החלטתי להתגרש, והמגזר דורש הסברים

לכולם יש מה לומר: לחצו עליי לתת עוד הזדמנות, לא לוותר כל כך מהר, לנסות שוב ולהיות יותר סלחנית. אני לא ויתרתי. בחרתי להתחיל מחדש. וזה שונה, כי לוותר זה לעזוב הכל כשיש עוד סיכוי. גירושים במגזר, טור ראשון בסדרה

ערימות של קופסאות קרטון מקיפות אותי, ואני נועלת את הדלת בפעם האחרונה. החיים שלי, כמו שהכרתי אותם עד היום, ארוזים בקופסאות ועוברים איתי למקום חדש, תרתי משמע. בזווית העין אני קולטת אותה מתקרבת, ומתפללת שהרצפה תבלע אותי. "אור! מה שלומך?" היא מחייכת אליי, מפלסת את דרכה בחלוק בית בין הקופסאות.

עוד כותרות ב-nrg:
- הומו דתי: הנטייה היא לא הבעיה, המצעד כן
- בלי קמעות וקברים: תפילה היא תכלית, לא אמצעי
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

דבורה היא אישה מבוגרת, כבר לא עובדת, היא ובעלה מתפרנסים מהדירה שהשכירו לנו. "מה נשמע?" אני מחזירה לעברה, מתחמקת מתשובה, מחייכת אליה ומקווה שלא רואים על הפנים שלי את מה שמתחולל בפנים. "דור סיפר לי", היא אומרת בשקט. "אז זה נכון? את עוזבת?" אני מהנהנת. "ואת בטוחה במה שאת עושה? לפעמים זה סתם ריב, אולי תצליחו לשקם את היחסים. למה את עוזבת?" היא תובעת לדעת. ואני? אני רק רוצה להסתלק משם עם הדברים שלי, לפני שדור יחזור, להיות בכל מקום אחר - רק לא כאן, מול בעלת הבית שלי לשעבר, שדורשת תשובות.

''בחרתי להציל את החיים שלי'' צילום: שאטרסטוק

"לא חבל על הילדה?" היא ממשיכה, ואני מרגישה את הטמפרטורה עולה לי מבפנים. 'את מכולם', אני רוצה לומר לה, 'את, ששניים מילדייך גרושים, אמורה לדעת. אמורה להבין שיש גם מתחת לפני השטח. שלפעמים חבל יותר על הילדה אם היא תחיה בתוך מערכת זוגית כזאת, מרה וקשה ומשפילה'. אבל אני שותקת. כשאני רואה שהיא מצפה לתגובה, אני אומרת, "יהיה בסדר", ולא יודעת אם אני מדברת אליה או לעצמי.

אני מרימה ארגז אחד ומתחילה להתקדם בהדרגתיות לכיוון האוטו, בתקווה שדבורה תבין את המסר. היא מוסיפה משהו לגבי זה שאנחנו צריכים למצוא שוכרים אחרים, לפי החוזה שחתמנו. אני אומרת לה שתדבר עם דור ומתרעמת ביני לבין עצמי על חוסר הרגישות שלה לסיטואציה. זה לא הזמן, זה לא המקום. אני אוספת את הארגזים שלי ועוזבת את הבית שגרתי בו, ושאליו לא אחזור יותר.

לא סיפרתי לאף אחד, בעצם. לקח לי זמן להחליט, וכשהחלטתי, רציתי לעבור את זה לבד. אני רוצה להיות ממוקדת בתהליך, בלי הסחות דעת, בלי קולות מהצד ובלי נשמות טובות שמנסות לעורר את המצפון שלי. אבל דור בחר אחרת. דור החליט שהוא פותח חמ"ל ומכניס לסוד העניינים את כל מי שרק אפשר. הוא גייס את כל מי שמסביבי, את כל מי שאני מכירה ואי פעם פגשתי, כדי להפעיל עליי לחץ לחזור הביתה.

ולכולם, כך מתברר, יש מה לומר: לחצו עליי לתת עוד הזדמנות, לא לוותר כל כך מהר, לנסות שוב ולהיות יותר סלחנית. ובמקום לכעוס, נפגעתי. נפגעתי מזה שתופסים אותי כמי שמוותרת כי בחרתי, כמוצא אחרון, להתגרש. כי בחרתי להציל את החיים שלי ואת הבת שלי. אני לא ויתרתי. בחרתי להתחיל מחדש. וזה שונה, כי לוותר זה לעזוב הכל כשיש עוד סיכוי, ומה שאני עשיתי היה בסך הכל לעזוב את חדר הניתוח כשהחולה שלי כבר מת מזמן. אבל אנשים אוהבים לדבר.

שמועות רצות מהר, במיוחד במגזר שלנו. וכשמדובר על שמועות עסיסיות כמו גירושים - ובכן, הן היו משיגות גם את יוסיין בולט באולימפיאדה, וגם משאירות לו אבק. ופתאום אנשים שאני בקושי מכירה, כאלה שבקושי יודעים איך קוראים לי, מחליטים לשתף אותי בדעתם על חיי הפרטיים.

אני מוצאת את עצמי עומדת במכולת השכונתית בין הגבינות לחלב, רועדת מקור ומקשיבה לגברת זהבה שמסבירה לי שנישואים זה קשה, וזאת עבודה יומיומית, ולפעמים צריך להוריד את הראש ולבלוע את העלבונות. "הכי קל זה לפרק", היא אומרת לי, ואני מהנהנת בחוסר סבלנות. אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט השטותי הזה, הייתי מממנת לעצמי ניתוח להסרת אוזניים. מה שאני עוברת עכשיו רחוק שנות אור מלהיות קל.

גם בטרמפיאדה יש מי שיגיד לי שנישואים זה לא פיקניק, ובחנות הספרים אני מגלה שלפחות על פי הסיפורים של אפי, מתוך כל ארבעה זוגות שמתגרשים, שישה זוגות חוזרים לחיות יחד והכל זה רק עניין של טיפול זוגי. "הלכנו כבר לשלושה טיפולים", אני אומרת לו בשקט. "אולי כדאי לנסות עוד אחד", הוא אומר, ולוקח ממני את המטבעות. "אולי כדאי לדעת מתי לוותר", אני עונה, לוקחת את השקית שלי והולכת בעיניים מושפלות.

אני יודעת שכולם רוצים לעזור, גם אם בין השורות תמיד נשזר לו חוט דק של שיפוטיות. לכולם יש כוונות טובות ולכולם נדלקות העיניים כשהם מזהים הזדמנות להשכין "שלום בית". אבל לא בהכרח מתחשק לי להקשיב. לפעמים זה לא המקום או הזמן להגיד את הדברים, לפעמים הם לא נאמרים מפי האדם הנכון, ולפעמים אני לא רוצה לשמוע, כי אם להודות על האמת - נדמה לי ששמעתי כבר הכל.