רוצה כבר להתגרש. כשאני לבד - פתאום טוב לי
הדיונים בבית הדין ממשיכים. דור מתעקש על שלום בית. אני מבהירה שאין שום סיכוי בעולם שאני חוזרת לחיים ההם. הבית החדש מחכה לי בסוף הדיון, משוחרר וחופשי, מזכיר לי את האוויר ששכחתי לקחת לריאות בשנים האחרונות. גירושים במגזר, טור נוסף בסדרה
ארבעה קירותשעוד לא ספגו געגוע
שעוד לא נגע בהם העצב,
ורצפה, וחלון,
ועתיד לא ידוע
ואני מרגישה שבעצם-
דף חדש נפתח עכשיו,
הנה כבר נפתחת דלת,
ועל הדלת- שלט:
כאן גרות בכיף.
עוד כותרות ב-nrg:
- בית הדין הגדול: אביו של הסרבן יישלח למאסר
- אפקט לפיד? לא מספיק חרדים בשירות האזרחי
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הבית שקט מסביבי. גם זמזום מכונת הכביסה הפועלת לא קורע את השקט, אלא מצטרף אליו ותורם הגיגים משלו לאוויר. רוני ישנה כבר מזמן, ורק שתינו בבית. כל כך הרבה זמן שזה לא קרה לנו, ה"לבד" הזה, ופתאום אני מרגישה שיש בו הרבה טוב.
הבית הזה התחיל בחוסר ברירה. כשהבנו שדור לא מתכוון לשחרר אותי בקלות החלטנו, עורך הדין ואני, שהגיע הזמן להתחיל ללחוץ. התחלתי לחפש דירה משלי, כדי שנוכל לתבוע ממנו השתתפות בשכר הדירה. "לחץ דרך הכיס" קרא לזה עורך הדין. נו, שיהיה.
הזמן שעבר מאז שעזבתי את הבית הרים לי לאט לאט את הראש
צילום: שאטרסטוק
התקציב המוגבל שלי לא אפשר לי מבחר גדול מדי של דירות, וממילא לא התכוונתי להשתקע. "כמה אתם?" שאל אותי המשכיר בטלפון. "שתיים," עניתי. "זוג?" הוא שאל. "אפשר לומר," התחמקתי, "אני וילדה". "זוג עם ילדה?" הוא לא הבין, ממשיך לחקור אותי כאילו זה מה שמשנה, ועל זה יפול ויקום המקום בדירה, תינוקת אחת קטנה. "לא, רק אני ותינוקת". "מה, גרושה?" הוא הציק. "כן", עניתי לו, נבוכה מהחקירה המעיקה, מכניסה את עצמי בכוח להגדרות לא מדויקות, רק שישחרר כבר.
תוך כדי החלטתי שאצלו אני לא מעוניינת לגור. מעדיפה בעל בית מרוחק יותר, כזה שמניד את הראש לשלום מדי פעם ולא שואל שאלות. מה אני צריכה שעל כל נורה שתישרף ויבוא לתקן אצטרך לתת לו דין וחשבון על חיי הפרטיים.
לטורים הקודמים של אור:
- החלטתי להתגרש, והמגזר דורש הסברים
- על סף ייאוש: עד מתי אשאר מסורבת גט?
- עוד יהיה לי? חברה בהיריון, ואני שונאת אותה
נכנסתי לדירה הראשונה, עשיתי סיבוב. מרווחת מאוד, קירות דקים, אין כל כך הרבה פרטיות, חדר אמבטיה בגודל של תא הלבשה ומערכת ניקוז מימי הביניים. מספיק טוב בשבילי. "מצוין, אפשר לסגור חוזה?" חייכתי לבעל הבית. הוא היה שקוע בהסברים על הברז של מכונת הכביסה ועל המקום שאליו מותר לגרוף את הספונג'ה. הוא הופתע מהזריזות שבה השתכנעתי לקחת את הדירה, כנראה חשב שאני לא רצינית.
אבל הנה, אני כאן. המיטה החדשה של רוני עומדת ליד הקיר, המיטה שלי, יד שניה שנמסרה בחינם, עומדת לידה, והרבה קירות לבנים מסתכלים עליי מתוך החושך. באתי לגור כאן מתוך כורח, ועכשיו פתאום יש לי אוויר. פתאום אני מגלה כמה היה לי חסר מקום משלי. סוף סוף אפשר להסתובב בבגדים מינימליים מבלי לחשוש לפגוש מישהו במטבח, אפשר לתפוס את המקלחת לזמן בלתי מוגבל, אפשר לשבת עם המחשב עד מאוחר כי רוני לא תתעורר, היא הרי בחדר השני. פתאום יש חדר שני. ואני נכנסת לזה בהתלהבות, מפתיעה את עצמי.
בבוקר אני מעמידה דלי לספונג'ה עם מים וחומר ניקוי במרכז החדר (כמה טוב לבחור את הניחוח האהוב עליי ולא להשתמש תמיד במה שאמא בחרה), מחברת את המחשב לחשמל ושמה לי מוזיקה על הווליום הכי גבוה. רק אני פה, אין אף אחד שזה יפריע לו. אני קונה לחדר האמבטיה שלט "שרוקלחת" חמוד מפימו שעליו איש מתרחץ, וביני לבין עצמי מתחילה לקרוא לחדרון בחיבה "האמבט-תא", מסדרת את חמשת הרהיטים הגלמודים שבדירה בכל יום מחדש, יוצאת לגינה שלי עם כוס קפה, ובעיקר נושמת אוויר של עצמאות. רק רוני ואני, אני ורוני.
בינתיים הדיונים בבית המשפט ובית הדין ממשיכים. דור עומד על שלו, מתעקש על שלום בית. אני מנגד, מבהירה שאין שום סיכוי בעולם שאני חוזרת לחיים ההם. הבית החדש מחכה לי בסוף הדיון, משוחרר וחופשי, מזכיר לי את האוויר ששכחתי לקחת לריאות בשנים האחרונות. כל כך הרבה זמן הורדתי את הראש והייתי עסוקה בלשרוד, בללכת על קצות האצבעות כדי לא להכעיס את דור, כדי לא לריב, לא להוציא מילה מיותרת, לרגע לא להיות בלתי מושלמת, הוא הרי מצפה ממני להיות, וגם ככה אני אשמה, אני תמיד אשמה. אבל לא עוד.
הזמן שעבר מאז שעזבתי את הבית הרים לי לאט לאט את הראש. הפסקתי להתנצל על כל מילה, על כל נשימה ועל כל צעד. הפסקתי להיות מי שהוא אומר לי להיות, הפסקתי לפחד לשלם את המחיר על שלקחתי לי רגע אחד להיות אני עצמי. היום יש לי בית משלי, מקום שמקבל אותי ככה. כל כך הרבה זמן פחדתי להיות, כבר כמעט שכחתי איך.
אני יושבת בלילות וכותבת לי את רשימת החלומות שלי, פותחת סדק ועוד סדק ומוציאה החוצה את אור שהייתה סגורה שם שנים. את כל הרצונות שקברתי, התחביבים שהזנחתי והחלומות הקטנים שפחדתי להגשים. וכשאני מסיימת את הרשימה, אני קמה מהכסא ופותחת חלון בדירה החדשה, ואוויר נקי נושב פנימה ומכניס לי רוח למפרשים. הגיע הזמן להשלים את השנים החסרות. עכשיו תורי להיות.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם