משבר השבת: למה הציונות הדתית לא לוקחת צד?
מדינת הלאום החילונית מציבה דילמות בפני נאמני ההלכה בציונות הדתית, ועד כה טרם זכו השאלות למענה מגובש. ספר חדש מנתח את הבעיה ומציג את הגישות השונות בהגות ובפסיקה הרבנית־ציונית
עבודות הרכבת בשבת, שעלו על סדר היום הציבורי בימים האחרונים, חוללו סערה פוליטית גדולה וכל צד – החילוני והחרדי - ניסה להסביר את עמדתו בציבור. אולם נדמה שקולו של צד אחד כמעט לא נשמע: הקול הציוני־דתי. נציגי הציבור, כמו גם רבנים ציונים דתיים, לא טרחו לפרסם את גישתם לנושא ולא פעלו לקדם עמדה כזו או אחרת.
עוד כותרות ב-nrg יהדות:
- הרבנות הראשית תוקפת: הרפו ידיכם משבת קודש
- בהליך הגירושים גם אני צריכה לעשות חשבון נפש
- הצצה ל"פסטיבל אשכנז": ניגון חסידי ביפנית
מתברר שאין זה מקרה. המחויבות הכפולה של מנהיגי הציונות הדתית להלכה ולמדינה מקשה עליהם לגבש עמדה ברורה ולכן הם מעדיפים להימנע מתגובה רשמית. עבודות תשתית אינן פיקוח נפש, אולם מאידך גיסא ברור שהשבתה מלאה של כלל הפעילות הכלכלית מדי שבת אינה אפשרות ריאלית.
שאלת השבת היא אחת מתוך סל של סוגיות הלכתיות שהציונות הדתית מתקשה לתת להן מענה ברור. האם יש לסרב פקודה בעת פינוי ישובים? האם נשים יכולות לכהן בתפקידים ציבוריים? האם מותר למכור לערבים בתים בארץ ישראל? האם מותר להידיין בפני בית משפט חילוני? והאם יש להכיר בנישואים אזרחיים ובנישואים חד־מיניים? אלה הן רק מקצת מהדילמות העומדות על סדר יומם של ציונים שומרי מצוות מאז הקמת מדינת ישראל.
סערת השבת, בדומה ל"נאום הסוטים" של הרב לוינשטיין והניסיון לבטל את מינויו של הרב אייל קרים כרב הצבאי הראשי - חשפה שוב את היעדרה של התאמה בין הנורמות הדתיות לנורמות הנובעות מהיותה של ישראל מדינת לאום יהודית חילונית.
היעדרה של ההתאמה הטריד את רבני הציונות הדתית מראשית ימי המדינה. כך, בשנות הארבעים החל הרב הראשי הרצוג בכתיבת קודקס הלכתי מקיף שיאפשר את כינונה של המדינה על ברכי ההלכה. הרב הרצוג אמנם נכשל במימוש חזונו, אולם כישלונו המריץ רבנים אחרים להמשיך לדון בשאלות אלו ולנסות לייצר פתרונות מעשיים.
ספרו החדש של יצחק גייגר, "היציאה מהשטעטל", הוא ניסיון חשוב לנתח את הנושא מנקודת מבט של ההגות הרבנית הציונית־דתית. כמחנך וכמורה, גייגר מדווח על מציאות שבה ילדינו מתקשים לעתים לתמרן בין השיח הדמוקרטי והליברלי לבין הערכים הדתיים שעליהם הם מתחנכים (ולזכותו ייאמר שמחקר מקיף שלו בנושא היה אחד מהטריגרים שהציתו את הדיון על אודות תוכני הלימוד של ספרי האזרחות). כותרת המשנה של הספר - "רבני הציונות הדתית אל מול אתגר הריבונות" – מצביעה על היומרה, שגייגר עומד בה בהצלחה לא מבוטלת, לספק לתלמידיו וליתר קוראיו ארגז כלים להתמודדות עם שאלות אלו.
הספר עב־כרס ועמוס, לפעמים מדי, והוא מקיף מנעד רחב מאוד של נושאים. נסקרים בו נושאים כגון מעמד הנוכרים בארץ, תוקף חוקי המדינה, שאלת סירוב פקודה, היחס למדינה ומשטר כלכלי וצדק חברתי לפי התורה (אם כי הוא נמנע מלדון בשאלות הלכתיות מובהקות כמו סוגיית השבת במדינה יהודית מודרנית). זהו ספר מומלץ לרבנים ומחנכים ולכל השואפים להבין לעומק – מנקודת מבט יהודית דתית – את משמעות הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית".
הספר מספק מפת דרכים אובייקטיבית למדי. בניגוד לחיבורים אחרים המקדמים גישה אחת על פני רעותה, גייגר נמנע מלנקוט עמדה אישית והוא מביא בהגינות את הגישות השונות. כך לדוגמה הוא טוען ששיטת המינויים השונה במפלגות הדתיות נובעת מגישות הפוכות ביחס לדמוקרטיה.
לדעתו, בסיעת "תקומה" פוליטיקאים מתמנים על ידי רבנים מתוך תפיסה המסתייגת מדמוקרטיה בהיותה שיטה פופוליסטית המכוונת לסיפוק צורכי היחיד. גייגר מביא את דברי הרב ישראלי, שהעדיף שרבנים ימנו את הפוליטיקאים כיוון שהחלטתם "אינה מודרכת על ידי נגיעה פרטית והיא מתקבלת אך ורק לטובתו של הציבור" (עמ' 295). לעומת זאת, השיטה הציונית־דתית הקלאסית שהרחיקה את הרבנים מהפוליטיקה מוסברת בין השאר בדבריו של הרב אבינר שטען: "איפה כתוב בתורה שרבנים ושאר אנשי רוח בוחרים חברי כנסת?" (עמ' 311).
דוגמה נוספת המנותחת בספר היא שאלת מכירת דירות לערבים. כזכור, בחנוכה תשע"א קראו מספר רבנים, ובראשם הרב שמואל אליהו, לאסור מכירה שכזו בשל האיסור ההלכתי "לא תחונם". מנגד, מתנגדי הקול הקורא, ובהם הרבנים ליכטנשטיין ואריאל, המשיכו את הקו של הרב הרצוג ולפיו הנהגת שוויון מלא לערבים אזרחי ישראל היא מעין פיקוח נפש לאומי, שכן היא מבטיחה הכרה בישראל "כמדינה דמוקרטית ומתקדמת" (עמ' 370).
בדברי הסיכום גייגר מנסה לסכם את המכנה המשותף הציוני־דתי ולטענתו רוב רבני הציונות הדתית "מעניקים לגיטימציה רק לדמוקרטיה המאפשרת את קיומה של מדינת לאום ציונית שבה יש לדת היהודית ביטוי חוקי וממסדי מסוים בחיי המדינה" (עמ' 464).
הספר מספק ניתוח אידיאולוגי־אינטלקטואלי של האליטה הרבנית ואינו בוחן את יחסה הפרקטי־סוציולוגי של החברה הציונית־דתית לנושאים אלו. זאת כנראה הסיבה לכך שלאורך קריאת הספר ליוותה אותי תחושת אי־נוחות. ככל שהתעמקתי בסוגיות השונות התברר לי שכמעט כל תחום בחיינו הריבוניים דורש צידוקים והסברים מפולפלים, אך בפועל אנו חיים איתם בשלום יחסי. סוגיית השבת מהווה דוגמה אולטימטיבית.
כך, הציונות הדתית אינה תובעת השגחה הלכתית למאות היתרי העבודה הניתנים ליהודים מדי שבת וישנה הסכמה שבשתיקה לנוהל לא־הלכתי זה. בדומה, רובו ככולו של הציבור הציוני־דתי שמח עם הקמתה של מדינת ישראל ואומר הלל ביום העצמאות למרות שזו מדינה חילונית באופייה ובחוקיה. המיינסטרים הציוני־דתי דוגל בשילוב נשים במערכות הציבוריות וכבר בשנות העשרים של המאה הקודמת היה ברור ל"מזרחי" ול"הפועל המזרחי" שנשים זכאיות לזכויות פוליטיות מלאות.
לרובנו, ונראה לי שעל כך יסכים אפילו האגף החרד"לי של הציונות הדתית, לא מובן מדוע התנגד הרב קוק לאפשר לנשים להשתתף בבחירות (אם כי הספר חושף שהתנגדותו של הרב קוק לא הייתה כה גורפת. ראו עמ' 382).
אני זוכר את דבריו של ראש הישיבה שלי, הרב שאול ישראלי, שהורה בראשית שנות התשעים לקשור פס שחור על הדגל בשל החתימה על הסכמי אוסלו. אולם מאז ועד היום רובנו ממשיכים להניף בגאווה דגל כחול־לבן, ללא שום פס מסתייג. ההזדהות הציונית־דתית עם המדינה היא כל כך עמוקה עד שכל הנבואות המלומדות בדבר הצפי לאלימות במקרה של פינוי יישובים התנפצו על קרקע המציאות. גם בפינוי ימית (1982) וגם בפינוי גוש קטיף (2006) רוב הציבור התנגד לשימוש באלימות ולסירוב פקודה והוא ממשיך להתגייס לצבא וליחידות מובחרות.
אמנם בשוליים ישנם כמה רבנים כמו הרב שמואל טל, שהחליט לחגוג את יום ירושלים במקום יום העצמאות, אולם הציבור הדתי לאומי הוכיח נאמנות בלתי מסויגת למדינת ישראל ולחוקיה החילוניים והוא ממשיך לברך את המדינה, ראשיה, שריה ויועציה, גם אם הם אינם מנהלים את המדינה לפי החזון הציוני־דתי.
הציבור הדתי לאומי גם הולך להתדיין בבתי משפט אזרחיים ומיטב המוחות שלו בוחרים להיות עורכי־דין ואפילו שופטים, למרות האיסור ההלכתי הגורף. לפני זמן מה, כשהגיע אלינו לבית הכנסת דיין סרוג ונחמד וניסה לשכנע אותנו כמה חמור הוא האיסור ללכת ל"בתי דין של ערכאות", כפי שמכונה מערכת משפט האזרחית לפי ההלכה, הוא נתקל בחומה בצורה של התנגדות או למצער חוסר הסכמה.
ייתכן שהאגף החרד"לי אכן מתקשה להזדהות באופן מלא עם המדינה, חוקיה ומוסדותיה. ייתכן גם, כפי שכותב גייגר, שזו הסיבה שדווקא רבני מגזר זה עוסקים יותר ב"הלכות מדינה" (עמ' 453). אולם רוב הציבור הציוני־דתי חי בשלום עם מדינת ישראל על כל פגמיה.
יש המדחיקים את הבעיה או בוחרים לעצום את עיניהם ויש הממדרים בין העולמות. יש גם קיטורים ואפילו ביקורת קשה במקרים מסוימים, אולם זוהי ביקורת הבאה מבפנים והיא אינה שונה במהותה מביקורת שיש לכל אזרח על מדינתו. הפרספקטיבה האידיאולוגית של הספר חושפת את עומק הפער שבין הסוציולוגיה הציונית־דתית לאידיאולוגיה הרשמית שלה. זהו פער בין ההזדהות הבלתי מותנית עם מדינת ישראל כפי שהיא במציאות לבין העולם הדתי הבוחן אותה במבט ביקורתי, ולא תמיד לטובה.
דברים שכתבה מורה דתייה בפתח חוברת סיכום לבגרות באזרחות מביעים בתמצית את הבעיה שלשמה נכתב ספרו של גייגר: "כל הכתוב בחלק זה הוא תיאור העקרונות על פי הנדרש לבגרות, ולפי האמת יש לבחון כל פרט על פי התורה הקדושה. הדמוקרטיה היא דבר טוב אולי לאומות העולם, אך לנו אין אלא תורתנו הקדושה... אולי זה כורח המציאות אך חשוב שדעותינו יהיו ישרות ונדע לאן אנו שואפים" (מצוטט בעמ' 470).
יש הרואים בציטוט זה בעיה קשה. מבחינתם, העובדה שאנו חיים במתח בין היותנו ציונים לבין היותנו שומרי תורה ומצוות היא צביעות במקרה הטוב או סכנה במקרה החמור יותר. לטענתם, מתח זה עלול ליצור נאמנות כפולה ולהותיר אותנו חסרי מענה כאשר אנו נשאלים האם אנו נאמנים יותר לחוק או להלכה, לרב או למפקד.
אולם לדעתי, למרות כל הקשיים, מדובר במתח חיובי. בני אדם הם יצורים מורכבים והם מכילים מגוון של זהויות ונאמנויות. השאלה "למי אתה נאמן יותר: לדמוקרטיה או ליהדות" אינה שונה במהותה מהשאלה הילדותית "את מי אתה אוהב יותר: את אבא או אמא". העובדה שעולמנו היהודי־ריבוני ניזון ממספר מקורות השראה אכן יוצר קונפליקטים, אולם קונפליקט חיובי מביא ליצירה, לתעוזה ולחוסן נפשי ואינטלקטואלי. המתח הזה שאנו חיים בו, מי במודע ומי בהדחקה, יכול אמנם להביא לפיצוץ, אולם הוא גם מאפשר רפלקטיביות, ביקורתיות ושאיפה בלתי מתפשרת לתקן ולשפר את מדינת ישראל שלנו.
הכותב הוא חוקר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם