורה מעוררת קנאה".

 
לייטמן: "אני אוהבת את כל העבודות, כולן מבריקות, מצחיקות ועמוקות בעת ובעונה אחת. כרגע אני עושה דוקטורט בקומיקס, וכתבתי מחקר על אודות כמה מהמוצגים כמו 'כוכב הספיר' של שרון רודל. רודל איירה קומיקס על נישואיה הראשונים וכיצד הסתיימו, אך היא לא סיימה בתיאור בדידותה, אלא כיצד היא מצאה מקום לגור עם חבריה, מוקפת אהבה ותמיכה.

"מה שנפלא ביצירה הוא לא רק היופי החיצוני, אלא הצורה שבה אנו רואים את הדמות גדלה. שרון הצעירה עדיין לכודה בערכים ובדאגות של הוריה. רק כשנישואיה מתפרקים היא מתחילה להעמיד את עצמה במקום הראשון ולחשוב מה היא רוצה מעצמה. אפשר להתחקות אחרי צמיחת אישיותה מהדרך שבה היא הופכת משתקנית לאסרטיבית, זה מראה כמה שלבים יש בדרך לעצמאות ומצאתי את עצמי מזדהה עם התהליך הזה".

לייטמן מעידה כי התערוכה שינתה את חייה. בשנת 2009, כשיצרה קשר עם קמינר, היא הייתה רווקה די נואשת, אחרי מספר מערכות יחסים שלא צלחו. היא אף איירה עבודה על חיי האהבה שלה בשם "נזרקת לפני ולנטיינ'ס", וחשה אז אבודה גם בתחום המקצועי: "חשבתי שלעולם לא אמצא קהילה יצירתית בעצמי. בעקבות אצירת התערוכה השתנו חיי. מצאתי קהילת אמנים שאיתם אני יכולה להרגיש שייכות. ערכתי ספר על התערוכה שזכה בפרסים רבים, הרציתי מסביב לעולם על התערוכה, התארסתי, נישאתי, ילדתי בן לפני שנתיים ואני מסיימת את הדוקטורט שלי. אפשר בהחלט לומר שהתערוכה היא אחד הדברים הטובים שקרו בחיי, הרגשתי שאני צומחת כמו ב'כוכב הספיר'".

נעה לאה כהן, מרצה וחוקרת אמנות יהודית עכשווית, אומרת כי הקומיקס מאפשר למיעוט היהודי לעשות משהו שהוא אוהב: להסתכל פנימה ולרדת על עצמו בהומור. "אם ניקח לדוגמה את וודי אלן או את ג'רי סיינפלד, שניהם קומיקאים יהודים הבולטים בחשיפה העצמית שלהם ובעיסוק בנושאים לא מחמיאים, הרי שקל לנו להבין את הלך החשיבה שהועתק אל שדה הקומיקס", היא מסבירה.

כהן היא אוצרת ב"מקלט לאמנות" - גלריה יחידה בשכונה חרדית בירושלים שנתנה את ההשראה ליוצרי הסדרה "שטיסל", ומבקרת אמנות ב"מקור ראשון". היא ביקרה בתערוכה לראשונה כששהתה בטורונטו במסגרת שליחות מטעם הסוכנות היהודית. "הופתעתי, נדהמתי לגלות שיש כזה ז'אנר של קומיקס נשי יהודי, מעניין ומרתק ומדבר גם אל הישראלים", היא מספרת, "הבנתי אז כמה אמנות היא דבר מאחד בין התפוצות, בסופו של דבר את כולם מעסיקים אותם נושאים".

קומיקס אורתודוקסי הוא חלק ממחקרה של כהן, שעמלה כיום על הדוקטורט שלה בנושא "הגל הראשון של אמנים חוזרים בתשובה בישראל", באוניברסיטת בר־אילן. במהלך המחקר, איתרה עשרים נשים אורתודוקסיות על הסקאלה שבין מסורתיות לחרדיות שעוסקות בקומיקס. "הקומיקס הגיע למגזר הדתי והחרדי באיחור של ארבעים שנה אחרי כולם, והוא נמצא כעת בפריחה מטורפת".

כהן מציינת את הקומיקסאי יוני גרשטיין כמי שהביא את הבשורה למגזר החרדי ואת שי צ'רקה שעשה זאת עם אורי אורבך ז"ל במגזר הדתי־לאומי. אחרי הגברים הגיעו גם הנשים: רחלי רוטנר, רחלי שלו, בת־שבע הבלין החרדית ואחרות. גם לדבריה, נשים יהודיות החלו ליצור בשנות השבעים והשתמשו בקומיקס ככלי וידוי. "ממבט ראשון לא ניכר אולי לעין אופיים היהודי של ספרי הקומיקס וגיבורותיו, שהרי סיפורים נשיים שייכים לציבור האנושי - הכללי", אומרת כהן, "גם דיוקנן העצמי של היוצרות מצביע על כך שכיום חסרים מודלים חיוביים של השראה יהודית: הן אינן מזהות את עצמן עם שום מודל חיצוני היכול להיחשב 'יהודי', כמו היידישע מאמא, ינטע או אפילו עם ה־JAP
(Jewish American Princess).  למעשה, הנשים נראות אוניברסליות לכל דבר: הן לא נראות יהודיות בלבושן, ובחלק מספרי הקומיקס צריך לנבור עמוק כדי לגלות שמדובר בכותבות יהודיות".

קומיקס הוא למעשה האמנות היחידה במגזר החרדי שבה ניתן להראות דמויות נשיות, גם בעיתון. "כל הנושא של איור וציור נשים הוא מורכב", אומרת כהן, "יש בזה סייגים לפי כל מיני רבנים ופסיקות. אבל בקומיקס יחסית קל יותר ליצור, כי לא מדובר בדמות של ממש".

לדברי כהן, רוב הנשים האורתודוקסיות שכותבות על עצמן בקומיקס, נכנסות לתחום תחת תיוג של אמהות. כך למשל במדור הקומיקס של בת־שבע הבלין בעיתון "משפחה" וגם במדור הקומיקס המתפרסם בגיליון זה, של רחלי שלו. בהקשר הזה חשוב לכהן להזכיר גם את אפי אונגר ז"ל, שהייתה פורצת דרך בתחום הקומיקס הנשי האורתודוקסי. "ההומור והאמהות הם המאפיינים של הקומיקס האורתודוקסי הנשי", אומרת כהן. "היוצרות מדברות על הניגודיות בין אשת החיל האולטימטיבית לבין מה שקורה במציאות. כל אחת שמציצה לקומיקס האלו שואלת את עצמה 'איך היא יודעת מה קורה אצלי בבית?'"

יש סיכוי שנראה בעתיד יציאה מעולם האמהות לכיוון דמויות גיבורי העל המאפיינות את עולם הקומיקס? אולי איזו וונדרוומן חרדית?
"בסוף זה יקרה. היצירה היא חזקה מהכול, הציבור החרדי מתפתח בתחום האמנות, ויש היום שלוחה של בצלאל למגזר החרדי, זה פשוט יגיע. אני מחכה בכליון עיניים לראות אמירות חדשות ומרעננות גם בתחום הקומיקס בכלל ובזה הנשי בפרט".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg