על סף ייאוש: עד מתי אשאר מסורבת גט?
כמו בכל הדלקת נרות שבת מחדש, אני מתחננת לאבא שבשמיים שזה יגמר מהר, שלא יכאב מדי, שאני אמצא את עצמי בקרוב עם מישהו חדש, צדיק וחתיך, חכם ורגיש ואוהב ומצחיק. שום דבר רע לא יכול לקרות מלבקש. גירושים במגזר, טור שני בסדרה
אני גוזרת על עצמי אמונה.אני כופה עליי.
מרימה את המבט בשלשלאות של פלדה, במנופי ברזל.
בצהרי קיץ מלהטים אני אמצא לי צל
כל עוד נפשי בי, וגם אחרי.
אני אנעץ בי מסמרות של תקווה
שלא יניחו לי,
שידקרו בי,
שלא יניחו לי
להישמט.
עוד כותרות ב-nrg:
- קראו את הטור הראשון בסדרה: החלטתי להתרגש והמגזר דורש הסברים
- האם ההלכה תתיר בקרב אלקטרוניקה בשבת?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יש ימים שבהם אני יודעת בוודאות שאני לא אצא מזה. אני יודעת שאשאר בהליכי גירושים לנצח, דור לעולם לא ייתן לי ללכת, ואני אשאר מסורבת גט לעולמים. וגם אם הוא יתרצה וייתן לי את הגט שלי, אני אשאר לבד כל חיי. בטח כבר אהיה מבוגרת עד שאשתחרר מהנישואים האלה, גרושה עם ילדה, בלי עבודה ובלי עתיד, ומי בכלל ירצה אותי ככה? הרי אין שום סיכוי שבעולם שאהיה מאושרת, שאמצא מישהו טוב באמת ושהמישהו הזה יסתכל לעברי בכלל.
''בטח כבר אהיה מבוגרת עד שאשתחרר מהנישואים האלה''. מתוך הסרט גט
צילום: עמית ברלוביץ'
ימים כאלה, שאני נכנסת למיטה ולא רוצה לצאת. מתכסה עד הצוואר, מכניסה את האוזניות עמוק לאוזניים ונותנת למוזיקה לפעום לי בראש עד שכל הרגשות השליליים יתפוצצו מהווליום. יוצאת מהמיטה רק בשביל לטפל ברוני, וחוזרת למיטה משם אני מסתכלת עליה משחקת, בקושי אוזרת כוח להחזיר לה חיוך עצוב. הנה, אפילו ריטה נשארה לבד אחרי הגירושים מרמי. הדיווה הגדולה עדיין לא מצאה זוגיות, אז מה אני אגיד?
לפעמים זה מתחיל בגלל איזה שיר ברדיו ששובר לי את הלב, לפעמים זה לקראת חתונה של מישהו שאני מכירה, ולפעמים זה קורה בתאריך שיש לו משמעות - כל הדברים האלה מפעילים את הלב על טורבו. לפעמים אלה סתם מחשבות שמתגנבות לי לראש, מורידות אותי למטה עד שאני כבר משוכנעת שאני בתחתית: עלובה, אומללה ובודדה. ואין שום קרן אור בקצה המנהרה, מקסימום אורות של רכבת, וגם היא בטח מלאה באנשים מאושרים שהם לא אני.
אז אני יושבת ובוכה, מרשה לעצמי להיות הילדה הקטנה והמגזימה, מרשה לעצמי לאבד כל פרופורציה ולרחם על עצמי לפחות כאילו הייתי אריק זאבי באולימפיאדה האחרונה בקריירה שלו. אני בוכה עד שנגמרות לי הדמעות, ואז אוספת את עצמי ומבינה שאני עדיין לא בשלה להתמודד עם החרדות האלה שמציפות אותי עד כלות. אני עדיין לא יודעת לענות לעצמי על מה יהיה, ואיך, אבל אני אהיה בסדר, איכשהו. ואני מכריחה את עצמי להאמין בזה.
אבל כשהייאוש מגיע פתאום בלילה, מתגנב לו בחושך כמו מפלצות שמתחבאות בארון, אין לי לאן לברוח. אי אפשר להתחיל להעמיד סירים במטבח, להעסיק את עצמי בספגטי מוקרם ובעוגיות שוקולד. לקום לראות סרט? למי יש כוח בשעה כזו. ולדבר עם מישהו אי אפשר, כולם ישנים. אז אני מדברת עם מי שנשאר ער, שלא ינום ולא ישן אף פעם, ומבקשת ממנו שייתן לי כוחות.
כמו בכל הדלקת נרות שבת מחדש, אני מתחננת אליו שזה יגמר מהר, שלא יכאב מדי, שאני אמצא את עצמי בקרוב עם מישהו חדש, צדיק וחתיך, חכם ורגיש ואוהב ומצחיק. תמיד אני מבקשת שיהיה מושלם, שום דבר רע לא יכול לקרות מלבקש. כמו שאומרים הקואוצ'רים - אם תשאף למאה, אולי תקבל שמונים, אבל אם תשאף לשבעים, לעולם לא תקבל שמונים, ובטח לא מאה.
אז אני שואפת. שואפת להתחתן עם מישהו מושלם, שואפת לצאת מהנישואים האלה כמו חדשה, נטולת צלקות, כאבים וצער, ומתפללת על כל זה חזק. אני אומרת לו שעברתי כבר המון, שכאבתי כל כך הרבה, שהנפש שלי פצועה כבר שלוש שנים. אני לא מבקשת מישהו שירפא את הנפש שלי, כי אני לא מוכנה להיות שוב תלויה במישהו אחר, שלפעמים יהיה שם ולפעמים לא. אני ארפא אותה בעצמי, תודה רבה. אני רק צריכה מישהו שלא יפצע אותה שוב.
מישהו שיהיה ה"הפילי אבר אפטר" שלי, שיהיה המקום הבטוח שלי, בלי שיתרוצצו בי מחשבות מייסרות על פרידה בכל פעם ששוב יתרחש בינינו אחד מאותם ריבים איומים, אחת מאותן מסכות מילים נוראיות שספגתי. אני יודעת שהוא מקשיב שם למעלה, ואני יודעת שהוא ייתן לי את הכי טוב בשבילי. אבל אני רוצה לבקש, אבא שבשמיים, שאם אפשר, שהפעם לשם שינוי הדרך שלי תהיה קלה.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם