ליבה לחילונים: אם נלמד יהדות לא נרד מהארץ

בפעמים הראשונות שהלכתי לבית כנסת הרגשתי זרה. חשבתי שאני קרבן של קונספירציה גדולה של הממסד הדתי, שבחר להרחיק אותי מהמורשת שלי. אבל כשחפרתי עמוק יותר קלטתי שאלו היינו אנחנו, שהחלטנו לקחת את החילון צעד אחד יותר מדי

לפני שלוש שנים, בליל שבועות, הלכתי בפעם הראשונה בחיי לתפילה בבית כנסת. גדלתי בנהלל, מושב חילוני למהדרין, בבית שבו יום כיפור היה מרתון ארוך של סרטים בווידאו. בבית שבו מעולם לא היו פמוטים, ובליל הסדר תמיד הונחה על שולחן החג צלחת עם פיתות (התחשבות באלו שלא רוצים לסתום את המעיים עם מצות). חמושה בחצאית מטאטא שחורה (לא ידעתי מה נהוג אז הלכתי על בטוח) וציפייה לחוויה רוחנית עמוקה – פסעתי פנימה, ותוך חמש דקות כבר הרגשתי שאני במסיבה שלא הוזמנתי אליה.

עוד כותרות:
- כבר לא זורקים את הכיפה: מסורתי במקום דתל"ש
- "כבר אין תשובה ברורה לשאלה 'מיהו יהודי'"
- שדרוג לחג: תפוחים עם הדפסי "שנה טובה"

הבהייה הארוכה בארון הספרים בכניסה – בניסיון להבין איזה ספר עליי לשלוף, מבלי שחברותיי ליציע הנשים יבחינו שאין לי בעצם מושג ואני סתם תוקעת עיניים בארון. ואז, כאילו לא הספיקה לי המבוכה - התחילו לפתע הנוכחים לקום ולשבת, ולהישען קדימה בתנועות משונות – כאילו יש כוריאוגרפיה לא כתובה שאף אחד לא הסביר לי בכניסה. ישבתי, מובכת וקפואה, והתפללתי שנס דתי ישלוף אותי משם הביתה. לקח לי עוד רבע שעה להימלט משם ולהישבע לא לחזור למקום הזה יותר לעולם.

''למה שנרצה לאמץ סממנים יהודיים אם אף אחד לא טרח ללמד אותנו?'' צילום: מרים צחי

חצי שנה לאחר מכן, יום כיפור הגיע. הסקרנות גברה על השבועה שלי והביאה אותי לתפילת "כל נדרי". אפילו החלטתי לצום (לא לפני שחיפשתי בגוגל את ההוראות המדויקות איך עושים את זה). יום לפני היום המיועד – נתקלתי במקרה ברב בני לאו, ושאלתי אותו אם יש לו המלצה לבית כנסת שמתייחס יפה לחילונים. "מה זאת אומרת? תתייצבי מחר אצלי בבית כנסת. יהיה לך אחלה".

אז גררתי את עצמי ברחבי ירושלים לתפילה בבית כנסת הרמב"ן. התמקמתי בכיסא ששמר לי הרב בני, פתחתי את מחזור יום כיפור שרכשתי בגאווה יום לפני כן בסטימצקי - ושוב, לא עברו חמש דקות והרגשתי שאני נמצאת בלבו של סרט זר בלי תרגום. למחרת אמרתי לרב בני שאני לא בטוחה מי מאיתנו אשם יותר בעובדה שהרגשתי כמו תיירת זרה, במוסד שאמור לכאורה להיות שלי, אבל "אני עם בתי כנסת גמרתי". אז הוא ענה לי, בחכמתו, שזה לא משנה, ושאם הרגשתי לא נוח – אז יש בעיה מערכתית במדינה הזו שצריך לפתור, ובואי נתחיל בקטן.

שנה חלפה והרמנו ביחד מיזם להנגשת בתי כנסת בירושלים, שהביא יותר מ־1,000 חילונים לפקוד כעשרים בתי כנסת ברחבי הבירה. סתם – כי טרחנו ללמד אותם לפני כן מושגי יסוד שאפשרו להם לפסוע פנימה בלי להשפיל מבט לרצפה. אז בשבוע שעבר, כשנפתלי בנט הצהיר שלימודי יהדות חשובים לא פחות מלימודי מתמטיקה, זה החזיר אותי לליל שבועות הזה לפני שלוש שנים, וחשבתי לעצמי כמה צודק שר החינוך.

לימודי היהדות בבית הספר שבו למדתי הסתכמו בלימוד התנ"ך, שנתפס כספר מצוין ללמוד ממנו על ההיסטוריה של העם שלנו. אף אחד לא חשב שיש צורך לייצר לנו היכרות בסיסית גם עם היהדות: עם בית הכנסת, עם השבת, עם ההלכה, עם דמויות מפתח שעיצבו את העם היהודי.

בעידן שבו המונח "כפייה דתית" הפך לאידיאולוגיה של הסקטור החילוני – השתרשה בדור ה־Y החילוני משוואה משונה שלפיה "יהדות" = דת, רבנות, הלכה וכפייה דתית. דור שלם שגדל על ברכיה של המשוואה הזו הוא דור שאי אפשר להאשים אותו בהחלטה להתנתק מכל סממן או הגדרה יהודיים. למה שנרצה לאמץ כאלו אם אף אחד לא טרח ללמד אותנו שום דבר אחר?

''בי''ס שבו היהדות איננה נוכחת מצמיח דור שידע את הסיפור התנ''כי, אבל לא ידע את יהדותו'' צילום מסך

שתי הטראומות בבית הכנסת גרמו לי להרגיש בבת אחת כמו קרבן של קונספירציה גדולה של הממסד הדתי, שבחר להרחיק אותי מהמורשת שלי באמצעים כשרים והכי פשוטים בעולם - הם פשוט אפשרו לי לא ללמוד שום דבר שמריח מיהדות. אבל אז, כשחפרתי עמוק יותר קלטתי שזה לא הממסד הדתי שמידר אותנו מהיכרות עם היהדות – אלו היינו אנחנו, שהחלטנו לקחת את החילון צעד אחד יותר מדי. הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן? אלו שהגיעו בעלייה השלישית לארץ ישראל? הן אמנם התנערו מההלכה ומהסממנים הדתיים, אבל התעקשו לשמר ואף לפתח תרבות יהודית ענפה, עדכנית ומרגשת.

הציונים החלוצים בחרו להפנות עורף לתרבות הגלותית ובכללה להלכה ולדת, אך לא ליהדות ולמסורת. הם הרגישו ריבונות על חייהם, וככאלו – חשו גאווה לעשות קבלת שבת בארץ ישראל. הם לא חששו לרגע שהעובדה שהדליקו נרות שבת בחדר האוכל מעידה על כך שהם "מתחזקים" או נכנעים לממסד הדתי. הייתה להם זהות ברורה. יהודית, וחילונית. כזו שהם היו שלמים איתה.

אחריות לאומית על הבורות

אי שם בין רצח רבין ובין אובדן השלטון לימין ב־96' – פיתח המגזר החילוני, זה שאני נמנית עליו בגאווה רבה אגב, חוסר ביטחון בלתי נתפס. הבחירה להתמודד עם חוסר הביטחון הפוליטי דרך הפניית עורף לכל סממן יהודי היא שגויה, אפילו מקוממת. ובעיקר – היא לא עובדת. כי על הדרך מאבד חלק הולך וגדל מהחברים שלי את התשובה לשאלה למה בכלל יש צורך במדינה יהודית – דווקא כאן, בארץ ישראל.

אם תהינו למה כל־כך הרבה ישראלים מדור ה־Y לא חושבים פעמיים לפני שהם עוברים לברלין – התשובה איננה מחיר המילקי. בית ספר שבו היהדות איננה נוכחת מצמיח דור שאמנם ידע את פרעה ואת הסיפור התנ"כי, אבל לא ידע את יהדותו שלו.

התפיסה שלפיה ישראל צריכה להיות מדינה חילונית גמורה, כמו צרפת, כזו שאין בה שום סממנים יהודיים – היא משונה בעיניי. מדינה חילונית זה רעיון מקסים – אפשר היה לבצע אותו בקלות באוגנדה, בלי לבזבז אנרגיות מיותרות על מלחמות ופיגועים דווקא פה. בחרנו להקים את המדינה שלנו כאן – בגלל שבדיוק על האדמה הזו דיברו עברית וציינו את יום הכיפורים גם לפני 2,000 שנים.

אז נכון, את הסלידה של הדור החילוני הצעיר מהיהדות הרוויח הממסד האורתודוקסי ביושר. המעורבות המוגזמת בנקודות החיים הכי קריטיות לנו: חתונה, גירושין, גיור – הצליחה להמאיס על הדור הזה את הכול, גם את החלק היפה של היהדות: התרבות והמסורת. אבל גם לנו, החילונים, יש חלק בכך שבחרנו במודע לשמוט חלק חשוב במסורת הזו שלנו.

העובדה כי בכל 12 שנות לימודיי בבית הספר לא ראיתי איך נראה דף גמרא, לא הסבירו לי מהי המשנה, קריאת ההגדה הסתכמה אצלנו בעמוד וחצי – היא דייסה שבישלנו לעצמנו. זה נכון, לבורות יש גם אחריות אישית, אבל לפני הכול יש אחריות לאומית, והיא מתחילה במערכת החינוך. אם נצליח להניח לרגע לתחושת הרדיפה התמידית הזו – נגלה שנפלה בחלקנו זכות עצומה להיות חלק ממורשת מיוחדת במינה, שיהיה זה חטא, לא פחות, לא להעביר אותה הלאה לילדים שלנו.

הכותבת היא מנכ"ל עמותת "רוח חדשה", העוסקת בחיזוק העיר ירושלים ובמשיכת אוכלוסייה צעירה אל העיר