כיסוי הראש שלי הוא אזיקים לאיש שאני לא אוהבת
אני מסתכלת על נשים אחרות ברחוב, הן הולכות עם המטפחת שלהן בשמחה. תכף יחזרו לאיש שמחכה להן בבית. לי אין איש, וגם את המטפחת אני לא יכולה להוריד כי אני שבויה וכבולה. גירושים במגזר, טור נוסף בסדרה
קשה להיות שופט. אתה יושב לבדך מול כתב תביעה וכתב הגנה, כל אחד מהם מספר לך סיפור שונה, ואתה צריך לבחור למי להאמין: האם הבעל הוא בסך הכול אדם מסכן שנוצל על ידי גרושתו הסחטנית, שניצלה את הילדים כדי להוציא ממנו עוד ועוד כסף לצרכיה האישיים? או שאולי האישה מנסה בכל כוחה להתקיים כלכלית, מתחננת לקבל מהאיש את המזונות שמגיעים לילדיה, אך לשווא? קשה לרדת לשורש הדברים, קשה לחלץ את האמת מהטענות שנזרקות מכל עבר.עוד ב-nrg יהדות:
- אולי הוא קוסם, אבל התורה של ברלנד איננה אמת
- בכירי הקהילה היהודית בצרפת נגד הבורקיני
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כתב התביעה של דור מונח מולי ואני עוברת סעיף אחרי סעיף וכותבת את ההערות שלי. פעם הייתי כועסת ונפגעת מהדרך שבה הוא רואה את הדברים ומסלף את המציאות. היום אני כבר מתייחסת לזה כאל סוג של בידור. הטענות שלו נראות לי לעיתים מתבכיינות, שקריות וילדותיות. חלקן חסרות קשר למציאות. אני כבר לא בטוחה מה הוא כותב כי הוא מאמין בו, ומה נכתב רק כדי לשכנע את בית המשפט בצדקתו. אני משתדלת להיות מדויקת ונאמנה לאמת, אבל לאמת, כידוע, יש שני צדדים. אז אני כותבת את האמת שלי ומשאירה לשופט את ההחלטה.
''כיסוי הראש מרגיש לי כמו אות קין''
צילום: שאטרסטוק
כשעורך הדין מודיע לי שכתב ההגנה הוגש, אני מרגישה כמו ילדה קטנה בכיתה, שמצביעה חזק וגבוה בכל כוחה, מתפללת שהמורה תבחר בה. הפעם זו לא המורה אלא השופט, ועדיין אני נושאת את אותה תפילה קטנה, שיבחר בי, שיאמין לי.
עברה כבר חצי שנה מאז שדור עזב את הבית, ואני בעקבותיו. הוא חזר לשם, אבל אני כבר לא הייתי. רגע אחרי שנסגרה אחריו הדלת, נבטה בי ההבנה שאני צריכה להחליט. או שאחיה את חיי ככה, או שאשים לזה סוף כאן ועכשיו.
דור לא ישתנה. כל הלילות של ההתחבטויות, כל הכאב שבמחשבה הזאת, כל ההתלבטות, אולי כן, אולי בכל זאת, אולי יש בו רצון לתקן ולשנות - כולם התנקזו לרגע אחד של הבנה חדה ובהירה: דור לא ישתנה לעולם. אין בו טיפת רצון להשתנות. ואני עשיתי כל מה שרק יכולתי והרבה מעבר.
ספגתי את המילים הקשות, לפעמים עניתי, לעיתים שתקתי. לא פעם ישבתי לבדי מול שולחן השבת, שרתי זמירות והעמדתי פנים שכלום לא קרה. כאילו הוא לא נסע בחמת זעם להוריו והשאיר אותי פה. אכלתי פיתות ובמבה כי זה מה שהיה בבית ואלה היו סעודות השבת שלי.
לטורים הקודמים של אור:
- הסרבן סוחט אותי, אבל הוא עדיין אבא של בתי
- רוצה כבר להתגרש. כשאני לבד - פתאום טוב לי
- עוד יהיה לי? חברה בהיריון, ואני שונאת אותה
- על סף ייאוש: עד מתי אשאר מסורבת גט?
- החלטתי להתגרש, והמגזר דורש הסברים
נרדמתי בבכי עשרות פעמים. כעסתי וקרסתי ונפגעתי ואהבתי וניסיתי לתקן את עצמי שוב ושוב, לשנות ולשפר. ניסיתי להיות יותר טובה כי אני אף פעם לא בסדר, הכול בי דפוק. אני סטודנטית גרועה, רעיה נוראית, אמא איומה ומפרנסת עלובה. ככה הוא אמר לי תמיד, והאמנתי לו. ככה הוא אמר למשפחה שלו, ואני עמדתי שם, חיוורת ומושפלת, ושתקתי.
חשבתי שהשתיקה תפייס אותו. טעיתי כל כך הרבה, ויתרתי על עצמי כל כך הרבה. ואז הגיע הרגע ההוא שגרם לי להבין, זה לא יעזור. הנחתי את רוני הקטנטנה במיטה שלה, שכל כך הרבה פעמים נרטבה בדמעותיי, ארזתי תיק, לקחתי את התינוקת היקרה שלי, והלכתי. הפעם זה סופי.
לא ייאמן שכבר עברה חצי שנה מאותו יום. חצי שנה והגט עדיין איננו. אני כבר במקום אחר בחיים. התחשלתי. היום אני מכוונת גבוה יותר, יש לי יכולת להרים את הראש, לשאוף ולחלום, מה שלא יכולתי לעשות כשהייתי עסוקה בלעבור את היומיום, את הדקה והרגע. אבל אני עדיין כבולה אליו, לאיש שהשארתי מאחורי. ולכן כל מה שהגעתי אליו, הכול מתגמד כשהחירות שלי נמצאת בידיו, ובידיו בלבד.
אני שבויה וכבולה. חולמת על בית ומשפחה, חולמת על איש אוהב, על היריון נוסף, אבל כבולה. שישה חודשים, ימים ושבועות, ואני עדיין מחכה. כשהתחלתי את התהליך הזה חשבתי שדור יוותר וייתן לי ללכת. חשבתי שאחרי חצי שנה כבר אוכל לצאת לדייטים, כבר אוכל להתחיל מחדש עם מישהו אחר. כמה טעיתי.
ברגע של גילוי לב אני מספרת לחברה כמה כואב לי. אני אסירה, כיסוי הראש שלי הוא האזיקים שקושרים אותי לאיש שאני לא אוהבת ולא רוצה. לאיש שהמילים שלו פצעו לי את הנשמה פצעים שעד היום לא ממש הגלידו. והוא זר לי כל כך. אני מוסרת לו את רוני ומרגישה שאין אדם רחוק ממני יותר בעולם, ודווקא הוא, מכולם, מחזיק אותי.
אני מתביישת להסתובב עם כיסוי הראש, הוא מרגיש לי כמו אות קין. פעם כל כך נהניתי ממנו. הארון שלי מלא סרטים ומטפחות וכובעים שהחלפתי ושילבתי זה בזה. אמרו לי שיפה לי כיסוי ראש. אומרים שכיסוי ראש הוא כתר לאישה. אני מסתכלת על נשים אחרות ברחוב, הן הולכות עם המטפחת שלהן בשמחה, המטפחת שלהן היא באמת כתר. תכף יחזרו לאיש שמחכה להן בבית.
לי אין איש, וגם את המטפחת אני לא יכולה להוריד. היא מעיקה עליי, מרגישה לי כמו שלט רחוב הפוך, כמו חיוך מזויף. אני לא נשואה, מה לי ולמטפחת הזאת. למה לי. בכל בוקר כשאני קושרת אותה, אני קושרת את עצמי אליו, בלית ברירה, בכאב בל יתואר, מחכה ומתפללת, שהקשר הזה יותר כבר, שאוכל סוף סוף להלך חופשייה בעולם.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם