ראשי » יהדות » חדשות

קנאי לתורה, לומד גמרא: שמעון פרס שלא הכרתם

יחסיו של פרס עם הדת ונושאיה היו מרתקים אך מורכבים. משמירת מצוות בילדות, דרך ההגנה על הפטור מגיוס והציפייה הנכזבת לאהבת החרדים, ועד הפיוס והחיבה המחודשת עם העולם הרבני

היה זה אחד המחזות העצובים שנראו אי-פעם בכנסת, אולי דווקא משום שהתרחש הרחק מעין הציבור, פרט לעינו של כתב כנסת אחד שנקלע למקום שלא במתכוון. היה זה דקות ספורות לאחר שהכנסת בחרה במשה קצב לתפקיד נשיא המדינה בהצבעה חשאית דרמטית שהותירה את מתחרהו, שמעון פרס, נדהם ומתקשה להאמין שזה קרה לו שוב.

עוד כותרות:
- מפוליטיקאי לא אהוד לנשיא נערץ
- עשרות ראשי מדינה ושרי חוץ יגיעו להלוויית פרס
- גם אמריקה מתאבלת: הדגלים הורדו לחצי התורן

שמעון פרס מובא למנוחות. צילום: רויטרס

 

באולם שאגאל שבקומה הרביעית חגגו מאות המוזמנים את בחירתו של נשיא חדש. ירדתי אל הקומה מתחת, למבואה אל לשכת יו"ר הכנסת, כדי להימלט מעט מהמהומה. סברתי שאיש לא יימצא שם באותה שעה. לפתע ראיתי את פרס המובס יוצא מאחד החדרים. הוא נראה כה בודד. כעבור כמה שניות יצאה אחריו בתו צביה ולדן, והשניים התחבקו ובכו. עמדתי על המדרגות מבלי שיראו אותי, וצפיתי במחזה מכמיר הלב.

הייתה זו הפעם השנייה שבה ראיתי את פרס בוכה. נקל היה להבין את תחושת העלבון העמוק, הצורב בלבו. נכון שפרס לא פונק בשנותיו הפוליטיות הארוכות, לא על ידי יריביו וגם לא על ידי חבריו ושותפיו; למוד אכזבות היה, "לוזר", ככינוי שדבק בו עד שזכה להיבחר סוף סוף לתפקיד שאליו נכסף, אך ההפסד לקצב היה אכזבה אחת יותר מדי, בגידה אחת יותר מדי.
  
הפרשנים לא התקשו לאתר את ה"בוגדים": חברי הכנסת החרדים ובראשם נציגי ש"ס, שהבטיחו לפרס כי יזכרו את תמיכתו בהם לאורך דרך ארוכה, אך הפנו לו עורף בהצבעה המכריעה בסיבוב השני. אחד מהם הסביר כי היה זה בלתי אפשר להצביע למועמד חילוני, מפא"יניק, מול מועמד הנחשב ירא שמים ושומר על אורח חיים דתי כקצב. הסוף ידוע.

היה זה סיבוב נוסף במערכת היחסים הסבוכה והמפותלת ששררה במשך שנים בין פרס לחרדים. הסיבוב הראשון, המשמעותי יותר, התרחש בשנת 1990, בימי "התרגיל המסריח", כאשר פרס היה משוכנע כי ההבטחה והחתימות של חמשת חברי אגודת ישראל על ההסכם הקואליציוני עמו מבטיחות לו את ראשות הממשלה מול יצחק שמיר שהודח בהצבעת אי-אמון. לאכזבתו המרה התברר לו כי לחתימה שניתנה או לא ניתנה לא היה כל ערך. החרדים, איש איש במצוות רבותיו, התכחשו להבטחות ופרס נותר בחוץ. השיעור שלמד באותם ימים לא הספיק לו כאשר סמך עליהם, שוב, שימלאו את הבטחתם "לפצותו" ולמנותו לנשיא המדינה כמה שנים מאוחר יותר.
 

לפרס היו יחסים מורכבים עם הדת ועם האנשים שייצגו אותה בעיניו. "כשאני יושב עם רבני מועצת גדולי התורה או עם חכמי ש"ס, נדמה לי שאני יושב באותה עת גם עם הסבא שלי", אמר לי פעם בריאיון. "הזקנים הלבנים, הדרת הפנים, נראים לי ממש כמו הסבא".
 

הסבא שעליו דיבר, אבי אמו, ר' צבי הירש מלצר, היה בוגר ישיבת וולוז'ין שבה למד עם חיים נחמן ביאליק, והוא נהג ללמוד גמרא עם שמעון משחר ילדותו. אביו, יצחק פרסקי, היה סוחר עצים אמיד וצאצא של רבי חיים מוולוז'ין. "סבי עיצב את עולמי כילד", נהג פרס לומר. "יהודי פיקח, גא ותקיף שהיה חזן ב'כל נדרי'. היה לו קול ערב. הוא נהג לשים אותי מתחת לטליתו ושם רעדתי. דמיינתי לעצמי שאני עולה לשמים ורואה את המלאכים, אך גם את השטן. ערב חריצת גורלות ביקש רחמים, והמנגינה שליוותה אותי, מנגינת 'כל נדרי', הייתה סוחטת לב".

הסב נרצח בשואה. "הוא היה בין אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי עץ ונשרפו חיים בתוכו כאשר טליתותיהם על כתפיהם", סיפר פרס בטקס 'לכל איש יש שם' ביום השואה האחרון בכנסת. לדבריו, הסב ליווה אותו אל תחנת הרכבת בדרכו לארץ ישראל שנים אחדות לפני השואה: "רגע לפני שהרכבת הגיעה הוא חיבק אותי בחום ולחש על אוזני 'בני, הישאר תמיד יהודי'. זו הייתה צוואה לכל חיי". 

וישניבה, העיירה שבה נולד פרס ושבה למד וגדל, הייתה עיירה יהודית. פרס גדל כנער דתי, חובש כיפה ומשתדל להיזהר בקלה כבחמורה. "התלהבתי מא-לוהים, הייתי משוכנע בקיומו, ירא מחמתו, נתלה באופקיו הרחבים והנעלמים". הוא מספר כי באחת השבתות הביא אביו מכשיר רדיו לביתם, והוא, הנער, נסער מחילול הקודש, ריסק את המכשיר לרסיסים. קנאי היה לשבת. לא רק גמרא למד פרס. הסבא חשף את נכדו גם לדוסטויבסקי, גוגול וטולסטוי, ולצדם י"ל פרץ, מאפו ופרישמן, שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. גם לנגן בכינור למד.

וישניבה הייתה גם עיירה "ציונית". היו בה ארגונים ציוניים ואגודות שקראו לעלייה וליישוב הארץ והלהיבו את דמיונם של הצעירים, וכך מצאה גם משפחת פרסקי את דרכה לארץ ישראל.
 

לאורך דרכו הפוליטית ניסה שמעון פרס לקיים את צוואת סבו בדרכים משלו. הוא תמך בבן-גוריון שהעניק פטור לבחורי ישיבה משירות בצה"ל והתנגד לשינוי הסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה. עם זאת סבר כי יש לעודד את החרדים להתגייס, ולאחר ביקור בישיבת הסדר ברמת הגולן דיבר בזכות "הצירוף הזה של תורה, עבודה וצבא".

הוא סיפר כי נכנס לבית הכנסת של הישיבה והתפעל. "בשעה שתיים לפנות בוקר כל בחורי הישיבה למדו תורה, ובמרחק קטן עמדו הטנקים שלהם. בכל רגע יכלו לקפוץ מעמוד הגמרא אל צריח הטנק. הייתה אווירה לא רגילה, לא מציאותית, היסטורית, אולי לא כל כך דתית, שכך גם אם יש לי דעות, הן אינן מוחקות את רגשותיי. מאוד התרגשתי".

בשנות השבעים נמנה פרס עם הנצים בחברי 'המערך' ו'העבודה'. לא התנחלות אחת בלבד יכולה להודות לו על קיומה. הוא היה בין המסייעים למפעל ההתנחלויות שהיה בחיתוליו, ולרב צבי יהודה קוק זצ"ל אמר: "הרב, בעניין יהודה ושומרון אני הולך אחריך".

אולם לאחר המהפך שבו עלה הליכוד לשלטון ב-1977, החל השמאל הישראלי לבדל עצמו מהתמיכה בהתנחלויות ואימץ את מדיניות הפשרה הטריטוריאלית. פרס היה ממובילי הקו הזה והדבר הביא לעימותים קשים בינו ובין הציונות הדתית והחרדים, שחברו לממשלות בגין ושמיר.

פרס המשיך להאמין בשילוב של מדינה יהודית ודמוקרטית. לרבנים הראשיים שנבחרו ב-1973 אמר: "הדמוקרטיה נולדה בעריסה יהודית". אט-אט החלה ההזדהות הכמעט מוחלטת בין "דתיות" ל"ימניות" לקנות לה שביתה במנעד הפוליטי במדינת ישראל, ופרס, שהפך תומך שלום נלהב, מצא עצמו בצדה השמאלי הקיצוני של המפה. התהליך הגיע לשיא בהסכמי אוסלו, שהשיחות שהובילו אליהם נעשו תחת מנהיגותו ובהשראתו, אולי אפילו מתחת לאפו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל. כך הפך פרס לאויב המוצהר של המחנה הדתי-לאומי ושל חלקים ימניים ביהדות החרדית.
 

באחד הוויכוחים הסוערים עלה פרס להשיב מעל דוכן הכנסת למתנצחים עמו ובדבריו נדרש אל התנ"ך, שאותו אהב ללמוד ולצטט. "לא כל מה שדוד המלך עשה על הגגות נראה בעיניי יהודי או מוצא חן בעיניי", צעק לעבר החרדים. היה זה האות לפתיחתה של מהומה רבתי. "איך אתה מעז פניך מול נעים זמירות ישראל", זעק ח"כ משה גפני. הדי ההמולה ההיא לא שככו זמן רב והאמירה הזו של פרס נחרתה עמוק בלבם של מנהיגי היהדות החרדית. הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שלא בחל מעולם באמירות קשות ובקללות, הזכיר כי הפרס נמנה עם העופות הטמאים. הרבנים מרדכי אליהו ובן-ציון מוצפי,  כינו אותו "הזה שלפני העזנייה" (על פי הפסוק בספר ויקרא "ואת אלה תשקצו... את הנשר ואת הפרס ואת העזנייה"). 

שעתם של החרדים לנקום בפרס הגיעה, כאמור, במרץ-אפריל 1990, במה שכונה אז "התרגיל המסריח". אחרי שפוטר מממשלת האחדות בראשות שמיר, בעקבות פגישה שקיים בלונדון עם המלך חוסיין ותחושתו של שמיר כי פרס חותר תחתיו, הצליח לגייס רוב ולהפיל את הממשלה בהצבעת אי-אמון. הנשיא יצחק נבון הטיל עליו את הרכבת הממשלה, ופרס ידע כי ללא החרדים הדבר לא יעלה בידו. המפתח לשאלה מי יהיה ראש הממשלה הבא, פרס או שמיר, היה נתון בידיו של כל חבר כנסת. פרס ניהל משא ומתן אינטנסיבי, ובסופו של דבר הצליח לשכנע את אגודת ישראל לחתום על ההסכם הקואליציוני.

היו אלה ימי ערב חג הפסח. בתל-אביב התקיים טקס חתימה חגיגי שבו נראו כל חמשת חברי "אגודה" חותמים על המסמך. לימים התברר כי חתימתו של לפחות אחד מהם, אברהם ורדיגר ז"ל, "נעלמה" מההסכם. כשהחתימות בידו הודיע פרס לנשיא כי הצליח להשיג רוב של 61 חברי כנסת וביקש לכנס את הכנסת כדי להודיע על הקמת הממשלה.

הוא לא הביא בחשבון שניים מחשובי הרבנים, שאף שהיו צהובים זה לזה עמדו כחומה בצורה בפני ממשלה בראשות פרס: הרב שך זצ"ל, מנהיג הליטאים, שזמן קצר קודם לכן נשא את "נאום השפנים" המפורסם שלו בהיכל 'יד אליהו' ובו גינה את "חברי הקיבוצים" ודרכם את השמאל כולו כמי שרחוק מכל ערכי דת בסיסיים; והרבי מלובביץ' זצ"ל, ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל - אברהם ורדיגר ז"ל ואליעזר מזרחי - סרו למרותו, ושביטא גם הוא התנגדות עזה להקמת ממשלת שמאל צרה.
 

באחד מימי הפסח, כאשר ארכת שלושים הימים שניתנו לפרס להרכבת ממשלה הלכה ותמה, נעלמו השניים. מישהו לחש על אוזניי כי ורדיגר נמצא בבית במושב של פאג"י (פועלי אגודת ישראל שהתאחדה עם אגודת ישראל) בדרום. ורדיגר, שהופתע מהעובדה שמקום מסתורו התגלה, סירב בעקשנות לומר כיצד יצביע. היה ברור כי הוא ממתין להכרעה שאמורה להתקבל בברוקלין, במעוז חב"ד בקראון הייטס.

אחרי "מארב" שנמשך כל הלילה מול דלת ביתו, הרשה לי בשבע בבוקר להיכנס ורמז שלא יוכל לתמוך בממשלה בראשות פרס. שידרתי את הדברים בשידור חי ב'קול ישראל' מתוך ביתו של ורדיגר, כאשר המאזינים יכלו לשמוע את רעייתו הצועקת ברקע, גם זאת בשידור חי: "זהו שקר! ההחלטה טרם התקבלה!" אולי משום שתמכה בכל לב בכניסת בעלה לממשלה. את השידור הזה שמע, מן הסתם, גם שמעון פרס, מאזין אדוק של 'קול ישראל', שהמשיך להאמין כי ורדיגר לא יתכחש לחתימתו, מבלי לדעת שמדובר בחתימה וירטואלית.

למחרת מצאתי גם את הח"כ הנעלם השני, אליעזר מזרחי. במקרה הזה לא היה צורך להתאמץ, הוא היה בביתו בלוד. גם הוא סירב לומר בשידור חי כיצד יצביע, אולם בני משפחתו היו נחרצים יותר: כחסיד חב"ד הוא לעולם לא יצביע בניגוד לעמדת הרבי מלובביץ'.

כעבור כמה ימים התייצב פרס בכנסת, שנקראה למושב פגרה מיוחד. המעמד אמור היה להיות חגיגי במיוחד. שמעון פרס, המפסידן הנצחי, עמד סוף-סוף להיות ראש ממשלה "מלא מלא", ללא רוטציה או הסתייגויות. אפילו סוניה פרס, הרעיה שנמנעה לחלוטין מלהיחשף בציבור, הגיעה למעמד המיוחל. אלא שמועד תחילת הישיבה נדחה שוב ושוב. החרדים טרם השיבו סופית. כעבור כמה שעות התברר לפרס כי החרדים בגדו בו. הרוב לתמיכה בממשלתו נמוג כלא היה. הישיבה בוטלה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ראו את פרס בוכה.
 

מאותו יום המשיכו יחסי פרס והחרדים לדעת עליות ומורדות, ואולם החשדנות וחוסר האמון היו תמיד ברקע.  בהקשר זה מפורסמת אמירתו של פרס ביחס לחרדים: "שלח לחמך על פני המים? מאפיות שלמות שלחתי להם". פרס המשיך לצאת ולבוא בחצרות האדמו"רים; הוא פיתח יחסי חיבה עם הרב עובדיה יוסף, שאמירתו כי פיקוח נפש עדיף על שטחים והכינוי שנתן לממשלת שמיר "ממשלת דמים" נשאו חן בעיני פרס, שראה בש"ס בעלת ברית לתהליך השלום שהוביל. כניסתה של ש"ס לממשלת רבין ב-1992 והסכמי אוסלו שבאו בעקבותיה הביאו לפריחה מחודשת ביחסי החרדים והשמאל. ש"ס אמנם נמנעה בהצבעה על הסכמי אוסלו, אך הימצאותה בממשלה בימים שבהם החל התהליך סללה את הדרך להשלמתו.

"כתבי הקודש, הקדושה, לא העלילה, היא שמילאה את חדרי לבי הצעיר", כתב פרס לימים. "הייתי קנאי למנוחת השבת, לכשרות של מהדרין, לתפילת שחרית, מנחה וערבית. דבר אחר כמעט ולא עניין אותי בימי ילדותי".

את מה שנותר בלבו מאותו מטען דתי רוחני שספג  בילדותו, רק הוא יודע. את הסוד הזה הוא לקח עמו אל קברו.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg