לא ידעו, לא שמעו: העסקנים שקידמו את מצגר מנסים לתרץ
על רקע הרשעת יונה מצגר, הפעילים שמשכו בחוטי בחירתו למשרת הרב הראשי לישראל מגוננים על ההחלטה, וטוענים כי זו התקבלה בתום לב ומשיקולים הלכתיים. בדיקת השתלשלות המינוי מעמידה את האמירות בסימן שאלה
אישור עסקת הטיעון בין הרב הראשי לישראל לשעבר יונה מצגר ובין פרקליטות המדינה, שבמסגרתה יישלח מצגר לשלוש שנים וחצי במאסר בגין עברות שוחד בהיקף של מיליוני שקלים, עבר בשקט בתקשורת החרדית.שם יודעים לגבות רבנים שסרחו, אבל בכל הנוגע למצגר התאפיינו הדיווחים בענייניות חריגה, כביכול לא מדובר במי שגדול הדור הליטאי דאז, הרב יוסף שלום אלישיב, ראה בו מתאים לשמש ראש המערכת הרבנית של מדינת ישראל.
המושכים בחוטים באותם ימים, אנשי ביתו של הרב אלישיב המנוח, הוחלפו בינתיים במוקד כוח אחר, נאמניו של המנהיג הנוכחי הרב אהרון לייב שטיינמן. כל אחד מהם פרש לענייניו והתמקם בעמדה נוחה משלו, וכעת הם מעדיפים למלא את פיהם מים בנוגע לבחירה ההיא.
אחד מהם, חיים כהן, מכהן כיום כיו"ר הדירקטוריון של 'קו עיתונות דתית', רשת מקומונים חרדית נפוצה, כך שפלטפורמה להבעה עצמית לא חסרה לו. אבל הרב אלישיב כבר איננו ומצגר בדרך לכלא, ואיש איננו מעוניין לחזור ולפשפש בהחלטה להתייצב מאחורי אדם שהמיט קלון על מוסד הרבנות הראשית, אף שבדיקה קצרה קודם מעשה הייתה מעלה כי לא מדובר בטלית שכולה תכלת.
אז איך כל זה קרה? הנרטיב החרדי הרשמי טוען כי הרב אלישיב חשש שהמועמד הדתי הרב יעקב אריאל, רבה של רמת-גן ומחשובי הרבנים בציונות הדתית, יערוך שינויים במדיניות ההלכתית בשנת השמיטה. בשל החשש הזה, ובלית ברירה, הוחלט לתמוך במצגר.
על פי הסיפור הזה, ההתנגדות לאריאל הייתה הלכתית טהורה, איש מאנשי ביתו של הרב אלישיב לא ידע על החששות הנלווים לאישיותו של מצגר, הבחירה בו הייתה משיקולים ענייניים, ולא היה בנמצא מועמד אחר שיהיה גם ראוי וגם תואם את העקרונות החרדיים. אבל בשיחות עם שורת אישים שהיו מעורבים אז בתהליך, כל אחת מהטענות נתקלת בסיפור מורכב בהרבה.
הרב יונה מצגר מעולם לא הזדהה כחרדי. הוא בוגר ישיבת בני עקיבא בחיפה וישיבת ההסדר 'כרם ביבנה'. בצה"ל שירת כתותחן טנק, והשתתף בקרבות מלחמת יום הכיפורים. קידומו במערכת הרבנית היה מינורי והוא שימש רב בית כנסת בלבד - 'תפארת צבי' בתל-אביב. הוא אמנם הגדיר עצמו כ"רב צפון תל-אביב", אולם מדובר בתואר לא קיים. עם זאת, הוא הצליח להתערב בברנז'ה התל-אביבית ונחשב עורך חופות מבוקש.
הפריצה הראשונה שלו למישור הארצי נעשתה שנתיים קודם למינויו כרב ראשי, כשנבחר לחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. הוא היה מועמד עצמאי, ובזמנו לא הכירו אותו כלל בסביבת הרב אלישיב.
"כשהוכרזו התוצאות היה הלם מוחלט", סיפר אדם שהיה מעורב אז בקידום המועמדים החרדים. "הוא היה אלמוני לחלוטין וכולם הופתעו. הרב אלישיב לא תמך בו, שום גוף גדול לא גיבה אותו, ובכל זאת הוא היה בין אלה שקיבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר. כשאנחנו עוד היינו בהלם במלון 'רמדה' בירושלים, תומכיו קיבלו אותו בתשואות 'הוא הא מי זה בא, הרב הראשי הבא'".
התומכים הללו לא היו קהל תלמידים נאמן - כזה לא היה קיים - אלא כוורת עסקנים חרדית שכללה בין היתר את מרדכי ואברהם בריסק, צמד אחים בעלי כוח רב במגזר. הראשון הוא בכיר בחסידות בעלז, והשני בעליו של משרד הפרסום 'בולטון'. אליהם חבר גם עו"ד חזי שינלזון, מאנשי שרת החינוך דאז לימור לבנת.
מאותה נקודת זמן החל הקמפיין של מצגר לכהונת הרב הראשי. להיבחר כמועמד הציונות הדתית לא היה לו סיכוי, וזו התייצבה בכל מקרה מאחורי אחד מחשובי רבניה, הרב יעקב אריאל. באמצעות כוורת העסקונה החרדית שהקיפה אותו החלו להימצא הדרכים לאנשי ביתו של הרב אלישיב.
בחצרו של הרב אלישיב היו אז שניים בעלי כוח רב: הרב יוסף אפרתי, נאמנו האישי של הרב במשך עשרות שנים ואושיית כשרות; וחיים כהן, עסקן שלאורך השנים היה מעורב במהלכים רבים במגזר. אפרתי עצמו עבד בעבר במערכת הכשרות של חסידות בעלז, ומשם הייתה לו היכרות עם מרדכי בריסק.
למצגר היה גם ייחוס משפחתי בעל משמעות רבה. גיסו הוא נתי גרוסמן, מי ששימש באותם ימים עורך הביטאון הליטאי 'יתד נאמן', ונחשב בזמנו גורם רב-כוח במגזר החרדי. "מידיעה ברורה, לקרבה של מצגר לגרוסמן הייתה משמעות בבחירה שלו למועמד החרדים, חד-משמעית", אמר השבוע אחד ממקורבי הרב אלישיב המנוח.
לזכותם של אנשי הרב אלישיב ייאמר שמצגר לא היה בחירתם הראשונה. המחשבה הראשונית הייתה להריץ את הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל-העמק, שגם אם משקלו התורני וההלכתי איננו רב, מדובר בדמות מכובדת ומרשימה הזוכה להערכה רבה בציבור הכללי. הרב אלישיב חיבב אותו באופן אישי, אך הרב גרוסמן החליט שלא להתמודד, לדבריו בעקבות וטו שהטיל על כך אביו, הרב ישראל גרוסמן, בשל הסתייגות ממוסד הרבנות הציוני.
מועמד נוסף שהחליט להתמודד ושלכאורה התאים לכהונה הרמה והיה עשוי לזכות באמון החרדים, הוא הרב שלמה דיכובסקי, רב ודיין מוערך ששימש בשורת תפקידים ובהם חבר בית הדין הרבני הגדול, ומי שמאות מאמריו ההלכתיים זוכים להערכה רבה.
דיכובסקי הוא חרדי, אבל הוא בעל סגנון מקורי ועצמאי ומעולם לא נחשב עושה דברו של הממסד החרדי. מסיבה זו שמו לא עלה כלל כאפשרות בבית הרב אלישיב, ועל פניו הועדף מועמד דתי-לאומי אלמוני יחסית שאנשי הרב בטחו כי יציית להוראותיהם.
"פחדו מהעצמאות של הרב דיכובסקי", אמר לי השבוע אחד ממקורבי הבית. עד כדי להעדיף את מצגר על פניו? שאלתי. "לא מכיר את הפרטים, פחדו ממנו", השיב. מקורב אחר אמר ש"הרב אלישיב לא כל כך חיבב את הדרך של הרב דיכובסקי, הוא ליברלי", אבל גם הוא לא הצליח למנות נקודות מחלוקת מהותיות.
אחרי גרוסמן ודיכובסקי נותר הרב אריאל, דמות תורנית ראשונה במעלה שאי אפשר להתעלם ממנה, המכשול היחיד בפני אנשי מצגר. בשלב זה התקיימו מגעים בין נציגי הרב אלישיב והרב אריאל בעניין המדיניות ההלכתית בשנת השמיטה, בעיקר בסוגיית היתר המכירה השנוי במחלוקת בין רבני הציונות הדתית לרבני החרדים. סביב המגעים הללו ישנן גרסאות רבות, בנוגע לשאלה מה היו הדרישות המרכזיות שנשלחו ושהרב אריאל סירב להן.
הדגש על סוגיית השמיטה היה מרכזי הרבה יותר בתקופת הרב אלישיב לעומת הרב שטיינמן, יורשו בתפקיד 'גדול הדור' החרדי. שנת השמיטה האחרונה עברה בשקט מוחלט, בעוד ששנת השמיטה שבה היה מצגר רב ראשי, עוד בחייו של הרב אלישיב, הייתה רוויה מחלוקות בין מצגר לאנשי הרב אלישיב, אף שהראשון היה נציגם כביכול ברבנות הראשית. הללו דרשו ממנו דרישות מקיפות בנוגע לצמצום או ביטול היתר המכירה, דרישות שאותן לא היה יכול למלא.
הסיבות להבדל בין מנהיגותו של הרב אלישיב לזו של הרב שטיינמן מגוונות. החל מהעובדה שהרב אלישיב היה פוסק ודיין שהעניק משמעות רבה יותר לדקדוקי הלכה ולענייני דת ומדינה, לעומת הרב שטיינמן שהוא ראש ישיבה ודמות חינוכית.
בנוסף, האדם הקרוב ביותר לרב אלישיב היה הרב אפרתי הנזכר, תלמיד חכם בזכות עצמו ודמות נחשבת בעולם הכשרות. אפרתי, המתואר על ידי מכריו כ"דתי-לאומי ש'נשרף' והפך ליותר קיצוני מהחרדים", לחם את מלחמת השמיטה החרדית.
שנה בלבד לאחר היבחרו של מצגר, ב-2004, פרסם קלמן ליבסקינד ב'מעריב' תחקיר מקיף על כפל עיסוקים בעייתי של אפרתי אז: ראש מחלקת כשרות הפירות והירקות במועצה הדתית בירושלים, לצד ניהול מערכת כשרות פרטית משלו. אחת הטענות שעלו הייתה כי הוא מרוויח מחברה פרטית לבדיקת ירקות עלים מִתולעים. אפרתי עצמו הכחיש כי החברה נושאת רווחים.
גורם ששימש בתפקיד ברבנות הראשית בימיו של מצגר טען כי אפרתי היה נחרץ בעניין השמיטה הרבה יותר מהרב אלישיב עצמו. מהלכים של מצגר שזכו לברכת הרב, עוררו את זעמו של אפרתי. "מצגר פחד ממנו מאוד", כלשונו.
על פי אותו גורם, היומרות של אפרתי בנוגע למדיניות השמיטה היו מרחיקות לכת: ביטול מוחלט של הכרת הרבנות בלגיטימיות של היתר המכירה. לא ברור אם מצגר עצמו התחייב לכך, אבל ייתכן שגם ללא התחייבות מפורשת, ההנחה הייתה שמצגר יהיה 'קל יותר לתפעול' מהרב אריאל. במבחן המציאות, הלחץ הבלתי-פוסק שהפעיל עליו אפרתי, כולל צעקות אישיות על הרב הראשי, לא הניב תוצאות.
על פי גרסה אחרת שמציג אחד מאנשי הבית בזמנו, אנשי הרב אלישיב לא חשבו שיוכלו לבטל כליל את היתר המכירה, וחששם היה הפוך: שהרב יעקב אריאל יטמיע מדיניות שעל פיה היתר המכירה ראוי לכתחילה, ובכך יגרום להפסקת ההקלות שמשרדי הממשלה מעניקים בשנת השמיטה לייבוא תוצרת מחו"ל עבור מי שאינם סומכים על ההיתר.
צריך לומר שהחשש הזה מופרך, שכן הרב אריאל רחוק מלהיות מהלוחמים המובהקים בעד היתר המכירה. אדרבה: בריאיון שהעניק לעלון 'מעייני הישועה' בשנת 2007, הרבה אחרי הפסדו בבחירות לרבנות הראשית, התבטא הרב אריאל בנוגע להיתר כי "מי שנוהג כך לכתחילה - זה נבל ברשות התורה".
לכן לא ברור מה בדיוק פוצץ את המגעים בין אנשי הרב אלישיב לרב אריאל, שידם של אנשי מצגר הייתה מעורבת גם בהם. ממידע שהגיע לידינו עולה כי בנקודת זמן שבה נראה היה כי הצדדים קרובים להסכמה, מהכוורת של מצגר הדליפו לגורמים בציונות הדתית ש"הרב אריאל עומד לוותר לחרדים", כדי שזה יחזור בו מההסכמות. השיטה הצליחה. אחרי שהרבנים גרוסמן, דיכובסקי ואריאל ירדו מהפרק, מצגר הפך למועמד החרדים.
אנשי הרב אלישיב לא השקיעו מאמץ לאתר מועמד חלופי וראוי, ובחרו ללכת על הקיים. היה כאן חיבור של מעט עקרונות אידאולוגיים והרבה קשרים אישיים, התנהלות לא מאורגנת, חוסר חשיבה מהותית על המועמדים, ובחירה נוחה במי שנתפס כבובה על חוט.
על העובדה שהרב הראשי לישראל מייצג בעיני הציבור הכללי את המערכת הדתית כולה, ושהתנהלות בעייתית שלו תפגע במעמדה של הדת, לא חשבו בבית הקטן של הרב אלישיב ברחוב חנן 10 בירושלים.
הכול מסכימים שכבר אז ידעו כי לא מדובר בדמות רבנית נחשבת, אבל טוענים שעל השחיתויות שהתגלו לאחר מכן לא הייתה להם דרך לדעת. "נכון שהרב אלישיב לא העריך אותו והוא נתפס כפתרון לבעיה מסוימת, אבל מי היה יכול לדעת על העתיד?" מתגוננים אותם מקורבים.
אלא שלמען האמת לא נדרש תחקיר מקיף במיוחד כדי לגלות כבר אז את הבעייתיות הסובבת את מצגר. באפריל 2003, לאחר בחירתו של מצגר לרבנות הראשית, שיגר הרב אליהו בקשי-דורון - שסיים אז את כהונתו כרב הראשי הספרדי - מכתב לחברי מועצת הרבנות הראשית.
במכתבו סיפר הרב בקשי-דורון כי חמש שנים קודם לכן, כאשר מצגר שקל להתמודד לרבנות תל-אביב, הוא ורבנים נוספים הגיעו עמו להסדר כי יימנעו מבדיקת חשדות נגדו בתמורה להסרת מועמדותו.
על פי הדיווח שפורסם אז ב'הארץ', הרב בקשי-דורון כתב כי בעקבות תלונות שהגיעו למועצת הרבנות הראשית לישראל, ו"ביוזמת משפחת מצגר ויועצו המשפטי, נתבקשתי לסיים החקירות והדיונים תוך הבטחה שהרב לא יגיש מועמדותו לרבנות בתל-אביב, בכדי למנוע חילול השם ופרסומים שלא לצורך. הוא התחייב בפנינו שלא יגיש מועמדותו לרבנות תל-אביב, ובלבד שלא נבטל לו את תעודת הכושר, דבר שיביא לחרפתו".
בנוגע לאופי החשדות כתב הרב בקשי-דורון כי "בהתייעצות עם החברים הוחלט שלא להמשיך לדון בתלונות האישיות על התנהגות בלתי הולמת, ושלא לדון יותר על ביטול תעודת הכושר, אולם בעניין התלונה שזויפו חתימות של כתובות, היות והשאלות הלכתיות, קבענו בית דין מיוחד שידון בדבר". ב'הארץ' דווח כי התלונות שלא פורטו במכתב כללו גם הטרדה מינית, הונאת רבנים ועוד. חלק מהתלונות הוכחשו אז על ידי מצגר שטען שמדובר בניסיון להכפיש אותו.
המכתב המדובר נשלח אמנם לאחר שהמינוי בוצע, וכך גם הפרסומים בתקשורת, אולם הרב בקשי-דורון לא היה דמות שולית, וכך גם רבה המנוח של חיפה הרב שאר-ישוב הכהן והרב שמחה קוק מרחובות, שעסקו גם הם בתלונות. אם אנשי הרב אלישיב היו מעוניינים לתהות על טיבו של מצגר, הם היו מגיעים לפרטים הללו בקלות.
ייתכן שידעו והעלימו עין, או שסתם עסקו בחוסר רצינות בהכרעה חשובה כזו. כך או כך, מועמדותו של מצגר, על כלל הבעיות הזועקות שליוו אותה, צלחה את כל המכשולים, והציבור החרדי בראשות מנהיגו המובהק הרב יוסף שלום אלישיב התייצב מאחורי אחד המינויים המוזרים והבעייתיים ביותר בתולדות הרבנות הראשית לישראל.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם