ראשי » יהדות » חדשות

אמא חרדית: כך אני מגנה על ילדיי מפדופיליה

יותר ויותר סיפורים על ניצול והטרדות מיניות נחשפים בחברה החרדית. התקשורת מפרסמת, הציבור מוקיע והנושא בוער ומדובר בכל בית. אני שמחה שהמודעות לנושא עלתה, אבל החששות לא מפסיקים לפעום בי

סלון. שעת ערב. סוף היום. משני צדי יושבים שני בניי ואנחנו משוחחים. תחילה הלכתי סחור סחור וביקשתי מכל אחד מהם לספר לי את חוויותיו בדרך לבית הספר ובחזרה. עם מי הם הולכים, על מה הם משוחחים, מה הם רואים וכו'. הילדים נענים לאתגר ואני מתחילה לאסוף מידע. למדתי על ההליכה המשותפת שלהם עם כמה חברים במקביל, על אדם משונה שתמיד קורא לעברם קריאות לא נאותות, ועל מפגשים לא נעימים עם נערי רחוב.


עוד ב-nrg יהדות:
- יוצאים בשאלה: "ילדינו לא שייכים לחברה החרדית"
- אם ג'ון לנון היה שר "אשת חיל" - כך זה היה נשמע
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ואז ניגשתי לעניין. ערכתי איתם סימולציה שמדמה חדירה למרחב האישי שלהם. סיטואציה שלצערנו, עלולה חלילה לקרות בבית הספר, בדרך הביתה וגם בסביבתו. אבל הקטנים שלי לא הבינו על מה אני מדברת איתם. שנים של חיים בתוככי החברה החרדית הסגורה הותירו את התמימות שלהם כשהייתה. אבל באותו הרגע הבנתי שהתמימות המתוקה הזאת, אליה חונכו, יכולה להיות בעוכריהם.

בני הגדול הבהיר לי שיצור כלשהו שיתקרב לד' אמותיו ללא רשות יזכה לחוש את נחת זרועו (לא כדאי. מניסיון). בעוד שבני השני התקשה להבין למה מישהו בכלל ירצה לגעת בו. הוא תהה וחשש איך יגיב למצב חסר שליטה שכזה.

תופעות הפדופיליה והניצול המיני היו תמיד בשוליה של כל חברה, ובעידן החברה החרדית המתפתחת הן מדוברות יותר מתמיד. אינסוף סיפורים נחשפים, שמועות מגיעות מכל מקום, המודעות הולכת וגדלה ואיתה גם החשש שלנו ההורים. כאמא לילדים מתבגרים בתלמוד תורה, אני חשה כי הקרקע בוערת תחת רגליי. כבר לא פשוט לי לשלוח אותם בבוקר, רחוצים ומסודרים עם כריך ביד ונשיקה בלחי. ללב מתגנבים חששות קשים, ובצדק: האם מישהו ימצא לנכון לנצל את ילדיי?

הסיפורים האחרונים שפשטו כאש בשדה קוצים לא משאירים מקום לדמיון. הכול רשום, שחור על גבי כתב אישום, ללא ניסיונות טיוח ועם הרבה תיאורים קשים. אנשים שנחשבים בעולם החרדי השמור "חשובים", עם כל הלבוש והסוס מואשמים בעבירות מין חמורות ביותר וכמו שנאמר "נבלה נעשתה בישראל". אני חושבת על הפרופיל של האנשים החולים האלה, שיכלו בקלות להיות חלק מהמשפחה שלי, חושבת על הזוועה שחוללו סביבם במשך תקופה ארוכה, ובעיקר אני חושבת על איך אני מרחיקה את זה מביתי שלי.

בחברה החרדית השמרנית, הדברים משתנים לאיטם. ממש כמו קימת בוקר עצלה, מישהו מבין שמשהו רציני קורה, וכבר אי אפשר לטאטא אותו מתחת לשטיח. העסקונה ואנשי החינוך כבר לא חוששים להסגיר או להוקיע את הפושעים, והחברה החרדית הצעירה שפעילה ברשתות החברתיות ובקיאה באמצעי התקשורת חוללה "אביב חרדי". תמונותיהם של התוקפים מופצות בכל מקום, הידיעות מפורסמות בכלי התקשורת האלקטרונים החרדיים והנושא מדובר בכל קבוצת פייסבוק חרדית. גם במוסדות החינוך השונים הילדים תודרכו על ידי אנשי מקצוע ושננו כללי זהירות למקרה תקיפה. אך עדיין הלב, לב של אמא לא שקט.

לאחרונה נחשפתי לסיפור מדאיג על פדופיל חרדי שמסתובב חופשי. אשתו טוענת כי בעלה חולה, ומבחינתה החולי שלו שווה ערך למחלה גופנית, כך שממילא אין צורך להסגיר אותו ושהמשפחה כולה תסבול. בדומה למקרה הזה, יש גם מקרים רבים אחרים של טמינת ראש בחול. משפחות דואגות כביכול לשמן הטוב ולעתיד ילדיהן ומשאירות הכול במשפחה, ועד שסיפור מזעזע לא צף הפושע יכול להסתובב חופשי.

למרות ריבוי הסיפורים, התלונות וההרשעות, הנושא רחוק מלהיות פתור. הבושה החרדית לצד הסודות שעלולים להתגלות היא עדיין זו שלפעמים מנצחת. כך או כך, המצב הזה סבוך ולא נעים. הלוואי שיכולתי לסכם את הטור הזה באמירה אופטימית, אבל בסוף אני חרדה לגורל ילדיי. בינתיים, הפתרון היחיד הוא לדבר עם הילדים, לפקוח עין ולעורר מודעות – גם בסביבה הקרובה והבטוחה ביותר. ערנות עוד לא הרגה איש.


מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח