ראשי » יהדות » מגזין

בעזרת הצגות ילדים: המגזר נלחם בפדופיליה

פגיעות מיניות בילדים הן כבר מזמן לא עניין שמטואטא מתחת לשטיח המגזרי. שלל הצגות וסדנאות מנסות לתווך עבורם את הנושא המורכב ולהעניק כלים להורים ולמחנכים. "ככל שתהיה יותר מודעות לסכנות - יגדל הסיכוי להינצל", אומרים היוצרים

קבוצת הילדים התרוצצה בגינת המשחקים של אחד מהיישובים באזור ירושלים, כבכל שבת בבוקר. בעוד הוריהם מתפללים בבית הכנסת הסמוך, שיחקה החבורה בשלווה כשלפתע שני נערים לא מוכרים התקרבו אליה ופצחו בשיחה. כעבור כמה דקות, החלו השניים ללטף את אחד מהילדים וניסו לגעת בו במקומות אינטימיים.

עוד כותרות ב-nrg:
- הכתב האיטלקי: "הונו אותי, אתנצל בפני החייל"
- צאו מהאדישות: עלי תאנה זה לא מספיק
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

שאר הילדים הסתכלו זה על זה במבוכה, אך מיד התעשתו והחלו לברוח איתו מהמקום בריצה. הם הגיעו להוריהם ומיהרו לספר להם על המקרה. ההורים, שהאמינו להם ללא היסוס, פנו אל רבש"צ היישוב אשר בתגובה נעל באופן מיידי את בית ההארחה המקומי ודרש מהנהלתו למסור לידיו את שני הנערים המדוברים. במוצאי שבת זומנה המשטרה למקום והם הועברו לטיפולה.

אומץ לבם ונחישותם המרשימה של הילדים ומהירות הפעולה של המערכת, אינם מקריים. כמה חודשים קודם לכן, ילדי בית הספר והוריהם עברו סדנה מיוחדת למוגנוּת מינית, אשר נועדה לטפל בתרחישים כאלו בדיוק. "המקרה עורר רגשות קשים בקרב חברי הקהילה אבל לצדם הייתה גם תחושת התעלות, הבנה שהמערכת עובדת ושמשהו השתנה", מספר רן יהושע, שחקן ומנהל פרויקט "לתת פה" והאדם שסייע לחולל את השינוי. "הם הצליחו לייצר חברה מוגנת עבור ילדיהם, וזו תחושת סיפוק נפלאה".

יהושע ושותפו שניאור וולקר עומדים מאחורי סדנה ייחודית שמטרתה להעמיק את התקשורת בין מבוגרים לילדים בתחומי גוף ומוגנוּת, ולייצר עבורם דרכי פעולה. "אחד מהעקרונות שאנחנו מלמדים בסדנה הוא שלושת הלמ"דים, והילדים פעלו לפיהם: להגיד לא, לברוח ולגלות. להגיד לא זה נורא קשה, אז לא נורא אם לא הצלחת, ואותו דבר גם עם לברוח. אבל לגלות - תמיד-תמיד ובכל מצב. למי? אבא, אמא, מורה, חבר, יועצת - לא משנה למי, העיקר לגלות".

פגיעה מינית בילדים, אולי הנושא הטעון ביותר עבור כל הורה וכל חברה, כבר מזמן לא מטואטאת מתחת לשטיח המגזרי. פרשיות שהתגלו לאחרונה, כמו מדריך נערץ שפורסם כי פגע בעשרות מילדי גוש קטיף או הפדופילים ששחרו לטרף בתוך בתי כנסת בתל-אביב ובירושלים, הסעירו את הציבור הדתי לאומי.

לצד עליית המודעות וההבנה שגם אצלנו מתרחשים הדברים הנוראיים ביותר, החל החיפוש אחר פתרונות שיעניקו לילדינו את הכלים להתמודד עם הסכנות שאורבות להם מבחוץ ומבפנים. התוצאה: שלל הצגות, סדנאות ומופעים מוזיקליים שמנסים לתווך לקטנים ולקטנטנים את המסר המורכב של מה אסור ומה מותר.

חלוצת הז'אנר בארץ היא יעל פדר, עובדת סוציאלית שהקימה עם שותפתה שרונה אריאל את "החברים של יעל", והחלה להופיע כבר לפני עשור בגני ילדים. מאז הצטרפו לתיאטרון שלה עשר עובדות סוציאליות בעלות ניסיון תיאטרלי, אשר עברו הכשרה מיוחדת ומופיעות עם הצגת היחיד שכוללת בובה, בכל רחבי הארץ. "המטרה שלנו היא למנוע פגיעות מיניות", מספרת פדר. "זה נשמע מפחיד ומאיים אבל אחרי הרבה עבודה וניסיון הצלחנו לפצח את הנושא הרגיש הזה ולהנגיש אותו לגובה העיניים. אנחנו עוסקות במה זה סוד רע וסוד טוב, בכך שהגוף שלי הוא רק שלי, למי מותר לגעת בו ומתי, איך לומר לא ולמי מספרים".

ההצגה מיועדת לילדי הגן והכיתות הנמוכות, ומותאמת לכל גיל ורמת ההבנה שלו. "בכיתות א'-ב' למשל, אנחנו כבר מלמדות על זרים מה קורה אם מישהו מנסה לפתות אותי ללכת איתו ומציע לי כסף או ממתק".
 במקביל, הוציאה פדר מוצרים נלווים כמו DVD מושקע שנמכר בלמעלה מ-50 אלף עותקים וספר בהוצאת שוקן.

כיצד מעבירים נושאים כל כך קשים לילדים?
"ההצגה עוברת בצורה פשוטה ונעימה כי היא מורכבת משירים ומשחקים. הילדים חווים אותה כמשהו כיפי ובדלת האחורית אנחנו מעבירים להם את המסרים, והם עוברים".

איך רואים את זה?
"אנחנו מקבלות הרבה פידבק מהגננות, מפקידי סעד וחוקרי משטרה שמספרים לנו על ילדים שהגיעו אליהם וכשנשאלו מה גרם להם לדבר, הם ענו שראו בהצגה שזה סוד רע ושחייבים לספר. למרות שלפעמים לוקח זמן עד שזה שוקע והם אוזרים אומץ, ילד יכול לשמור סוד כזה שנים לפני שהוא מעז לדבר. בשמונים אחוז מהמקרים הפגיעות מתרחשות דווקא על ידי מישהו שהילד מכיר ואוהב, אז הכול עוד יותר מורכב". 

כל השחקניות בתיאטרון שלך הן עובדות סוציאליות או באות מרקע טיפולי. למה זה כל כך קריטי?
"כדי להיות יותר רגישים, גם להעברת המסרים וגם לקליטתם. ההצגה היא דו-שיח עם הילדים, לא מדובר בצפייה פסיבית. אנחנו שואלות את הילדים מה לעשות בכל מיני סיטואציות והם מגיבים ומתוך זה את צריכה להוביל אותם, ואת זה לא כל שחקנית יכולה לעשות. וכמובן, כדי לאבחן במהלך ההצגה ילדים שמתנהגים באופן חריג שמצריך בירור".

את מופיעה בגנים חילוניים ודתיים. יש הבדל בתכני ההצגה?
"כן, אגב יש לנו גם כמה שחקניות דתיות אבל לא במכוון. כשאנחנו מגיעים לגני ממ"ד זה מאוד תלוי בגננת, יש כאלו שמבקשות את ההצגה כמו שהיא ויש כאלו שמבקשות להשמיט את שמות האיברים המוצנעים, או בתפאורה יש דמות של ילד וילדה בבגדי ים, כי אנחנו מדברים על גוף האדם, אז לפעמים אנחנו מכסות את התמונות וכמובן מגיעות בלבוש צנוע בעצמנו. אנחנו מאוד פתוחות לשינויים. היה לנו סל גדול בשומרון והיו כמה גננות שחששו מאוד מההצגה, אז אמרתי להן לסמוך עליי שאדע לקלוט את הקהל, כי אני כמנהלת התיאטרון הסתובבתי תוך כדי וראיתי את התגובות. בסוף כולן יצאו מרוצות.

"יש לנו גם את הבעיה ההפוכה. הייתי לא מזמן בגן בתל-אביב שבו הילדים היו מקסימים אבל אחר כך בשיחה עם ההורים, דווקא להם היה קשה והם פחדו שהילדים מופצצים ביותר מדי כללים ושיגדלו להיות א-מיניים. אני מקבלת את זה, כל אחד והדעה שלו. זו הצגה על נושא מורכב שמעורר אצל כל אחד תגובה שונה, זה יושב על מקומות רגישים".

את לא חוששת שיהיו ילדים שייכנסו לפחדים בעקבות ההצגה?
"ייתכן, אבל זה מחיר ששווה לשלם. מה האלטרנטיבה, שיהיו חשופים ללא שום הגנה וכלים להתמודדות? ההצגה גם מאוד זורמת איתם, הם עונים את התשובות ומובילים אותה, אני לא מזעזעת אותם עם סיפורי אימה".

בגילאי הגן העיסוק הוא בעיקר במתן כלים לגילוי כל מה שמסתתר עמוק בלבבות הילדים, כפי שניתן ללמוד משמות ההצגות: "צופית שומרת סוד" של צביקה ודקלה זר מתיאטרון גיל-עד, "סוד מחפש דלת" שמבוססת על הספר "הסוד של חומי", או הצגתה של נועה אריאל "ציפור קטנה צייצה לי סוד".

תיאטרון הבובות של אריאל נוגע בסוגיות חברתיות כבר 24 שנים. אחרי שההצגה שלה "הערב היפה בחיי", שעסקה בזיהוי סימני אלימות בתקופת החיזור, הפכה לשם דבר באולפנות ובתיכונים לבנות, הרגישה אריאל שהגיע הזמן לגעת בפצע הכואב מכולם. "הסטטיסטיקה מדברת על עשרים אחוז, כלומר אחד מתוך חמישה ילדים יעבור סוג של פגיעה מינית, וזה המון", היא משתפת.

מה ההבדל בין הצגה שמיועדת לבני נוער לכזו שפונה לילדים?
"אצל הנוער אנחנו מדברים על הסכנה המוחשית ממש, ברחל בתך הקטנה, ועוטפים בסיפור כדי לעניין. אצל ילדים כמובן לא מדברים על הנושא עצמו וההצגה לא מכילה תוכן מיני, אבל הסיפור התמים לכאורה, המתרחש בין חיות היער, בנוי כך שהתהליכים והמבנים במערכות יחסים של פגיעה מינית הועתקו אליו.

"המטרה היא להעניק לילד תבנית פעולה במצבי מצוקה שתהיה נטועה בתודעתו עקב החוויה החזקה בהצגה, ותגרום לו לפעול מיידית, בלא היסוס ובאופן טבעי לגמרי, כאשר חלילה ייתקל במציאות כזו. אין ילד שלא יתחבר לסיפור הציפורים מהזווית שלו. גם ילד שלא חווה פגיעה, יקבל כלים לזיהוי הסכנה. הנתון המעניין הוא שאחוז הפגיעה בבנים ובבנות כמעט זהה, לכן בחרתי בציפור כמשל, כי היא יכולה להתאים לכולם".

מדוע תיאטרון הוא כלי כל כך אפקטיבי?
"תיאטרון הוא כוח מניע. בכלל, תיאטרון בלי אג'נדה זה הוצאת תיאטרון לבטלה בעיניי. כל הצגה תמיד מורכבת משלוש שכבות: שכבת הבסיס היא האג'נדה - לשם מה התכנסנו, העליונה - היא הסיפור, כי תמיד צריך שיהיה סיפור טוב שיגרום לצופה להתחבר, ובין הסיפור לאג'נדה יש שכבה משמעותית מאוד וזו שכבת הליבה של התיאטרון, הלבה הרותחת - שכבת הסאבטקסט.

"שלוש השכבות צריכות להיות בנויות נכון ולהיות ברורות. ככל ששכבת הסאבטקסט יותר משמעותית וסוערת, כך הטקסט צריך להיות מעודן. הבובות מאפשרות לצופה לצאת מעצמו, והרבה יותר קל לעשות שינוי דרך סיפור של מישהו אחר".

יש הבדל בין האופן שילדים ומבוגרים חווים את ההצגה?
"הבדל גדול מאוד. למשל בסצנה של דגדוגים, ההורים לא יודעים אנה הם באים ומה לעשות עם עצמם, והילדים מתגלגלים מצחוק. ויש כמובן הבדל בין ילדים שעברו פגיעה לכאלו שלא. כבר יצא לי להציג בפני ילדה שמהרגע הראשון ישבה מכווצת ואמרה לציפור הקטנה 'אל תלכי!', אלו רגעים לא פשוטים.

"בכלל, ההצגה הזו כל כך חזקה מבחינת ההשפעה שלה עליי, ועסקתי בנושאים קשים בעבר. הופעתי איתה כבר מאות פעמים ועדיין קשה לי לעשות אותה. בכל פעם שהציפור הגדולה אומרת 'בואי לקן שלי ציפור קטנה' אני חושבת על הנכדות שלי ואני לא מצליחה להתנתק מזה, זה בלתי נסבל. אני הרי יודעת מה 
קורה שם". 

מאחר שלאריאל אין רקע טיפולי, היא גיבשה את ההצגה תוך התייעצות עם עשרות אנשי מקצוע, לצד חוכמת ההמונים של הרשתות החברתיות. "בפייסבוק ביקשתי מהקהל הרחב הערות והעליתי נושאים שונים לדיון. אחת הסוגיות הכי מרתקות שעלו שם הייתה האם להציג אב כדמות שיש לבטוח בה, לאור העובדה שבמקרים מסוימים הוא הדמות הפוגעת".

ומה החלטת?
"תראי, זה נכון שהאב הוא לפעמים הפוגע, אבל מדובר באחוז או אחוז וחצי מסך כל האבות באוכלוסייה הכללית. אם אני מוותרת על האבא, אני מוותרת על מוקד כוח מאוד משמעותי של הרבה ילדים, עבור חלקם אף יותר מהאמא. אז אני נותנת בהצגה הרבה כתובות שניתן לפנות אליהן - גננת, דודה, מורה - ולא מתבייתת רק על ההורים, בשביל כאלו שאצלם זה עניין רגיש".

ההצגה אף עברה עדכונים ותיקונים לאורך הדרך. "למשל בתרחיש המקורי הייתה סצנה שבה הציפורים מגרשות את הציפור הגדולה, כלומר את הפוגע, מהיער. מטפלת שצפתה בה אמרה לי שיש ילדים שאם הם יראו שמגרשים את ההורה שלהם מהיער, הם לא יתלוננו. בנוסף, בתוך קבוצת הפוגעים נמצאים לא מעט פעמים גם ילדים בעצמם. ילד שיבין מההצגה שמה שהוא עושה הוא לא בסדר - אם הוא יידע שיגרשו אותו, הוא לא יתוודה ולא יפנה לקבל עזרה. כך שהמינונים חייבים להיות מאוד מעודנים".

אילו תגובות את מקבלת?
"אין כמעט הצגה שלא צף בה סיפור, מקרה שקרה. ילדים שפונים להורים ומספרים 'אני ציפור קטנה ויש לי סוד לספר לך'. בגלל זה כל כך חשוב לנהל עם ההורים שיחה במקביל, לתדרך אותם ולדאוג שהם יצפו בהצגה בערב הקודם. אגב, הרבה מהם ניגשים אליי ואומרים 'חבל שלא הייתה הצגה כזו כשאני הייתי ילד'".

לצד הגילויים הקשים, אריאל נזכרת גם בסיפור משעשע. "באחד מבתי הספר שהופעתי בהם, בין הצגה להצגה, ילדה מכיתה א' פנתה לאחת המורות ואמרה שיש לה סוד שהיא רוצה לספר. המורה כמעט התעלפה ולא ידעה מה לעשות אז היא והמנהלת מיד פנו אליי נרעשות. בסוף התברר שהסוד שהילדה שמרה הוא שילדה אחרת מכיתה ב' חיללה שבת".

את נתקלת גם במקרים של חוסר רצון מצד מנהלות או גננות לעסוק בתכנים הללו?
"הייתה אחת בלבד שאמרה לי שזה לא רלוונטי עבורה, לא השנה וגם לא בשנה הבאה, ואין לה עניין בזה. זו הייתה אחת מתוך מאות, מכל המגזרים והציבורים, כולל אלו החרדיים, ששם העיסוק בנושא הוא בכלל חידוש גדול ומבורך". 

מי שמנסים לקחת את הטיפול קומה אחת למעלה כאמור, הם חברי "לתת פה", שבנו תוכנית הוליסטית עבור ילדי בית הספר והתיכון, אשר מייצרת שפה משותפת למורים, הורים ותלמידים. בנוסף, התוכנית מוצעת גם לקהילות שלמות שמעוניינות לייצר מרחב בטוח.

הפרויקט החל ממפגש מקרי של שניאור (שנז) וולקר, מטפל בפסיכודרמה ומטפל מוסמך בפגיעות מיניות, עם רן יהושע, ממייסדי התיאטרון המוזיקלי "פויקה". "שניאור חשף אותי לעולם הזה ואמר שהחלום שלו זה להעביר לילדים סדנאות על פגיעה מינית", מספר יהושע, "הוא סיפר לי שהתוקפים הם אנשים מאוד מתוחכמים, כדי לא להיתפס הם מטפחים את הקשר עם הקורבן ויודעים לאתר את הילד שלא יגיד להם לא ולא יגלה, ואז הם פוגעים.

"החזון שלו היה לגרום לאותם ילדים להבין שהם בתוך סיטואציה בעייתית, בין אם הם כבר עברו את הפגיעה ובין אם לא, ולהעניק להם כלים לדבר. כשיש לילד תקשורת עם מבוגר שהוא סומך עליו, ברגע שטיפה מתרחשת חציית גבולות עם אדם כלשהו הוא יספר, וניתן יהיה להפסיק את הקשר ההרסני. יש מחקר אוסטרלי מרתק שאומר שאם לילד יש גארדיאן, כלומר דמות בוגרת שמהווה עבורו כתובת בנושאים של מיניות, הסיכוי שהוא ייפגע פוחת ביותר מ-80 אחוזים. זה נתון מדהים".

התוכנית של "לתת פה" אורכת כשישה שבועות, שבמהלכם כל בית הספר או הקהילה עוסקים בנושא באינטנסיביות ברבדים שונים. ראשית מתבצע מיפוי של סט ערכים ובירור עמדות שמשתנה ממקום למקום, לצד חשיפת הצוות לסכנות שעלולות לצוץ.

"צריך להיות מחוברים למציאות. כשהמנהלת והיועצת מספרות על מקרים שהתרחשו בין כותלי בית הספר יש שוק מאוד גדול מצד המורים, הם לא מאמינים שהדברים הללו קורים. אבל הם קורים, וזה קיים בכל בית ספר. הצצות בשירותים, נגיעות במקומות אינטימיים בין ילדים, חשיפה לפורנוגרפיה. זה יוצר המון חרדה אבל פיתחנו טכניקות שלוקחות את הדבר הגדול הזה ומפרקות אותו לגורמים. השלב הבא הוא לעבוד מול ההורים, אנחנו מלמדים אותם כיצד לעודד בשגרה שיח ותקשורת פתוחים".

למה כל כך חשוב לשתף גם את ההורים בסדנה?
"ילד בחיים לא ידבר עם מבוגר, אם המבוגר לא יכול להתמודד עם זה. הוא ישלח בלון ניסוי, ואם המבוגר מהצד שלו לא יעודד אותו להמשיך, הוא ישתוק. הבנו שכדי לחולל שינוי אמיתי אנחנו חייבים לעבוד עם המורים, התלמידים והמנהלים - כל אחד ברמה שלו, כדי שכולם ידברו בשפה אחידה.

"מחקרים רבים מלמדים שהתגובה לפגיעה משמעותית לפעמים לא פחות מהפגיעה עצמה. יש כאלו שלא מאמינים לקורבן, או גרוע מכך - מאשימים אותו. אנחנו עובדים הרבה על להתמודד עם הרגע הראשון, רגע הגילוי, שהוא רגע מאוד חשוב ומפוצץ בחרדה, מורכב מכל הפחדים הכי גדולים שלנו כהורים וכמורים ומלא ברגשות אשמה".

איך צריך להגיב כשילד פונה אלייך עם גילוי נורא שכזה?
"כשילד נפתח הדבר הכי חשוב זה לומר לו 'טוב שסיפרת'. אלו שתי מילים לכאורה פשוטות, אך מאוד עמוקות ומשמעותיות. הן מרגיעות את הילד שפעל נכון וגם את המבוגר - הוא לא צריך לעשות שום דבר ברגע הראשון. לא להתמודד, לא לרדוף אחרי הפושע, אלא פשוט לחזק את הילד. טוב שסיפרת".

מנחי הסדנה עובדים עם כל כיתה באופן פרטני בהתאם לגיל התלמידים, משוחחים על הנושאים הטעונים ומתרגלים שיתוף ודרכי פעולה. מול כיתות הבנות פועלת ומרכזת את העבודה טלי גילדין, כדי שהשיח האינטימי והפתוח יוכל להתקיים במיטבו.

בסוף התהליך מתקבץ יחדיו כל בית הספר למופע מוזיקלי שמסכם את כל מה שנלמד בצורה חווייתית וכיפית. "בתחילת המופע המורים והמנהלת עומדים מול הילדים ואומרים להם - אנחנו יודעים להתמודד, אנחנו הכתובת שלכם, תפנו אלינו. זה אירוע רב רושם ועוצמתי במיוחד, שנחקק היטב בזיכרונם של הילדים. כל מה שאנחנו מסבירים במילים נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה, אם הוא לא מגובה בחוויה רגשית".

לצד היוזמות הפרטיות, גם משרד החינוך החל לקיים באופן רשמי פעילויות בנושא, במסגרת מערכי השיעור של "כישורי חיים". יהודית ברוכים היא יועצת חינוכית בבית ספר ממ"ד לבנים "חברון" בקריית-ארבע, שתלמידיו גם השתתפו בסדנת "לתת פה".

מה בעצם הערך המוסף של תוכנית פרטית?
"היא הרבה יותר משמעותית. מה שאותי שבה זו העובדה שמדובר בחבילה שכוללת את כולם - הורים, מורים וילדים. כשילד לומד שיעור בכיתה במסגרת 'כישורי חיים' אין שום ערבון שזה יעבור להורה ובטח לא באיזה אופן".

איך הגיבו ההורים ליוזמה?
"התגובות היו מאוד טובות ואני חייבת להודות בכנות שחששתי מכך. פחדתי שאולי יגידו 'מה אתם מעלים על פני השטח או מכניסים לילדים רעיונות לראש'. האוכלוסייה אצלנו מגוונת, יש מכל קצות הקשת הדתית, כולל הורים מאוד תורניים, ומכולם קיבלתי רק תגובות חיוביות".

הסדנה חוללה אצלכם שינוי?
"בהחלט. ברמה של צוות המורים זה גרם להם לפקוח יותר עיניים, להיות רגישים לנורות אדומות שנדלקות, להיות עם יד על הדופק. גם מבחינת הילדים עלתה המודעות למשחקים אסורים ומותרים. הילדים באים ואומרים 'הילד ההוא רצה לשחק איתי משחק אסור', 'הוא ניסה לגעת לי בגוף' והם ממש משתמשים בטרמינולוגיה שלמדו בסדנה ומיישמים את הדברים. גם מצד ההורים, אחרי שהסתיים הערב שלהם חלק מהם ניגשו והעלו סימני שאלה, חשדות וחששות".

את חושבת שהמגזר עובר שינוי?
"אין לי ספק שכן. כשאני הייתי ילדה אין מצב שתוכן כזה היה עובר בלי תרעומת מצד ההורים".

מה הביא לשינוי?
"המודעות למקרים, מספר הפגיעות שאנחנו שומעים עליהן. אם פעם לאנס קראו 'חוטף ילדים' היום אנחנו במקום אחר. מבינים שהילדים שלנו חשופים לסכנה וזה קורה בכל מקום, בכל יישוב ובכל מגזר. אין לזה שום חוקיות ואני חושבת שזה מביא את הלגיטימציה והרצון לעסוק בנושא".

אותה מודעות מעלה אצל רבים גם חרדות ותחושה של אובדן דרך. נועה אריאל מספרת על לא מעט הורים שפונים אליה עם דילמות שצצות בעקבות ההצגה שלה. "אומרים לי 'מה, לא ניתן להם לשחק אצל חברים או סבא וסבתא?' הרי לישון אצל חבר זו אחת החוויות הכי כיפיות שיש והיום פוחדים מזה. מצד שני, אתה לא רוצה לפגוע בילד מבחינה חברתית או להתחיל לחשוד בכל קרוב משפחה".

אז איך מתמודדים עם הפחדים האלו ועדיין מגדלים ילדים באופן שפוי?
"הדבר הכי חשוב הוא לשמור על דו-שיח עם הילדים בנושאים הללו, ככל שתהיה יותר תקשורת פתוחה ומודעות לסכנות, גם בלי להבין מה בדיוק אופי הפגיעה - כך הסיכוי להינצל ממנה גדל", מחזקת אריאל את דברי יהושע.

"תשעים אחוז מהפגיעות מתרחשות בתוך המרחב הקרוב, המוכר והבטוח, שמצד אחד זה מזעזע אבל מצד שני זו בשורה. כי אם יש לילד כלים לזהות פגיעה בתחילת תהליך ההתרחשות, אפשר למנוע אותה. פגיעה במרחב הקרוב, בכמעט מאה אחוזים מהמקרים היא תהליכית, וזה אידיאלי כי אם אנחנו מלמדים את הילד לעצור בתחילת הדרך אז פתרנו חלק גדול מהבעיה.

"חשוב לי לציין שכל ילד שמספר, מונע גם התעללות בכל כך הרבה ילדים אחרים", מסכמת אריאל. "מעבר לעצירת האדם הפוגע מלהתעלל בקורבנות העתידיים, הנתונים מדברים על כך ש-15 אחוז מהילדים הנפגעים הופכים להיות פוגעים בעצמם. תכפילי את זה בעשרות שנים ותגיעי למעגלים שלמים של פגיעה שנמנעו. אלפי ילדים. להצליח להפסיק את ההשתלטות הוויראלית הזו כי מספיק שילד אחד, רק ילד אחד, פתח את הפה - זו הצלת נפשות. אין יותר תיקון עולם מזה".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg