עוד יהיה לי? חברה בהיריון, ואני שונאת אותה
ראיתי את החלום שלי, שיהיו לי ילדים בהפרשים צמודים, משתקף אליי והוא שבור לרסיסים. לא סיפרתי לה שאני בדרך החוצה מהנישואים ולא רמזתי שהכול מתפרק. כשמתאמצים לשדר כל הזמן שהכול בסדר, זה הופך את המצב לבאמת בסדר. גירושים במגזר, טור שלישי
ואז היא סיפרה לנו שהיא בהיריון.ושנאתי אותה. שנאתי אותה מכל הלב. הסתכלתי לה בעיניים וראיתי את החלום שלי, שיהיו לי ילדים בהפרשים צמודים, משתקף אלי משם והוא שבור לרסיסים. חייכתי ואמרתי לה מזל טוב, חיבקתי אותה חזק, ונשארתי עוד קצת כדי שלא תחשוב שאני לא שמחה בשמחתה. אחר כך אמרתי שאני חייבת לזוז כי רוני כבר מחכה לי בבית ואני צריכה להשכיב אותה לישון ולשחרר את אמא שלי מהשמירה עליה.
לטורים הקודמים של אור:
- על סף ייאוש: עד מתי אשאר מסורבת גט?
- החלטתי להתגרש, והמגזר דורש הסברים
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חזרתי הביתה, השתרעתי על המיטה, ובכיתי. אוהו, כמה שבכיתי. בכיתי עליי ועל החלומות שלי, בכיתי על החיים האומללים שלי, על העבודה שאין לי, על הזוגיות שנשברה לי, על הקשיים שיש ואלה שעוד מחכים לי בדרך. בכיתי על רוני שתגדל לבד, בלי אחים קרובים, ובכיתי כי זה לא בסדר שאני מרחמת על עצמי ככה.
''המציאות שופכת לי שק של מלח על הפצע הטרי''
צילום: שאטרסטוק
אחר כך כעסתי. הדם שלי בעבע מרוב כעס. מה היא חושבת לעצמה? שאכפת לי שהיא בהיריון? בכלל לא! זה לא מעניין אותי! לא ההיריון שלה, לא יום הנישואים שהיא חגגה לפני שבוע (וטרחה לשתף את כל החברות בתמונות) ולא חיי הזוגיות המאושרים שלה. זה לא מעניין אותי בכלל ואני ממש לא מתפוצצת מקנאה. רק רוצה לעקור לה את שתי העיניים, לשים אותן במייבש חסה ולסובב, בכל הכוח.
היא, כמובן, לא יודעת שום דבר. לא סיפרתי לה שאני בדרך החוצה מהנישואים ולא רמזתי שהכול מתפרק לי. איכשהו כשמתאמצים לשדר כל הזמן שהכול בסדר, זה הופך את המצב לבאמת בסדר. כמו ביוגה צחוק, האמנתי שאם אני אחייך מספיק חזק, החיוך גם יכנס פנימה. רוב הזמן זה מצליח לי. רוב הזמן אני שמחה, משתדלת ליהנות מהחיים שלי כמו שהם עכשיו, לראות סרטים, לשמוע מוזיקה, לבלות עם חברות ומשפחה ולעשות המון שטויות.
אבל אז מגיעים רגעים כמו אלה, כשהמציאות שופכת לי שק של מלח על הפצע הטרי ומוסיפה גם מיץ לימון מלמעלה, שיצרוב עד הסוף. רגעים שבהם מתחשק לי להסתגר בחדר ולרחם על עצמי. לשכוח שההחלטה הייתה שלי, שיש לי משפחה אוהבת ותומכת, לשכוח שבסך הכול, ברוך ה', החיים שלי לא רעים בכלל, ופשוט לטבוע בצער. ויתרתי על ארוחת ערב באותו יום, השכבתי את רוני לישון וישבתי בחדר עם מנורה קטנה, מנסה לחשוב.
מישהי חכמה לימדה אותי פעם שאת רוב האנרגיות שלנו אנחנו משקיעים בהכחשת המציאות במקום בהתמודדות איתה. אנחנו עסוקים בלשאול "למה זה מגיע לי", בלכעוס על המציאות, בלהכחיש אותה, ושוכחים שזה לא יעזור לנו. הרי הכעס, התסכול והקנאה שלי לא ישנו את העובדה שהיא בהיריון, ואני לא. שהיא נשואה באושר, ואני לא. שהיא לא עוברת משבר ולא צריכה לגדל לבד תינוקת, ואני כן. זה בעצם מה שמבדיל בין מבוגר לילד - ההבנה שהמציאות תישאר כמו שהיא, לא משנה כמה אבכה ואכעס. אולי היא תשתנה בעתיד, אבל ההווה נשאר אותו הווה, והעבר אותו עבר.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומציבה בפני שתי אופציות: האחת, להמשיך לבכות, להמשיך להתחפר בעצב ובייאוש, והשנייה - להתפלל. להרים עיניים למעלה ולבקש שיהיה יותר טוב, שגם אני אמצא זוגיות טובה ומאושרת, שעוד אספיק להיות שוב בהיריון לפני שרוני תהיה כבר ממש גדולה, שיהיה לי מישהו יציב לצידי, שאוכל לבטוח ולשמוח בו.
שתי אופציות, אחת הגיונית ואחת קצת פחות, אבל במפתיע, אני בוחרת דווקא בראשונה. כי אני לא מסוגלת כרגע להרים את המבט. כי אני מרגישה שברגע זה, הכי נכון יהיה לי להתרסק, "ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה" כמו ששרה מאיה רוטמן. להתבוסס קצת בצער לפני שאני מצליחה לקום ולהמשיך הלאה. אז אני נועלת את דלת החדר, נשכבת על המיטה ובוכה עוד, עד שהכאב נמס קצת. ואחר כך אני קמה, גוררת את עצמי למקלחת ארוכה ושוטפת מעליי את כל הרגשות הקשים. מחר בבוקר נתעורר ליום חדש.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם