הסרבן סוחט אותי, אבל הוא עדיין אבא של בתי
הוא הציע שאשלם לו סכום כסף עצום תמורת הגט שלי. אבל כשהכעס עליו שוכח קצת, אני מזכירה לעצמי שהוא אבא של רוני. ואבא זה אבא. הוא אוהב אותה, והקשר ביניהם חשוב
להחזיק את הראש מורם,ללכת צעד אחד, ועוד.
להסתכל רק פסיעה אחת קדימה,
לא למעוד.
להחזיק חזק, מתוקה,
את עלולה ליפול אם את לא מחזיקה.
ללמוד ללכת לבד
זה רק בצעדים קטנטנים.
מה שנכון לתינוקת קטנה
נכון גם לי לפעמים.
עוד ב-nrg יהדות:
- דוס אנד רול: סושי סופר מהדרין מגיע לשטעטל
- חומר או רוח: מה הסיבה למשבר עם יהדות ארה"ב
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני חוזרת מפגישה עם עורך הדין בתחושות קשות. מתקשרת לחברה טובה שתאסוף אותי מתוך הבלגן. "את יכולה לדבר? פשוט לדבר?" אני מבקשת, והיא מבינה מה אני צריכה. תוך כדי שהיא מתארת לי את יום החופש שלה והבראוניז הנהדרים שהכינה אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי, ומספרת לה מה היה.
דור הציע שאשלם לו סכום כסף עצום תמורת הגט שלי. הוא הציע, בשיא חוצפתו, שאקנה את החירות שלי. שאשלם לו כסף שאין לי. אם זו לא סחיטה, אני לא יודעת מה כן. אחר כך אני מספרת לה על הדיון המתקרב, הגורלי והמלחיץ, ועל כל השאלות ששאל אותי עורך הדין. עם כל שאלה הבנתי שזה הולך להיות הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.
מתי הוא עזב את הבית בפעם הראשונה? מה היה בטיפול הזוגי האחרון? מה בדיוק הוא אמר? באילו מילים הוא השתמש? "אני לא זוכרת", עניתי לו. איך אפשר לזכור דברים כאלה? הרי הדחקתי את כל המריבות והכנסתי את הזיכרון הזה עמוק עמוק לחור שחור בירכתי המוח. אני לא מצליחה להיזכר, וגם לא רוצה.
כבר החלמתי מכל זה, וכבר כיסיתי את המקום הכואב בעור חדש ורענן שצמח בקושי, ואני כל כך מפחדת להציץ מתחתיו. כל כך חוששת לפתוח שוב את הפצעים ולהיזכר בדיוק מה היה, לחוות שוב את הכאב והפגיעה, ההשפלה והכעס. וגם, אם להיות כנה, אני מפחדת להיזכר בכל הרגעים שבהם אני הייתי לא בסדר.
לטורים נוספים של אור:
- רוצה כבר להתגרש. כשאני לבד - פתאום טוב לי
- על סף ייאוש: עד מתי אשאר מסורבת גט?
- החלטתי להתגרש, והמגזר דורש הסברים
אני ממשיכה לספר לה על הבקשה שדור הגיש לבית המשפט, לקבל את רוני לסופי השבוע. ואני מטולטלת כפי שלא הייתי כבר מזמן. זאת הילדה שלי, והיא רק בת עשרה חודשים, ובאופן אוטומטי אני מיד שולפת ציפורניים. אני ורוני נגד העולם. לורליי ורורי.
מה פתאום סופי שבוע, היא בכלל עוד יונקת. ומי יודע מה נותנים לה שם לאכול מאחורי הגב שלי. ואין לה איפה לישון, קודם שתהיה שם מיטת תינוק, ואז נדבר. ועל סמך מה הוא קובע שהיא אוכלת "מזונות שונים" כמו שנכתב בבקשה שהגיש? הרי הוא בקושי ידע לומר בת כמה היא לפני שנפרדנו, ועכשיו כבר הפך למומחה לתינוקות?!
אני מגדלת אותה ולא דור, ואני יודעת כמה ומה היא אוכלת, ולא הוא! דור בחר שלא להיות מעורב בגידול שלה גם קודם. אני תמיד החלטתי הכול וטיפלתי בה לבד. ועכשיו פתאום זה. אני מרגישה שאני כמעט מתפוצצת, וגם בבית לא מצליחה להירגע. מה פתאום סופי שבוע, מה פתאום. שימשיך לקחת אותה פעמיים בשבוע, בכל פעם לשלוש שעות, ושלא יתלונן. זה מה יש.
אני מסתכלת על רוני שישנה במיטה שלה, ולא מסוגלת לתאר לעצמי איך היא תישן במיטה אחרת. אבל כשהכעס על דור שוכח קצת, אני מזכירה לעצמי שהוא אבא שלה. אני אמא שלה, ואני מגדלת אותה, מניקה אותה, מלבישה, רוחצת, משחקת ומשכיבה אותה לישון בכל יום, אבל הוא עדיין אבא שלה, שזה חמישים אחוז מההורים שיש לה. קשה לי עם התזכורת הזאת. אני רוצה לחשוב שרוני רק שלי. אני רוצה לנכס אותה רק לעצמי, להחליט הכול לבד ולהשאיר אותה אצלי כל הזמן.
אבל אבא זה אבא, והוא אוהב אותה, והקשר הזה חשוב להתפתחות הרגשית שלה. עם דמעות בעיניים אני מנסה להפנים שיום יבוא והיא תישן גם אצל דור, ותאכל אצלו, והוא ילביש וירחץ אותה. לא יהיה לי מושג אם היא אכלה אוכל בריא לארוחת ערב או חבילת במבה. אני לא אוכל לדעת אם היא לבושה יפה לבית הספר או לגן ואם היא איחרה לחוג.
אני לא אהיה שם כדי להגיד לה שאת תוכנית הטלוויזיה הזאת אסור לה לראות, או שכבר מאוחר והיא צריכה ללכת לישון. ואני אצטרך לחיות עם זה, לשחרר את הפטרונות שלי עליה ולהמשיך לתפקד כרגיל, ולא לשבת בבית ולבכות מגעגוע, למרות שזה מה שבא לי לעשות. בינתיים, רק להחזיק את הראש מעל המים.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם