למי קראתם פרזיטית? החרדית שקורעת את המגזר
כשחברותיה של יעל מזרחי שפוטרו יחד איתה שמעו את סיפור חייה, הן הודיעו לה שהיא חייבת להעלות אותו על במה. כך נולד מופע הסטנד-אפ של מזרחי, שמציג את עולמה של אמא ל-11 ילדים ומסביר שהיא בדיוק ההפך מפרזיטית
"להיות אישה חרדית, זה כל הזמן להתנצל. אני מתנצלת על 11 ילדיי שהמיטו אסון על הכלכלה הישראלית. שערערו לכם את הדמוגרפיה. מה לא עשיתי בשבילכם? מתלבשת זארה, מתחברת לסלנג, למדתי לאהוב סושי. ילד בצבא, בנצח יהודה, הילדה עורכת דין, הקטנה בחוג ג'אז. גם אני לפעמים מקללת כשאני מקבלת מכה מהשפיץ של השולחן, ממחזרת בקבוקים, לא מתבלבלת בהמנון הלאומי, אפילו יש לנו נציגה במאסטר שף.
עוד כותרות ב-nrg:
- מפורר את צה"ל: המקבילה הדתית לשוברים שתיקה
- המפקד הבא של שייטת 13: מגורש מגוש קטיף
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אבל תמיד אהיה האחרת. אתם מדברים עברית, אבל לא את השפה שלי. לי אסור לחרוג מעשרה מוצרים בקופת האקספרס כי אני דוסית, ודוסים משקרים וגונבים שקיות מהסופר. הילדים שלי חייבים לדעת את לוח הכפל ישר והפוך, להיות מנומסים, בלי כינים ובלי נזלת, כי אני דוסית, וילדים דוסים בלי לימודי ליבה יודעים לספור רק עד עשר. להיות אחרת זה לקום בחמש לפנות בוקר, להכין שלושים סנדוויצ'ים ל-11 ילדים: גבינה עם זיתים, בלי זיתים! רק בפיתה. בלי הקשה של הלחם! לעטוף בנייר ובשקית. רק בנייר! רק בשקית!
"את המלפפון בתוך הפיתה. איכססס לא בתוך הפיתה! חתימה על מבחן, חתימה על טיול, חתימה רפואית, חתימה על צ'ק. ותעופו לי כבר מהעיניים. כביסה, מייבש, שלושה סירים על הגז, שמונה שעות במשרד. רופא עיניים, רופא שיניים, כאבי אוזניים וכאבי גדילה. ארנונה (כן!! ארנונה!!), בנק, סבב חוגים, מריבות באוטו. תגידי לה ותגידי לו, והיא התחילה. ואין מזגן באוטו, ואני מאחרת לטלמרקטינג, השלמת ההכנסה שלי. ואז, לשבריר של שנייה, כשהקטן משחרר את חגורת הבטיחות, ההוא בלי הכיפה צועק לי ברמזור: פרזיטית - תשמרי על הילדים שלך, ולכי כבר לעבוד".
מונולוג העצוב-מצחיק הזה פותחת יעל מזרחי - חרדית, ירושלמית, אם ל-11 וסבתא לנכדה - את מופע הסטנד-אפ שלה. "תאהבו אותי, למען השם" נקרא המופע הזה, שמתאר מסע בין תחנות חייה, תוך דיון אמיץ על יחסי חילונים-חרדים והדרך שבה כל אחד מהם רואה את האחר.
הקריירה הבימתית של מזרחי החלה בזכות פיטורין ממקום עבודה שהיה אהוב עליה במיוחד. בעת כהונתו של אורי אורבך ז"לכשר לענייני אזרחים ותיקים, שימשה מזרחי כמנהלת לשכת השר. עם כינונה של הממשלה החדשה היא מצאה עצמה מפוטרת, וכמוה גם כמה מחברותיה. כשהעובדות-לשעבר ישבו יחד לשיחה על עתידן, ושמעו את קורותיה של מזרחי, הן מיד פסקו: "את חייבת לעלות על במה ולספר את הסיפור שלך".
ואכן, הסיפור הבלתי שגרתי של מזרחי יכול היה בקלות למלא טלנובלה מרובת פרקים. ילדות בצל העוני, נישואין וחיים בהוליווד, גירושין ופתיחת פרק ב', גידול ילד בעל צרכים מיוחדים ועבודה לצד הצמרת הפוליטית. כמאמר הקלישאה, כשהחיים נתנו לה לימונים, היא לגמרי עשתה מהם לימונדה. "הייתי חוזרת על הסרט הזה שוב, כי זה הסרט שלי וממנו צמחתי", היא אומרת. "מהמקומות הכי נמוכים תמיד אפשר לצמוח למעלה".
היא נולדה בדימונה לפני 45 שנים, בת שלישית מתוך תשעה ילדים במשפחה מרוקאית מסורתית. אביה עבד כמזכיר ואמה עסקה בניקיון, כשבתה יעל מסייעת בידה. "בניגוד להיום, בשנות השבעים הילדים לקחו פיקוד על ההורים", היא אומרת. "קיבלנו מהם המון, אבל במובן מסוים גם גידלנו אותם".
חשוב לה להדגיש כי למרות הדלות החומרית, הילדות שלה הייתה מלאת חום ואהבה. "אמא תמיד לימדה אותי – 'קודם כול תעמידי סיר'. ההיבט הפיזי של גידול הילדים היה לה מאוד חשוב, אבל גם לשמור עלינו מבחינה רוחנית-תרבותית, שלא נצא לתרבות רעה. מצחיק אותי כשמדברים על דימונה כפריפריה ומוציאים לשם סיורים, כאילו היינו איזה מוצר ארכיאולוגי. זה רק מעצים עוד יותר את המונח פריפריה".
לקראת תחילת לימודיה בכיתה א', רשמה אותה אמה לרשת החרדית "בית יעקב". למעשה, כל חייה של מזרחי התעצבו בעקבות ההחלטה הזו, שדווקא לא נבעה ממשנה אידיאולוגית סדורה. "בבית יעקב הייתה הסעה חינם וארוחת צהריים חינם, ולכן הלכנו לשם", היא מספרת. באין חוגים ופעילות אחר הצהריים, היא הלכה לתנועת הנוער החרדית "בתיה", אך גם לבני עקיבא ("עד היום אני שולטת בהמנון").
בשל המחסור התמידי, חגיגות בר-המצווה במשפחה נערכו לכמה אחים יחד. את בת-המצווה של יעל ציינו במטבח הביתי, על פלאפל וגזוז, בנוכחות כמה חברות. כשכלת השמחה פתחה את עטיפות המתנות מול כולם, כמו שהיה מקובל אז, מצאה בתוכן בעיקר מכתביות וספרי זיכרונות, אבל גם ספר שנשא חותמת של הספרייה העירונית. היא מיהרה להסתיר את המתנה הזו, כדי לא לבייש את הילדה שהביאה אותה.
בשנות התיכון נשלחה מזרחי לפנימייה חרדית. בגיל 18 קיבלו חייה תפנית מפתיעה, כשרב קהילה מכובדת מלוס-אנג'לס התדפק על דלת הוריה וביקש את ידה עבור בנו. כעבור שבועיים בלבד מצאה את עצמה הילדה מדימונה על מטוס להוליווד. היא נישאה לבנו של הרב, ולתקופה קצרה אכן הרגישה שהיא חיה בסרט. אלא שלאחר ארבע שנים ושלושה ילדים, התגרשו בני הזוג. "אלו היו נישואי בוסר", מסכמת מזרחי את הפרק ההוא.
בגיל 23 היא חזרה ארצה והתחילה את חייה מחדש, הפעם בירושלים. "לא היה פשוט, אבל תמיד היו לי אנרגיות טובות. פעם מישהו אמר לי 'את הגרושה הכי שמחה שהכרתי'". אולי דווקא מתוך הקושי, היא אומרת, ילדיה היו תמיד תלמידים מצטיינים, והשתדלו להיות הטובים ביותר בכל תחום. כשאחת הבנות בכיתה של בתה כתבה על הלוח "כולם לדעת, אמא ואבא של מיכלי התגרשו", זה רק דרבן את מיכלי להצטיין ולבלוט עוד יותר בלימודים.
ארבע שנים אחרי גירושיה נישאה יעל ליחזקאל מזרחי. כשנכנסה להריון השמחה הייתה רבה, אולם למרבה התדהמה גילו בני הזוג שהיא נושאת בבטנה רביעייה. למרות המלצות הרופאים לערוך דילול עוברים, מזרחי לא ויתרה, והביאה לעולם ארבעה ילדים בריאים.
השנה הראשונה לאחר הלידה הוקדשה להישרדות. "לא ממש דיברנו בינינו, רק העברנו פרטים טכניים - הוא אכל, הוא עוד לא, זה ישן, זה לא". כשהמשפחה הצליחה סוף-סוף להיכנס לסוג של שגרה, הגיעה המכה הקשה. יוסף, אחד מארבעת התינוקות, לקה בחום גבוה והחל לפרכס. הוא הובהל לבית החולים והתנדנד בין חיים ומוות. "הילדים פוזרו בין חברים ובני משפחה, ואנחנו ישבנו בבית החולים שניידר והתפללנו. פתאום את מתגעגעת לקימה בלילה לארבעה תינוקות, מתגעגעת אפילו לספונג'ה, רק לצאת משם".
כעבור כמה ימים שבהם היטלטלה המשפחה בין תקווה לייאוש, יוסף הראה סימני התאוששות. הוא החל לנשום באופן עצמאי, אך הרופאים אבחנו כי הפסקת הנשימה בזמן הפרכוסים גרמה לו לשיתוק מוחין. "קיבלנו את הילד בחזרה, אבל זה לא היה אותו ילד", מספרת מזרחי. "לא היה לו אותו מבט. הוא איבד את יכולת הדיבור, רייר, כל השרירים שלו היו רפויים, והוא חזר אחורה בכל ההתפתחות שלו".
כששאלה את הרופא האם יוסף ילך, האם ידבר, קיבלה תשובה שהפכה לציון דרך: "אני לא יודע". "זה משפט שהטיס אותי לשמיים", היא אומרת. "אם הוא לא יודע, אז אני בטח לא יודעת. ואם שנינו לא יודעים, צריך פשוט לצאת לדרך עם אמונה ולעשות מה שניתן. החלטתי להילחם על הילד הזה".
יוסף נדד בין טיפול לאבחון, בין מרפאה בעיסוק למרפאה בדיבור. "ביום שבו הוא התחיל להגיד 'אה', את לא מבינה איזה 'קולולו' עשיתי. נתתי צדקה, הדלקתי נרות". לאט-לאט התקדם יוסף שלב ועוד שלב. כיום, בגיל 17 וחצי, הוא לומד בחינוך מיוחד, ואמו מגדירה אותו "ילד שמח". "מה אמא רוצה? ילד שישמח, ויוסף שמח. ירקתי דם כדי שיגיע למקום שבו הוא נמצא עכשיו".
לבני הזוג נולדו במהלך השנים עוד ארבעה ילדים. אם לא די ב-11 ילדים משלה, מזרחי ניהלה בדירת שלושת החדרים שלהם בשכונת הר-נוף גם משפחתון, בזמן שיחזקאל בעלה עבד כמורה לקריאה. על השאלה איך מסתדרים כלכלית - שאלה שהיא נתקלת בה לפחות פעמיים בשבוע - עונה מזרחי: "אין נוסחה. אצמד לקלישאה ואומר שחיים בנסים, כי זה באמת לא מובן. אני חושבת על הצעירים שיצאו להפגין ברוטשילד והרוויחו משכורת של 20 אלף שקל. בעלי ואני יחד מגיעים להרבה פחות. בזמנים קשים ניקיתי בתים, אני אלופה בזה.
"בעלי הוציא חוברות ללימוד הקריאה, ובכל שעה פנויה הוא מלמד ילדים. הילדים שלנו, ברוך השם, חשופים לפחות גירויים, כך שיש להם פחות דרישות. מה גם שממחזרים בגדים, ונופש אצלנו זה אוהל על חוף הכנרת או בילוי בגן סאקר. בקיצור, לא גומרים את החודש בדיוק כמו מחצית מהאוכלוסייה. אגב, ראיתי שאפילו ג'ורג' קלוני משלים הכנסה בנספרסו", היא אומרת בחיוך אופייני.
על כל שרשרת "הניסיונות" כהגדרתה - הגירושין, קשיי הפרנסה, החולי של יוסף – מזרחי מעידה שהייתה חוזרת שוב, מלבד אחד. גרונה נחנק כשהיא משחזרת את היום שבו פעוט שהיה תחת השגחתה במשפחתון נמצא ללא רוח חיים. "בתוך דקות היו כאן חובשים, אבל זה לא עזר. בדיעבד גיליתי שמוות בעריסה הוא עניין של שניות, ואי אפשר היה להציל אותו, אבל ביום ההוא חשכו עיניי, חשכו חיי. החיים שלי נגמרו ביחד עם החיים של התינוק הזה".
ביום הלוויה הגיע אבי התינוק לביתה וביקש ממנה להבטיח לו שתטפל גם בשאר ילדיו. "אבל את לא רוצה שיהיו טובים אלייך", אומרת מזרחי, "את רוצה שיכעסו עלייך. ייסורי המצפון האלה רודפים אותי עד היום. העונש הכי גדול שלי הוא שאני לא בוכה. מאז אני לא מצליחה לבכות בדמעות".
מי שגרמה לה בסופו של דבר לקום מהמיטה ולחזור לעבוד, הייתה אישה שדפקה על דלת ביתה. "היא החזיקה תינוקת על הידיים, ושאלה אותי אם יש לי מקום במשפחתון. התחלתי לגמגם. מה, היא לא יודעת שנפטר כאן ילד? איזו אמא שולחת את הילד שלה למשפחתון שנפטר בו ילד? אמרתי לה שאני מצטערת, אבל אין כאן מקום. היא ענתה לי בציניות: 'לא נכון, שמעתי שהתפנה מקום'. שאלתי אותה 'את יודעת?', והיא ענתה: 'כן, אני יודעת, ובכל זאת אני רוצה להשאיר כאן את הילדה'. מאותו רגע קמתי על הרגליים. היה לי רצון, כי היא נתנה בי אמון".
ובכל זאת, מזרחי התקשתה להמשיך בעבודה הזו, ובסוף אותה שנה סגרה את המשפחתון. כשחשבה לאן תמשיך מכאן, היא נזכרה בפאנל בנושא משפחות ברוכות ילדים שבו השתתפה בשבוע שקדם לאסון. בסיומו של האירוע ההוא ניגשה אליה לאה נס, שישבה בקהל. היא אמרה למזרחי כי התרשמה ממנה, והוסיפה שתשמח להעסיק אותה אצלה, אם יום אחד תחליט לפרוש מהמשפחתון. מזרחי החליטה לנסות את הכיוון הזה. היא יצרה קשר עם נס, שכבר כיהנה כח"כית בשנים 2003-2006, ושמעה ממנה כי היא מתמודדת מחדש על מקום ברשימת הליכוד לקראת בחירות 2009. "אם אצליח להיכנס, את תעבדי איתי", אמרה נס.
בממשלה שהוקמה לאחר הבחירות מונתה נס לתפקיד סגנית השר לאזרחים ותיקים, כשראש הממשלה בנימין נתניהו מחזיק בידיו את האחריות להמשרד. מזרחי, עד לא מכבר מטפלת בפעוטות, קיבלה מנס את תפקיד מנהלת הלשכה שלה. "הגעתי לשם כמעט בגיל ארבעים, לא הייתה לי אפילו כתובת מייל כי לא ידעתי איך משתמשים בזה", היא אומרת. הקידומת של תיבת הדוא"ל שפתחה לרגל תפקידה החדש הייתה "יעל.נס", וכך היא נשארה עד היום. "זה מזכיר לי יום-יום מאיפה באתי - מהטיטולים לכנסת - וזה מזכיר לי שיש אנשים טובים שמתוך המשבר שלי הצמיחו אותי. מה שלאה עשתה זה לקחת אישה במצב קשה ולהעצים אותה. אני לא מעיר מגוריה גבעת-שמואל, אני לא מהמילייה שלה, לא ידעתי לשלוח אפילו סמ"ס, ובכל זאת היא נתנה לי הזדמנות".
מהר מאוד קלטה מזרחי את התפקיד, גם אם חבלי הלידה היו לא פשוטים, ופה ושם היו פשלות שנסלחו. "פעם אחת שכחתי להודיע לניר ברקת על דחיית פגישה, ופתאום אני רואה אותו מגיע במלוא הדרו, עם האריה של ירושלים מאחוריו", היא צוחקת. "רציתי לקבור את עצמי".
ב-2013, כשנס שוב לא הצליחה להיכנס לכנסת, מזרחי הייתה בטוחה שגם היא סיימה את הקריירה שלה. אלא שלשר שקיבל אותה בירושה במשרד לאזרחים ותיקים, אורי אורבך ממפלגת הבית היהודי, היו תוכניות אחרות. "הוא קרא לי לחדרו, ואני מאוד התרגשתי. הייתי מאזינה קבועה של 'המילה האחרונה', ופתאום הוא מולי. מצד שני הייתי בטוחה שהוא הולך להחליף אותי, ופחדתי לאבד את הפרנסה שלי".
אורבך הרגיע אותה. "קודם כול, התקבלת. שמעתי שאת טובה במה שאת עושה", אמר לה. אחר כך יצאו השניים לטייל ברחבי הלשכה, כשמזרחי מכירה לו את העובדים ואת נבכי המשרד. היא הייתה מדברת אליו בגוף שלישי - "מתי השר ירצה לצאת?", "האם השר רוצה קפה?" - ואורבך היה מביט לצדדים ואומר "אני לא רואה כאן שום שר".
"לא הצבעתי למפלגה של אורבך, אבל תמיד נפעמתי מהבנאדם", מספרת מזרחי. "איזו פתיחות לאחר, איזה רצון אמיתי לשמוע את השני. אחד החברים הכי טובים שלו בכנסת היה ח"כ אילן גילאון ממרצ, וזה כשלעצמו אומר הכול". כשילדיה היו חולים והיא נאלצה להביא אותם למשרד, כבוד השר היה משחק איתם. הם, אגב, קראו לו בתמימות "השר אויערבך", כשמו של אחד הרבנים הבולטים במגזר החרדי.
הזיכרון האחרון של מזרחי מאורבך הוא אירוע השקת "שלישי בשלייקס", פרויקט שעליו עמל רבות למען האזרחים הוותיקים. הימים הם ימי צוק איתן, ובלב תל-אביב השר עולה לבמה יחד עם דני סנדרסון שמבצע את "מדינה קטנה מתחמקת מצרה", כשברקע רקטות ויירוטי כיפת ברזל. "אזכור אותו תמיד עומד שם, מחייך ושר", אומרת מזרחי. אחר כך הגיעו ימי מחלתו של אורבך, ימים של לשכה ריקה, כשמזרחי מנסה לתפעל את המשרד ותוך כדי קוראת תהילים להחלמתו של השר. בשעות האחרונות לחייו הגיעה להיפרד ממנו יחד עם הצוות הקרוב. "אין מילים, האובדן הוא ענק – למשפחתו, למי שהכיר אותו ולכל עם ישראל", היא מסכמת בעצב.
עם כינונה של הממשלה הנוכחית וכניסתה של גילה גמליאל למשרד לענייני אזרחים ותיקים - ששמו שונה בהמשך למשרד לשוויון חברתי – פוטרה מזרחי. באותה תקופה עברה אמה אירוע מוחי קשה, ואושפזה בבית לוינשטיין. מזרחי לקחה על עצמה ללוות אותה בכל תהליך השיקום, ועם שחרורה מבית החולים הביאה אותה לביתה, לגור עם המשפחה. "הילדים עברו מהחדר לסלון, למרפסת, והכול בשביל סבתא. אין כמו שיקום ביתי בסביבה אוהבת. עודדנו את רוחה, הצחקנו אותה, הילדים אתגרו אותה במשחקי חשיבה וזיכרון כדי לעודד את תאי המוח לפעול מחדש. כשאני הייתי עייפה, בעלי לקח אותה לטיולי לילה".
לאחרונה חזרה האם, על שתי רגליה, לביתה בדימונה ולניהול חיים עצמאיים. "הייתה ברכה מטורפת כשאמא גרה אצלנו. מיכלי עברה בהצטיינות את המבחנים של לשכת עורכי הדין, הסתדרנו יפה כלכלית, הילדים היו טובים מהרגיל. עכשיו כשאמא חזרה הביתה, אני מנסה לאסוף אותי. אני כותבת מעת לעת ומעבירה ברחבי הארץ את המפגש 'תאהבו אותי, למען השם', כדי לספר את תחנות חיי בצורה הכי פשוטה ופתוחה, על הדרך אולי גם לנפץ סטריאוטיפים על החרדים, ובעיקר להתקרב".
בשנתיים האחרונות ישבה מזרחי בכנסים ובאירועים שונים על משבצת ה"דוסית מחמד". הפידבקים שקיבלה מהקהל, שהמשיך לפנות אליה ולשאול אותה שאלות גם הרבה אחרי שזמנה תם, הביאו אותה להבנה שהיא יכולה למלא במה בכוחות עצמה. המופע שלה נמצא כרגע בשלבי הרצה, ומוצג בעיקר בערבי נשים וקהילות דתיות, אך היא פתוחה לדבר בפני כל מי שיזמין אותה. אף שסיפור חייה כולל גם פרקים לא קלים, היא משתמשת בהרבה הומור ומתבלת אותו בבדיחות שנראות כיוצאות מפיה בטבעיות. כך התרגלה גם בחיי היומיום: העולם עצוב? אז צוחקים.
אני מתלווה אל מזרחי כשהיא מרצה בפני קהל נשים דתיות-לאומיות. כולן יושבות מרותקות, שוכחות לשעה קלה אפילו את הסלולרי, מותירות את הודעות הוואטסאפ מהבעל ללא מענה. גם הן מקיפות את מזרחי אחרי ההופעה וממטירות עליה שאלות רבות, מדיונים בענייני ליבה או חוסר ליבה ועד השאלה המטרידה מכול - איך מגדלים 11 ילדים ונשארים בחיים.
מזרחי מצדה מביעה באוזניהן את הערכתה למגזר הסרוג. "אני יודעת שלכל אחת מכן יש בעל, או אב, או אח, או בן, או גם וגם, ששירתו בצבא ונלחמו. אתם מלח הארץ", היא אומרת. ובכל זאת, כשבנה הבכור אהרן הודיע לה שהוא עוזב את עולם הישיבות לטובת גיוס לצה"ל, האכזבה שלה הייתה קשה. "כשהוא נטש את הישיבה, התרסקתי", מספרת לי מזרחי. "כל כך ציפיתי והתפללתי לבן תורה, והיה לו ראש נהדר וחדוות לימוד. פייר, גם התביישתי, כי את נמצאת בחברה שלומדי התורה הם העלית והאליטה שלה, ופתאום מישיבת חברון, ההרווארד של עולם הישיבות, הבן שלך עובר לעולם החולין.
"לקח זמן עד שהתפייסתי עם אהרן והשלמתי עם הבחירה שלו. הוא התגייס ל'נצח יהודה' ועוסק שם באיתור וגיוס בחורים חרדים לצבא, אבל אך ורק כאלו שמיצו לגמרי את הקטע הישיבתי. לא פעם הוא שכנע בחור מתלבט לחזור לספסלי בית המדרש. הבית שלי הוא פסיפס שיש בו גם לומדי תורה מבוקר עד ליל וגם כאלו שבחרו אחרת, אבל בינינו, כולם בבית יודעים למי-למי יש יותר כבוד".
מה את חושבת על המאבק סביב לימודי הליבה?
"טוב, אם הייתי יודעת חשבון, אולי לא היו לי 11 ילדים", היא צוחקת. "וברצינות, שניים מילדיי בחרו ללכת ללימודים גבוהים אחרי שסיימו מסלול חרדי קלאסי. אהרן למד במכללת אונו לתואר ראשון במנהל עסקים וסיים כמצטיין דיקן, ועכשיו הוא לומד לתואר שני באוניברסיטה העברית. הוא קורע את עצמו, אבל זה אפשרי. מיכלי, בוגרת בית יעקב, המשיכה ללימודי משפטים ונבחרה כמצטיינת בטקס ההסמכה של עורכי הדין. היום היא בפרקליטות המדינה. אז זה קשה, אבל אפשרי. לומר לך שהם נשארו בחרדיותם? לא לכן אנו נלחמים על הישן והטוב והמוגן.
"בעולם החרדי מעולם לא יצאו לרחובות להפגין בגלל מחסור חומרי. לא ברוטשילד ולא כשפגעו בקצבאות הילדים ולא בגלל מצוקת הדיור. אבל כשפוגעים ברוח, זה כבר משהו אחר. על התערבות בחינוך, בתכנים או בלימוד התורה, הם ייצאו לרחוב בהמוניהם".
היא מרבה להתראיין מעל גבי במות שונות, בעיקר בניסיון לשפר את התדמית החרדית ולהציג פנים אחרות של החברה שפעמים רבות מושחרת בתקשורת. לאחרונה גם השתתפה בסדרה "החרדיות" של אמנון לוי בערוץ 10. המצלמה עקבה אחריה במטבחה בבוקר הושענא רבא, שעות אחדות לפני שמחת תורה. הגברים ישנו עייפים מלילה של לימוד, ומזרחי ובתה תקתקו את החג. כשהבנים סוף-סוף קמו, הם אכלו ארוחת צהריים בסוכה, ולשתיים לא נשאר שם מקום.
בניגוד למשתתפות אחרות בתוכנית, מזרחי אינה טוענת שדבריה עוותו והוצאו מהקשרם, אבל גם היא קובלת על עריכה מגמתית. "בהחלט לא אשתף יותר פעולה עם אמנון לוי. בסך הכול נושאים הוצפו, והיה שיח ודיון וטוב, והראו נשים אותנטיות ומקסימות - כמו דיצה הבלנית שאני מתה לקפה איתה, וורדית רוזנבלום מלאת התבונה - אבל לא הוצגנו כפי שאנחנו במציאות. כשפנו אליי מההפקה להשתתף בתוכנית, הסכמתי כי רציתי שיראו מקרוב בית חרדי טוב ושמח בחלקו. ואז בעין המצלמה נקלטו אמא ובת במטבח, כשהבנים ישנים. מי ישמע, אפשר לחשוב שבכל הבתים החילוניים כשאמא מבקשת לעשות כלים, כולם קופצים מהכורסה ומהמסך".
הריאיון מתקיים במטבח הקטן שלה, מול תנור אדום רחב שמזרחי טורחת סביבו, מכינה בו-זמנית לחמניות, מרק ועוגיות. "למחרת השידור של 'החרדיות' התקשרו אליי ממאסטר שף, אבל סירבתי", היא מספרת. גם את הריאיון עם אמנון לוי היא בחרה לקיים במטבח, "כדי לעשות דווקא. נמאס לי שמטבח ואישה חרדית מתחברים לכדי קונוטציה שלילית. מי שבחרה בקריירה - שיבושם לה ושתצליח, אבל יש פלח אוכלוסייה של נשים שבחרו להיות עקרות בית מאושרות עם סדר עדיפות אחר, וזה בסדר. גם להן יש מקום. פמיניסטית בעיניי היא אישה ששמחה בחלקה".
כשנשים חרדיות יצאו למאבק שכותרתו "לא נבחרות - לא בוחרות", את לא הצטרפת אליהן, ואפילו אפשר לומר שיצאת נגדן. למה בעצם?
"אני לא נגד נשים חרדיות בכנסת, אבל אני כן בעד דעת תורה. אפשר למצוא נשים חרדיות בכל שטחי החברה והכלכלה, ובפוליטיקה עדיין לא, וזה בסדר. אם כך החליטו, אני לא עוקפת גדולי דור. אם תצא דעת תורה בעד, אולי אפילו אשקול התמודדות בעצמי. האמת, אין ראויה ממני לכהן כחברת כנסת: אני מהפריפריה, הייתה לי ילדות עשוקה ואין לי תעודת בגרות. את יודעת מה, יש לי דווקא סיכויים טובים".
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם