ראשי » יהדות » מגזין

כפר אדומים: דתיים וחילונים מסרבים להיות אויבים

האם החשיבות הקהילתית של בריכת שחייה יכולה להשתוות לזו של בית כנסת, ואיך יוצאים לבילוי בשבת בלי לחצות ברכב את מרכז היישוב. הקהילה הדתית-חילונית המשותפת בכפר אדומים נחשפת בספרו החדש של אלישיב רייכנר, “כאן חיים יחד“

קשה להתעלם מהדמיון הגיאוגרפי והטופוגרפי בין שניים מהיישובים הקהילתיים המשותפים הראשונים שהוקמו בישראל. גם כפר אדומים וגם תקוע ממוקמים בספר מדבר יהודה, בקו התפר שבין ההר למדבר. מעניין עד כמה לשממה המדברית שלאף אחד אין עליה בעלות, לשקט המרגיע, ולהרים הגבוהים שמקטינים את האדם, יש השפעה על היכולת לצור במרחב הזה חיבור בין זהויות שונות.

להקים יישוב לכלל ישראל, זה היה החזון של מוני בן ארי, ממייסדי כפר אדומים, היישוב הקהילתי המעורב הראשון לדתיים וחילונים. החלום על הקמת יישוב החל לקנן אצל בן ארי במהלך מלחמת יום הכיפורים שבה לחם כמפקד פלוגת סיור של השריון ברמת הגולן. מול הטנקים הסוריים גמלה בלבו ההחלטה להקים יישוב ממזרח לירושלים, במדבר אדומים.
 
בן ארי ביקש להעמיד במבחן את ההסכמה הלאומית סביב תכניתו המדינית של יגאל אלון שדגלה בהשארת בקעת הירדן בתחום ישראל. אחת מהשפעות המלחמה עליו הייתה איבוד האמון בהבטחותיהם של המנהיגים והכרה בכך שהעובדות ייקבעו בשטח על ידי פעילים. מיד לאחר המלחמה הוא החל לגבש חברים לגרעין התיישבות באזור של היישוב המקראי מעלה אדומים, על אם הדרך מבקעת הירדן לירושלים. בן ארי ביקש להקים יישוב שיערבב בין אוכלוסיות ללא חלוקה למחנות.

למרות שגדל בבית חילוני והתחנך בחינוך החילוני את עצמו הוא מתעקש להגדיר כ“יהודי מארץ ישראל“. ביישוב שחלם להקים הוא רצה לצור חיים משותפים כמו אלו שחווה כילד בירושלים. בן ארי גדל ברחביה בבית של אנשי חירות. אביו אריה אלטמן עמד בראש התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל לפני הקמת המדינה וכיהן כחבר כנסת מטעם סיעות חירות וגח“ל עד אמצע שנות השישים.

השכן ממול, מספר בן ארי, היה הרב בנימין רבינוביץ תאומים, מראשוני העורכים של האנציקלופדיה התלמודית. שכן אחר היה מורה דתי לאומי ושכן אחר היה צלם חילוני. “היה לנו מיקרוקוסמוס של החברה ברחוב רמב“ן וזה היה יותר מאשר חיים בדו קיום של נימוסים והליכות אלא ממש חברות. חשבתי שזו מציאות החיים הנכונה. אני לא מאמין בדו קיום אלא בחד קיום, בחיים משותפים של אנשים עם זהות שונה“.
 
ממשלת רבין הראשונה שראתה חשיבות בעיבויה של ירושלים ממזרח, קיבלה החלטה כבר בסוף 1974 להקים אזור תעשייה במעלה אדומים שיכלול גם מגורים לעובדים במקום. בחודש מרץ 1975 הגיעו 40 מחברי גרעין מעלה אדומים לגבעה המיועדת למחנה העובדים וקבעו עובדות בשטח באמצעות מבנים טרומיים ושתילים לנטיעה. הממשלה ביקשה לפנות את המתנחלים אך בסופו של דבר, המהלך הצליח וההתיישבות באזור יצאה לדרכה.

עם הזמן חל פיצול בקרב המתיישבים בגבעה שנקראה לימים מישור אדומים. קבוצה אחת ביקשה להקים עיר ויצאה ממחנה העובדים להקים את העיר מעלה אדומים. קבוצה שניה, קטנה יותר, בראשותו של מוני בן ארי ביקשה להקים יישוב קהילתי כפרי והקימה אגודה בשם מעלה אדומים ב‘ כדי להוציא לפועל את חזונה. משתיים עשרה משפחות בשלבים הראשונים צמח גרעין היישוב לכעשרים משפחות, דתיות וחילוניות, שעלו בספטמבר 1979 לאחת הגבעות הצופות על ואדי קלט כדי לייסד במקום את כפר אדומים.  

עוד קודם לעלייתם לקרקע ניסחו משפחות הגרעין בתקנון את חוקי החיים המשותפים ביישוב. בנוגע לצביון השבת למשל, נקבעו מספר סעיפים. לא יהיה חילול שבת במפעלים ומוסדות השייכים לאגודת היישוב וכן במוסדות ציבוריים ובכל מפעל שבתחום היישוב. כל חבר או תושב יהיה חופשי לנהוג כרצונו בשבת ובחג בתחומי הפרט הכוללים ביתו וחצרו.

לא תהיה תנועת רכב בשבת ובחג במרכז המסחרי החינוכי והמנהלי של האגודה והאגודה תתכנן את רשת הכבישים בצורה כזאת שכל חבר החפץ בכך יוכל לבוא ולצאת מביתו ואל ביתו ברכבו בשבת ובחג מבלי לחצות את המרכז. כל מתקני הספורט, לרבות ברכת השחייה, יהיו פתוחים בשבת ובחג להנאת החברים אולם לא יימכרו כרטיסים לאירועים ספורטיביים ולא יימכרו מצרכים. מבני הציבור יהיו פתוחים לציבור לאירועים תרבותיים וחברתיים שאינם כרוכים בחילול שבת וחג כגון הרצאות, שירה בציבור וכדומה.

כפר אדומים, ההצצה ליישוב
 

בן ארי מציין שני עקרונות מרכזיים להצלחתם של החיים המשותפים. “העיקרון הראשון הוא שצריך לרצות לחיות ביחד באופן פעיל, ולא רק להסכים לחיים משותפים. רק כשיש רצון פעיל אפשר לעמוד בעומסים וברעידות אדמה חזקות. העיקרון השני הוא שאסור להיות פרווה ולוותר על הזהות. יש בשר ויש חלב, יש בית כנסת ויש רב. כל אחד צריך לבוא עם המטען שלו ולקבל את המענה שהוא זקוק לו“.

המבחן האמיתי והחידוש העיקרי של כפר אדומים, מבחינתו של בן ארי, היה מערכת החינוך המשותפת שהוקמה זמן קצר לאחר הקמת היישוב. מכיוון שהחשש הגדול יותר מהחינוך המשותף היה נחלתן של המשפחות הדתיות, הסכימו המשפחות החילוניות שבית הספר ישתייך לחינוך הממלכתי דתי והמנהלים והמחנכים בו יהיו מהזרם הדתי. חילונים כמו בן ארי יכלו ללמד בבית הספר רק מקצועות כלליים ולא יהדות.

בן ארי שעבד אז בתנועת ההתיישבות ‘אמנה‘ בחר ללמד שיעורי מולדת בבית הספר. “אם היו שואלים אותי בצעירותי מה המקצוע האחרון שאעסוק בו הייתי אומר מורה, אבל רציתי להיות שותף להקמת החלום האמתי המזוקק שלי“. שבועות ספורים לאחר שהחל ללמד, נקרא בן ארי לפגישה עם המפקח של החינוך הדתי באזור. “המשפט הראשון שלו היה ‘אני מבין שאתה חילוני‘.

בתגובה ביקשתי ממנו שייתן לי אישור בכתב לחילוניותי והוא נשנק. הוא כנראה חשש שאני מגדל אפיקורסים אבל אני לא אפיקורס ואם הוא היה בודק הוא היה מגלה שלא גידלתי אפיקורסים“. בן ארי לא היה שלם עם ההחלטה שמנעה ממנו ומחבריו גלויי הראש לנהל ולחנך בבית הספר המשותף, אבל הוא משוכנע גם היום שההחלטה הייתה בלתי נמנעת בעת הקמת בית הספר. את התיקון לאותה החלטה הוא מוצא בהחלטות שהתקבלו עם הקמת התיכון בכפר אדומים. בניגוד לבית הספר היסודי, התיכון, כך החליטו התושבים, ישתייך למערכת החינוך הממלכתית ויהיו בו גם מנהלים ומחנכים שאינם דתיים.

אחת המשפחות שגויסו על ידי מוני בן ארי לגרעין המייסד של כפר אדומים הייתה משפחת מרידור. סלי מרידור הכיר את מוני בן ארי מילדותו בירושלים. גם הוא, כמו בן ארי, גדל במשפחה רוויזיוניסטית מוכרת. אביו אליהו מרידור, היה מראשי האצ“ל, ממייסדי תנועת החירות וחבר כנסת מטעמה בשנות השישים.

סלי ואשתו נעה הצטרפו לגרעין של כפר אדומים לפני עלייתו לקרקע. הם היו מודעים לחזון היישוב המשותף אבל לדברי מרידור זה דווקא לא היה המניע המרכזי להצטרפותם לגרעין. “אנחנו נישואים של ימין ושמאל“, הוא מספר. “אשתי בת קיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר ואני משפחה בית“רית. הרעיון שאפשר לחיות ביחד לא היה זר לנו למרות שהפערים והניגודים בינינו לא היו בסוגיות של דתיים וחילונים“.

נעה מרידור שגדלה בקיבוץ רצתה לגור ביישוב כפרי. סלי הירושלמי רצה להישאר לגור בעיר והפשרה הייתה יישוב קהילתי בחגורת ההגנה של ירושלים, באזור שאינו מאוכלס על ידי ערבים. חודשים ספורים לאחר הצטרפותם לגרעין, מונה סלי למזכיר היישוב. כמו חברו בן ארי, גם מרידור סבור שהחידוש העיקרי של כפר אדומים לא היה במגורים המשותפים אלא בחינוך המשותף. במערכת החינוך המשותפת שהוקמה בכפר הוא רואה הוכחה לכך שהחיבור בין דתיים לחילונים בזמן הקמת היישוב לא נבע רק מצורך לגייס את מכסת המשפחות שנדרשה אז להקמת היישוב החדש, אלא גם מתוך חזון משותף.
 

החזון על פי מרידור היה חיים משותפים של דתיים וחילונים מתוך תפיסה שניתן למצוא מכנה משותף מבלי לוותר על הזהות השונה. “האמירה הייתה שאנחנו עם אחד. יש בינינו הרבה דברים משותפים ברמה האנושית והלאומית, ויש הבדלים בתחום הדתי. הבעיה היא שאנחנו משעבדים את החברה כולה לחיים נפרדים משני עברי מחיצה כדי להגן על הזהות השונה. בשביל לשמור על עשרת האחוזים של השונות, אנחנו מסכנים את מאה האחוזים של היחד“.

כפר אדומים, לדברי מרידור, ביקש להציג מודל של הנמכת גדרות ויצירת כבוד הדדי משני צדי הגדר המונמכת, תוך מיצוי המכנה המשותף בתחומים שאינם שנויים במחלוקת. התפיסה הזאת באה לידי ביטוי מעשי בתחום החינוך בהחלטה שרוב התכנים יילמדו במשותף ורק מיעוט התכנים השונים בתחום היהדות יילמדו בנפרד.

בהקשר הזה, מרידור מזהה שינוי בין דור המייסדים של כפר אדומים לבין הדור השני. “בשיח שלנו לא היה חיפוש משמעותי של מכנה משותף תרבותי. היום יש יותר ניסיונות לצור מרחבים משותפים חדשים. אנחנו הסתפקנו במרחבים הקיימים“. מרידור מסכים שהשינוי בין הדורות נובע בעיקר משינויים שחלו בחברה הישראלית בתחום הזהות היהודית. מחברה דיכוטומית שבה הזרמים הדתי והחילוני היו ברורים יותר, לחברה שבה יש מנעד רחב של זהויות דתיות שמטשטשות את הגבולות הברורים בין הזרמים.

מרידור מעניק תעודת כבוד לצבור הדתי המתגורר ביישובו על שני מהלכים שהתרחשו בעשור האחרון. המהלך הראשון הוא ההסכמה שבתיכון המקומי, בניגוד לבית הספר היסודי, יחנכו גם מחנכים שאינם דתיים. “בעיני זו הוכחה שהציבור הדתי ביישוב מרגיש מספיק בטוח וחזק וכבר לא זקוק להגנות ולחישוקים פורמליים. אנשים מבינים שמחנך חילוני לילדם הוא לא חיסרון“. המהלך השני הוא ההחלטה שהתקבלה ביישוב להעניק העדפה לקליטת משפחות חילוניות, בעקבות היווצרות רוב דתי ביישוב. “גם התושבים הדתיים שהיו שותפים להחלטה רואים חשיבות וערך ביישוב המעורב ורוצים לשמר את הערך הזה“.

שלוש בנותיו של מרידור התחנכו בבית הספר בכפר אדומים והוא משוכנע בהשפעה החיובית של החינוך המשלב על זהותן. “הבנות שלי מאוד שונות אחת מהשנייה אבל כולן פתוחות, סובלניות, וסולדות מתפיסה סטראוטיפית ומשנאת האחר. הן קיבלו מטען משמעותי בחינוך המשותף והן מחוברות יותר למורשת היהודית“.
 

מרידור גם שבע רצון מהעיסוק הנרחב ביהדות בחינוך המשלב, בהשוואה למערכת החינוך החילונית. “התפיסה שהמסורת היהודית היא עניין של דתיים בלבד היא מסוכנת כי היא מרחיקה אנשים לא רק מהדת אלא גם מהעם. הסיבה הראשונה שאצלי בבית יש מזוזה היא הכרזה שיש פה בית של יהודים. זו קודם כול השתייכות לאומית ומהבחינה הזאת המזוזה יכולה גם להיות ריקה ללא קלף.

"אבל יש עוד סיבה למזוזה הזאת. אני רוצה שהבית שלי יהיה בית שכל יהודי מרגיש נוח להיכנס אליו ובשביל זה צריך להיות גם קלף בפנים, קודם כול בשבילו. כשהייתי ילד, הרב אריה לוין הגיע לביתנו כדי לברך את אחותי לרגל בת המצווה שלה. בכניסה לבית הייתה מזוזה אבל לא בחדר של הבנות ואבי הרגיש לא בנוח כשר‘ אריה הניח את ידו באופן טבעי על מקום המזוזה במשקוף. מיד אחר כך הוא רץ לקבוע מזוזה בכל החדרים.
 
"אני רוצה שאנשים גם ירצו לדעת מה כתוב במזוזה גם אם הם לא מאמינים במה שכתוב שם. המזוזה צריכה לעניין אותנו כיהודים והיא גם הזדמנות לעיסוק בשאלות אנושיות וחברתיות כמו למשל ייחוס קדושה לכתבי קודש במקרים של אסונות“.

איילת, בתו של סלי מרידור, הגיעה לכפר אדומים בהיותה בת חודש ולמדה בבית הספר היסודי ביישוב. בבגרותה עזבה את היישוב לצורך לימודים אך חזרה אליו לאחר לידת בנה הבכור. היא מספרת שגם בתקופת מגוריה בתל אביב היה לה ברור שתחזור לגור בכפר אדומים מתוך תפיסה שחיים בקהילה הטרוגנית הם חיים טבעיים ונכונים יותר, ושיש בהם גם חשיבות חברתית. לאחר תקופה קצרה, החלה מרידור להיות פעילה בחיי היישוב מתוך אמונה שהקהילה היא הפלטפורמה האולטימטיבית ליצירת חיים משותפים. התפקיד הראשון שמילאה היה ניהול הבריכה ביישוב.

 
הבריכה של כפר אדומים היא לא סתם בריכת שחייה. במובן מסוים, עד כמה שזה נשמע בעייתי, היא נועדה להיות התשובה החילונית לבית הכנסת של הדתיים. כבר בשנותיו הראשונות של היישוב נוצרה סימטריה מסוימת בין המבנים כשכל תושב נדרש לשלם סכום כסף עבור שני מבני ציבור עתידיים - בית כנסת ובריכת שחייה. הצורך לצור מקום כינוס חברתי חזק במקביל לבית הכנסת הוא צורך מובן כשמדובר ביישוב מעורב. ביישוב דתי המרכז החברתי הוא בדרך כלל מבנה בית הכנסת אך ביישוב ששואף לצור קהילה מעורבת זו בעיה להגדיר את בית הכנסת, מוסד דתי מובהק, כמרכז הקהילה.

ואכן, הבריכה בכפר אדומים משמשת לא רק כמקום לשחות בו אלא כמקום מרכזי להתכנסות חברתית. אפשר למצוא את הביטוי לכך גם בכללים שנקבעו לשעות המשפחה, שהן רוב שעות הפעילות בבריכה. בשעות אלו מתבקשים הרוחצים שנמצאים מחוץ לבריכה ללבוש בגד עליון מעל בגד הים כדי שכולם ירגישו בנוח להשתתף במפגש החברתי שמתקיים במתחם.

כמנהלת הבריכה החליטה מרידור להרחיב את הפעילות במקום כדי להעצים אותו כמוקד חברתי של הקהילה. היא קיימה במתחם הבריכה אירועים בחגים והעבירה לשם את כל פעילויות התרבות של הקיץ. אחרי ניהול הבריכה, ניהלה מרידור את אגף הגיל הרך ביישוב ולאחר מכן במשך שלוש שנים שימשה כמנהלת הקהילה של היישוב.

כבר בשלבים הראשונים לעבודתה היא התוודעה לסדקים במרקם הקהילתי ביישוב שלא הייתה מודעת לקיומם. “הופתעתי לשמוע את אחת התושבות הוותיקות ביישוב משתמשת בביטוי ‘הקהילה הדתית חושבת‘. שאלתי אותה בתמיהה מתי נוצרה ביישוב קהילה דתית. לתומי חשבתי שאין ביישוב קהילה דתית אלא רק קהילה אחת מעורבת“.
 

באותה תקופה התקיים ביישוב דיון על הקמת בית כנסת נוסף בעקבות חוסר מקום בבית הכנסת היחידי שפעל אז ביישוב. מרידור מספרת שהחשש שלה מהתגבשותה של קהילה דתית בתוך היישוב המעורב הביא אותה לתמוך בהקמת בית כנסת נוסף. “אמרתי אז שעדיף שיקומו כמה שיותר בתי כנסת שיפזרו את התושבים הדתיים וימנעו מציאות של קהילה דתית אחת חזקה מול קהילה חילונית לא מספיק מגובשת“.

מרידור שמה לעצמה כמטרה מרכזית לחזק את המרקם הקהילתי המשותף ביישוב. היא הגדילה את מספר האירועים היישוביים ובנוסף פעלה להעצמת העיסוק בתוכני יהדות בקהילה, מתוך תפיסתה שיצירת שיח יהודי פלורליסטי היא אחת ממטרות הקהילה המשותפת.

“לפני 35 שנה כשכפר אדומים הוקם, הבשורה של דור המייסדים הייתה סובלנות. השיח היהודי לא היה נוכח בקהילה. אחרי שהוקמה פה מערכת חינוך משותפת למופת ממעון עד תיכון, ובנוסף מכינה קדם צבאית ומדרשה, הגיע הזמן שגם המרחב הקהילתי יהיה חלק מהשיח היהודי הפלורליסטי ולא יסתפק רק בשיח של סובלנות. הדור השני בכפר אדומים מדבר בשפה שונה מהדור הראשון של היישוב. הוא מושפע מהחברה הישראלית שחווה תהליכי התעוררות בתחום היהדות, גם אצל חילונים וגם אצל דתיים מכל הסוגים“.

אמירה פרלוב מנהלת בית הספר בכפר אדומים, הצטרפה ליישוב עם בן זוגה מאיר שש שנים לאחר הקמתו. החיים ביישוב קהילתי קסמו להם אבל הגורם העיקרי שהביא אותם מירושלים לכפר אדומים הייתה החינוך המשותף. כשבתם הבכורה הגיעה לגיל חינוך הם העדיפו את בית הספר הייחודי שבכפר אדומים על פני החינוך הממלכתי דתי, למרות היותם משפחה דתית.

גם אמירה וגם מאיר גדלו באווירה פחות מופרדת ומבחינה בין זרמים. מאיר גדל עד גיל 14 בארה“ב, שם למד בבית ספר יהודי שבו למדו לא רק תלמידים דתיים. אמירה גדלה בבית מסורתי ממוצא מרוקאי ברמת אביב ונשלחה על ידי הוריה לבית ספר ממלכתי. כשהייתה בכיתה ג‘ סבל בית הספר שלה ממצוקת מקום. למשך שנה, עד להשלמת בנייתן של כיתות חדשות, נשלחו אמירה וחבריה לכיתה ללמוד בבית הספר הממלכתי דתי באותה שכונה. “האם במדינת ישראל של היום אפשר לדמיין פתרון פשוט כזה?“. תוהה פרלוב.
 

“האם במציאות הנוכחית של החברה הישראלית ייתכן שיתוף פעולה כזה בין בתי ספר שכנים מזרמים שונים?“. בגיל תיכון נשלחה פרלוב לתיכון אליאנס בתל אביב. בגיל 16 היא החלה בהדרגה לשמור מצוות אבל גם לאחר התחזקותה הדתית היא התחמקה מהגדרות. “אף פעם לא חייתי בתודעה של דתייה או של חילונית ותמיד הפריע לי שרוצים להגדיר אותי“.

פרלוב שמנהלת את בית הספר היסודי בכפר אדומים משנת 2004 מאמינה בחינוך למורכבות. “העולם הולך ומצטמק“, היא מזכירה במאמר שכתבה על בית הספר בכפר אדומים. “ילדים בכל המגזרים חשופים כיום יותר ויותר לתוכני התרבות של העולם המערבי. אי אפשר שלא לחנך למורכבות, לגמישות, להבחנה בין עיקר לטפל. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות חיים מורכבים ומפגש עם האחר כבר בבית הספר“.

פרלוב גם מאמינה שילדים מבינים מורכבות טוב יותר מהמבוגרים. מהיכרותה, הם בוחרים חברים לפי מידת העניין האישי שלהם מבלי לבחון אם יש או אין כיפה לראשו של החבר ומבלי לתת דעתם יותר מידי לאורח חייו. היא מספרת שאחד מילדיה החל להתעניין בזהותו הדתית של אחד מחבריו הטובים שהתחנך אתו מגיל המעון, רק בהיותו בן עשר.

כשהיא נשאלת על בוגרי בית הספר, פרלוב בוחרת להזכיר קודם את בני הדור השני של כפר אדומים שמתחנכים בבית הספר. “יש פה הרבה בנים ממשיכים ומורות שלמדו בבית הספר בעצמן. לא מעט מהבוגרים של בית הספר פעילים בעולם המכינות הקדם צבאיות המעורבות. אני חושבת שאנשים שגדלו כאן בבית הספר יצאו עם הבנה קצת יותר מורכבת של היהדות במדינת ישראל. יש להם יותר הבנה חברתית ויכולת להסתדר עם שונות ואני נוטה להאמין שהם אנשים מעורבים ואכפתיים מעל הממוצע“.
 
הרב גבי גולדמן, הרב של כפר אדומים, מצהיר שהפך להיות רב היישוב ללא שום כוונה מוקדמת. הוא הגיע עם אשתו ליישוב, שנה לאחר הקמתו, כזוג צעיר, בגלל הקרבה של הכפר לישיבת מעלה אדומים שבה למד. בשבת הראשונה שלהם ביישוב, השתתף גולדמן בלימוד משותף של הלכות שבת שהתקיים אחר הצהריים. “כל אחד קרא הלכה אחת בלי להסביר והעביר את הספר, ‘שמירת שבת כהלכתה‘ לזה שישב לצדו. הייתי אברך צעיר שלמד כמה שנים בישיבה והתחלתי להסביר מעט את ההלכות אז הלומדים ביקשו שאשאיר את הספר אצלי, ואלמד את כולם“.

לאחר כשנה חשבו בני הזוג גולדמן לעבור לדירה שרכשו באותה תקופה בשכונת מצפה נבו שהוקמה בסמוך לישיבת ההסדר מעלה אדומים. “היישוב היה קטן ובקושי היה מניין לתפילת שחרית. הרגשנו שהאווירה מדי ‘פרווה‘ בשבילנו“. כשהודיעו על העזיבה הגיעו אליהם מספר חברים מהיישוב כדי ללחוץ עליהם להישאר.

“אחד התושבים החילונים אמר לי: אם אחד כמוך לא יכול להיות לחיות פה, אז אולי בכלל אי אפשר ליישם את הרעיון של יישוב לכלל ישראל“. בני הזוג גולדמן החליטו להישאר ביישוב ונקלטו כחברים. עם הזמן, החל הרב גולדמן להעביר שיעורי תורה נוספים ביישוב, ללמד בבית הספר המקומי ולדאוג לצורכי הדת. לאחר כשבע שנים הוא נבחר על ידי התושבים ל‘מנהיג רוחני דתי‘.

כדי להסביר מה הם בשבילו החיים המשותפים בכפר אדומים הרב גולדמן מבחין בין כמה סוגים של חיבור בין קבוצות חברתיות שונות. “יש חיבור תועלתני שנוצר לצורך מטרה משותפת. יש חיבור של התמזגות מלאה לקבוצה אחת ויש חיבור בין קבוצות שונות ששומרות על זהותן וזה החיבור בכפר אדומים. ההתמודדות עם השונות היא מורכבת אבל כשאתה לומד להכיר את האנשים וחי אתם במשך שנים אתה לא מסתכל עליהם במבט חיצוני. ילד בכפר אדומים גדל באופן טבעי למציאות שבה מתייחסים קודם כול לאדם עצמו ופחות לזהותו הדתית, ואני שמח שהילדים שלי גדלו כאן ושהם מגדלים כאן את נכדיי“.

לאחר למעלה משלושים שנה בכפר אדומים גם הרב גולדמן מזהה שינוי חברתי ממצב של דיכוטומיה בין שני זרמים להתקרבות מהקצוות אל עבר מרכז משותף, ופחות מוגדר. “בתוך המרכז הגדול שנוצר יש פחות מחויבות להלכה ויותר רצון ללימוד תורה. אנשים אוהבים ללמוד אבל לא רוצים להתחייב. התהליך הזה קשור יותר לתהליכים שמתרחשים בציבור הדתי שנובעים מההעצמה של הפרט, ופחות לתהליכים בציבור החילוני“.

הרב גולדמן מבהיר שהוא אינו משמש כשומר חומות וכמשגיח הלכתי ביישוב. “אני בא ללמד, אני בא לעזור, אבל אני לא לוקח אחריות על אף אדם כי אני מאמין בחירות האישית של כל אדם. גם בבית הפרטי שלי אני מתנהל כך. כשהבנים שלי הגיעו לגיל בר מצווה הבאתי להם תפילין ואמרתי: זה העסק שלכם. לא שלי. כפייה היא דבר לא נכון גם מבחינה עקרונית וגם מבחינה מעשית. אני כן מדבר לפעמים על ערך המחויבות אבל אני מעלה את זה יותר כנושא לדיון ציבורי ולא כהוראה. אדם צריך לקחת אחריות על חייו הרוחניים, במיוחד במקומות מורכבים כמו יישוב משותף או בית ספר משותף. הרב לא אמור לעשות את זה במקומו“.
 

כשהרב גולדמן נשאל על החיבור שלו כרב עם התושבים החילונים ביישוב, הוא כופר בהנחה שתפקיד הרב רלוונטי רק לציבור הדתי. “כולם באים אליי לשאול שאלות, גם תושבים חילונים. היום יש דווקא הרבה דתיים שלא שואלים ופוסקים לעצמם כי האדם היום יותר אוטונומי ורוצה לפרש את ההלכה בעצמו“.

גם העובדה שהחילונים פוקדים פחות את בית הכנסת אינה פוגעת בקשר שלו עם הציבור החילוני כי לטענתו מרבית עבודתו של רב אינה נעשית סביב בית הכנסת. “רוב עבודתו של רב היא מול אנשים וזה לא משנה אם הם דתיים או חילונים. אנשים באים לדבר איתי כשקשה להם, וכשיש להם בעיות משפחתיות, כלכליות, או רפואיות. אנשים חזקים יותר באים פחות ואנשים שזקוקים לעזרה יבואו יותר וזה בכלל לא משנה אם הם דתיים או חילונים. זה נכון שדתיים פונים גם בשאלות הלכתיות אבל גם אדם חילוני מגיע לשאול איך שמים מזוזה, איך עושים חנוכת בית, מה עושים בשבעת ימי אבל או בחתונה“.

תרצה, בתו של הרב גולדמן נשואה לאוריאל בנו של פרופסור אריה אלדד שלמד אתה יחד מגיל הגן. היום לומדת בתם השלישית בגן שבו הם למדו יחד. “החתן שלי הוא דתי לכל דבר, אבל לא תמיד הוא חובש כיפה“, מספר הרב גולדמן. כמעט ארבעים שנה חלפו מאז הגיע גולדמן למחזור הראשון של ישיבת ההסדר מעלה אדומים, לפני שהוקם כפר אדומים, ומאז הוא חי באותו אזור. “קשה לי עם המדבר, לפעמים אני מסתכל על האבק ועל היובש ושואל את עצמי מה אני עושה כאן. מה שמחזיק אותי כאן זה ההרכב האנושי המדהים של היישוב“.

 
זאב אליצור הוא אחת הדוגמאות לדור החדש של כפר אדומים. הוא בן למשפחה דתית ירושלמית שהתחנך בחינוך הדתי אבל לאחר התיכון החליט להסיר את כיפתו ולהישאר דתי ללא הצהרה חיצונית. “הסרתי מעליי את האפוטרופסות של הרבנים כי לא התאים לי שקובעים בשבילי במה אסור להאמין ובמה מותר. אדם חילוני כנראה יגדיר אותי כדתי אבל אני מגדיר את עצמי כיהודי“.

אליצור סבור שההבחנות בין דתיים לחילונים אינן רלוונטיות היום. “אין באמת חילוניות כי הניסיון לכונן זהות יהודית אנטי מסורתית נכשל. אני גם לא מקבל את ההפרדה שמנסים לעשות בין יהדות כדת ליהדות כתרבות“.

אשתו של זאב, גיתית, גדלה ביישוב הדתי אלון שבות ובניגוד אליו, היא כן מגדירה את עצמה כדתייה. היא חיפשה יישוב סמוך לירושלים. הוא חיפש מרחב הטרוגני שיתאים לזהותו הדתית הבלתי מוגדרת, וכך הם הגיעו בראשית שנות האלפיים לכפר אדומים. אליצור לא מחפש את המפגש בין הזהויות השונות אלא יותר את המרחב המטשטש שבו לא מייחסים חשיבות לחבישת כיפה. הוא מודע לכך שאנשים כמוהו, שמטשטשים את הדיכוטומיה, מקשים על רצונם של חלק מתושבי היישוב לשמור על איזון בין דתיים לחילונים.
 
“החילונים הופכים למיעוט קטן לצד הדתיים והבלתי מוגדרים והרצון לשמר איזון מעלה את הביקוש לחילונים ‘אמתיים‘, שלא שומרים שבת בסתר. אני מודע לבעייתיות שהטשטוש מייצר אבל אני באמת מאמין שאבד הכלח על ההגדרות של דתיים וחילונים“, אמר.

אליצור מודע גם לקושי לייצר ביישוב מעורב מוקד קהילתי שאינו בית כנסת, אבל הוא לא חושב שיש לכך פתרון. “בית כנסת זה מוסד נפלא. זו יצירה גאונית שאי אפשר למצוא לה אלטרנטיבה. אני מבין ללבו של החילוני שלא פוקד את בית הכנסת כמוני. אם זה לא היה נשמע פטרוני הייתי מציע לו שיבוא גם הוא, אפילו רק בשביל המפגש החברתי“.

בראשית שנות התשעים הוקמו לצדו של כפר אדומים שני יישובים משותפים נוספים, נופי פרת ואלון. שלושת היישובים הפכו לגוש משותף, המכונה גם גוש אדומים, שחולק מערכת חינוך משותפת ותנועת נוער של ‘עדת הצופים‘, החטיבה הדתית של תנועת הצופים הארצית. כיום מתגוררים בשלושת היישובים בגוש למעלה מחמשת אלפים תושבים.

הרב דני סגל מכהן כרב היישוב אלון שבגוש אדומים מאז שנת 2010. ליישוב הוא הגיע עם משפחתו שמונה שנים קודם לכן מירושלים מתוך רצון לגור ביישוב מעורב לדתיים וחילונים. “גדלתי בשכונה כזאת בירושלים, והדרכתי בסמינריונים של תנועת גשר. האידיאולוגיה כאן מצאה חן בעינינו“.

כמו כל יישוב משותף, גם היישוב אלון נדרש לסוגיית המוקד הקהילתי. סגל מספר שהתושבים הקדישו לכך מחשבה רבה כשבנו את בית הכנסת של היישוב לפני מספר שנים. בית הכנסת נבנה במרכז היישוב, מעל מבנה ציבור, סמוך לספרייה ולמתקני הג'ימבורי.

“המטרה הייתה להביא את האנשים לאותו מרחב של זמן ומקום, גם אם הם לא עושים שם את אותו דבר. תחת הכותרת ‘שבת אלון‘, למבוגרים יש תפילה ויש שיעור ויש פינת קפה, ולילדים יש תפילת ילדים, שעת סיפור ומתקני ג‘ימבורי לשחק בהם. אנחנו לא רוצים לשבור את המרכזיות של בית הכנסת אלא להוסיף עוד דברים סביבו“.

היישוב אלון
 

מבנה בית הכנסת עצמו תוכנן כך שיתאים למגוון התושבים ביישוב ויש בו מרפסת גדולה ומבואה. “אמרנו לאדריכל שהאנשים אצלנו קשורים לבית הכנסת ברמות שונות, וביקשנו שיבנה בית כנסת שיכול להתאים לכולם. ובאמת, יש אנשים שמתפללים במבואה ויוצרים לעצמם תפילה ללא מחיצה בין גברים לנשים ויש אנשים שנמצאים במרפסת או בחוץ עם הילדים“.

גם באלון מתמודדים עם מציאות של קהילתיות יתר בקרב התושבים הדתיים. סגל סבור שלא צריכים להילחם בקהילתיות של התושבים הדתיים ולנסות לשבור אותה אלא לנצל אותה לטובת הקהילה כולה. כרב היישוב, הוא פועל במגוון דרכים ליצירת קשר משמעותי עם מגוון התושבים. הוא מעביר שיחות בגני הילדים, מקיים בית מדרש להורים וילדים בתיכון של כפר אדומים בו לומדים גם ילדי היישוב, ונוסע לבקר את נערי ונערות היישוב במסגרות הקדם צבאיות בהן הם לומדים.

יוזמה נוספת ומקורית שלו הייתה מסע משותף לפולין של המבוגרים ביישוב. “הגיעו למסע גם הרבה תושבים חילונים וזו הייתה הזדמנות עבורי לצור קשר עם מגוון של משפחות ביישוב מתוך חוויה משותפת חזקה“. כדי שמפגשי היומיום שלו עם התושבים לא יהיו רק סביב שיעורי תורה ותפילות, יזם סגל שיעור שבועי שמתקיים בספריה תחת הכותרת "ישוב הדעת" ועוסק במגוון של נושאים. “הספרייה היא מקום ניטרלי מאוד נעים והמטרה של השיעור הזה הייתה לקיים מפגשים טקסטואליים או לימודיים שהם לאו דווקא תורניים“.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg