השבט החדש: "בני יהודה" בלב אפריקה מבקשים הכרה
חברי קהילת האבאיודאיה באוגנדה פתחו לפני מאה שנה את התנ"ך, והחליטו לשמור מצוות בלי לדעת שיש בכלל עם יהודי. שני המנהיגים הרוחניים שלהם הגיעו לישראל לצורך הסמכה לרבנות, והביעו תקווה שהמדינה תאמץ אותם לחיקה
לא מעט פארקים, רחובות ומוסדות ציבור בישראל קרויים על שמו של יוני נתניהו ז"ל, שנהרג במבצע לחילוץ חטופים משדה התעופה באנטבה שבאוגנדה. אבל יש גם בית ספר אחד המנציח אותו במקום הכי פחות צפוי: בלב אוגנדה עצמה.
כדי לראות אותו תצטרכו להרחיק עד לכפר הקטן פוטי, מקום נידח למדי גם במושגים של המדינה האפריקנית. שם, בין עצי מנגו וקוקוס, ניצב מבנה פשוט שעל קירותיו המתקלפים מתנוססים כמה פוסטרים מדעיים באנגלית, מגן דוד גדול, ושלט הנושא את שמו של מפקד סיירת מטכ"ל המנוח.
ההפתעה רק מתעצמת כשמגלים מה קורה בתוך בית הספר הזה. התלמידים המאכלסים בצפיפות את ספסלי הלימודים חובשים לראשם כיפות סרוגות שגם עליהן סמלי מגן דוד. מספרי הלימוד המונחים בערמות בפינת החדר – מדפים אינם בנמצא - הם לומדים עברית, יהדות ואת ההיסטוריה של מדינת ישראל. אפילו את יום העצמאות חוגגים כאן.
בית הספר בכפר פוטי שייך לקהילה קטנה בת כמאה שנה, ושמה "אבאיודאיה" - "בני יהודה" בשפת הלוּגַנְדַה. כמה אלפים מתושבי אוגנדה משתייכים לשבט הזה, שהחליט לאמץ את היהדות. לא כל חברי הקהילה הזו עברו גיור, ולמרות גילה הצעיר כבר קיים בתוכה פיצול בין זרמים יהודיים שונים: כ-2,000 מהמקומיים משתייכים לפלג הקונסרבטיבי, וכ-400 בלבד הם אורתודוקסים. מתוך אלה, רק 180 הם "יהודים הלכתיים".
כדי לפגוש את המנהיגים הרוחניים של קהילת האבאיודאיה האורתודוקסית, אין צורך להרחיק טוס. שני האחים אנוש קקי מיינה (40) ומשה מדוי (29) שוהים בימים אלה בישראל, במסגרת שנת לימודים בישיבת "מחניים" של הרב שלמה ריסקין במגדל-עוז.
אי אפשר לטעות בהוויה היהודית האופפת את השניים. לראשם הם חובשים כיפות כחולות גדולות, והציציות מתנופפות להן בגאווה מתחת שולי החולצות. מילים בעברית שגורות על פיהם, וכך גם הלכות ופסוקים. כאשר מוגשות להם כוסות משקה חמות שיפיגו את הקור החורפי, הם מברכים לפני שיתחילו לגמוע באיטיות.
"זה לא שחיפשתי אנשים לגייר באפריקה. אנשי האבאיודאיה הם שמצאו אותי וביקשו להתגייר כהלכה", מספר לנו הרב ריסקין. "במשך שבוע שלם הייתי איתם ולמדתי להכיר אותם. שמעתי מהם איך מייסד הקהילה שלהם הגיע לתורה וליהדות מפני שהבין שזה דבר השם. הם גם סיפרו על התלאות של מי שהזדהו כיהודים בתקופתו של אידי אמין.
ראיתי שהם שומרי שבת כמעט לחלוטין. בעקבות הביקור, משה ובחור בשם טרפון הגיעו איתי לישיבה לעשרה חודשים, ומדי כמה חודשים אני שולח לאוגנדה תלמידים מישיבת 'מחניים'. בנינו לחברי הקהילה מקווה ליד מעיין יפה, ואנחנו גם מעבירים להם שיעורי תורה מדי שבוע באמצעות הסקייפ".
אנוש, נשוי ואב לשמונה – ולעוד 15 ילדים יתומים שאימץ - משמש כמעין רב בקהילה. משה הוא השוחט, בעל הקורא והמייסד של בית הספר היהודי. הוא רווק, אך משתעשע ברעיון שאולי כאן בישראל ימצא יהודייה מבית טוב ויתחתן איתה.
"חשוב לנו מאוד שיהיה קשר בין הקהילה היהודית באוגנדה ליהודים בישראל", הוא אומר לי. "יש לנו שם אנשים שצריכים תמיכה - בחינוך, בצורכי דת ואפילו כדי להכניס אוכל לבית. אנחנו רוצים שבבית הספר 'יוני נתניהו' ילמדו עברית ויידעו את השפה, אבל נחוצה לנו עזרה בכוח אדם וחומרי לימוד".
הייתם רוצה לפגוש את אחיו של יוני, ראש הממשלה בנימין נתניהו?
אנוש: "בוודאי. הייתי רוצה לספר לו שאנחנו באוגנדה בנינו בית ספר על שמו של יוני, ושאנחנו דואגים מאוד כאשר מתרחשים אירועים לא טובים בישראל. הייתי אומר לו: יוני הוא גיבור עבורנו, לא רק באוגנדה אלא בעולם היהודי כולו".
את האחים מנהיגי האבאיודאיה אני פוגש ביישוב נווה־דניאל. כבר בתחילת השיחה הם מסבירים לי כי הם אינם חולקים שם משפחה משותף מפני ש"באוגנדה נהוג שכל אחד בוחר לעצמו שם משפחה, על שם אדם שעשה משהו טוב". שמותיהם הפרטיים קרויים על שם הסבים שלהם משני הצדדים.
בניגוד לקבוצות אחרות ברחבי העולם המבקשות להתקרב ליהדות, בני האבאיודאיה לא מתיימרים להיות ענף אבוד של עם ישראל, צאצאים לעשרת השבטים או שרידים מגלות נשכחת אחרת. מדובר בקהילה שמצאה את דרכה ליהדות בשנת 1919. מייסד הקבוצה הצבעונית הזאת היה סֶמֶיי לוּאַקִילנֵזִי קָאקוּנגוּלו, שהיה מושל של אחד המחוזות באוגנדה, וסייע לבריטים כשאלה השתלטו על האזור.
באמצעות הבריטים הוא הכיר את התנ"ך וקיבל על עצמו את הנצרות הפרוטסטנטית, אך בהמשך הגיע למסקנה שיש לקיים את האמור בברית הישנה ככתבה וכלשונה. כך החל לשמור שבת, קיים ברית מילה והקפיד על מצוות נוספות – בדרכו שלו. "הוא היה מאוד מילולי", מסביר משה, "איך שהוא קרא והבין את הדברים – כך עשה אותם". אנוש מספר כי "המייסד שלנו הצליח לגרום לאלפי בני אדם לנהוג לפי התנ"ך, אבל הם בכלל לא ידעו שיש עוד אנשים בעולם שחיים כמוהם. הם לא ידעו שקיימים יהודים".
בסביבות שנת 1920 הגיע לאוגנדה יהודי בשם יוסף, שזהותו המדויקת אינה ידועה עד היום. בקהילת האבאיודאיה יודעים רק שככל הנראה היה מזרחי - "אולי תימני, אולי מארץ ישראל". יוסף הופתע לגלות קהילה גדולה שמחויבת ליהדות, אך אינה מכירה את המקורות ההלכתיים. הוא סיפק למקומיים לוח שנה יהודי, סידור ותנ"ך בעברית.
"לוח השנה כיוון אותם לדעת מתי יש חגים יהודיים, וכך אנשים ידעו מתי לציין את שלושת הרגלים והימים הנוראים. אבותינו גם למדו שלכל שבוע יש פרשה ואף הפטרה שמופיעה בנביאים, וזה סייע להם להתחיל ולהבין איך הכול עובד. הם הרי ראו את המוסלמים מתפללים חמש פעמים ביום, ורצו סדר קבוע משלהם כיהודים".
בשנת 1928 הלך קאקונגולו לעולמו, ואת דרכו המשיכו שמונה קבוצות "שהיו מבוססות על יהדות בצורה מסוימת", כך לדברי משה. המנהיג הבא של האבאיודאיה, סמסון מוגמבה הישראלי שמו, עמד בראש הקהילה במשך שנים רבות, עד לפטירתו בשנת 2002. כיום הוא מכונה "סבא־רבא של יהודי אוגנדה", במובן הפשוט ביותר: רבים מבני הקהילה חולקים איתו קשר דם.
"כראש הקהילה הוא החליט למנוע התבוללות, ולכן הכריח את בנותיו להתחתן בתוך השבט, וכך גם את שאר הבנות", אומר אנוש. "בעיניו, זו הייתה הדרך לגרום לכך שהתרבות של הקהילה לא תאבד. היו לו ארבע נשים והרבה בנות צעירות, והוא פשוט נתן את בנותיו לחברים שלו, אנשים מאוד מבוגרים. אחת הבנות, שהייתה צעירה מאוד, הפכה לאשתו השנייה של סבא שלנו, כשהיה כמעט בן 60".
כאשר אני שואל בת כמה הייתה אותה אישה, אנוש מחייך וממשיך לדבר כאילו לא שמע אותי. אני מנסה שוב, ולבסוף מבין שהשאלה מביכה אותו והוא מעדיף לא לענות. בהמשך הוא מספר שבנותיו של סמסון התחתנו בגילאי 15־16.
אדם נוסף שסייע בגיבוש הזהות היהודית של האבאיודאיה היה הדיפלומט הישראלי אריה עודד. לשבט הייחודי הזה הוא נחשף בשנת 1961, כאשר נשלח לאוגנדה מטעם משרד החוץ. "הוא סייע לקהילה שלנו לקבל סידורים, חומשים, טליתות ותפילין", מספר אנוש. "אריה רצה שבני האבאיודאיה יגיעו לישראל וילמדו בישיבה, אבל התוכנית שלו הופרעה כאשר אידי אמין עלה לשלטון בהפיכה צבאית. זה הרס הכול בקהילה שלנו, מפני שאמין היה נגד כל מי שקשור ליהודים, לציונים וכמובן לישראלים".
בעקבות מבצע יונתן חלה החמרה נוספת במצבם של בני הקהילה, שנאלצו לקיים את תפילות השבת והחגים במערות או ביערות, כדי שלא ייתפסו על ידי סוכניו של אידי אמין. "סבא שלי מספר שזו הייתה תקופה מאוד לא קלה עבור היהודים", אומר אנוש, שנולד שבעה חודשים אחרי החילוץ ההרואי בשדה התעופה.
"כשנולדתי רצו לקרוא לי יוני, אבל סבא ביקש להימנע מכך - 'שלא תביאו לנו בעיות, הרי ישראל היא האויב'. באחת השנים סבא שלי בנה סוכה, וסוכנים חשאיים של המשטרה עצרו אותו מכיוון שהדבר היה לא חוקי. הם נתנו לו שתי אפשרויות: מוות בירייה או לשבת בכלא עד יומו האחרון. למזלו, הוא הצליח לשחד אותם בגדיים שהביא להם, והם שחררו אותו".
משטר הדיקטטורה הצבאית של אמין הופל בערב פסח של שנת 1979, ומאז השמחה של בני האבאיודאיה בחג היא כפולה: "אנחנו מציינים בפסח גם את היציאה ממצרים, וגם את היציאה שלנו לחירות באוגנדה". את צלקות השלטון הצבאי נושאת הקהילה עד היום: שני שלישים מתוך 3,000 בני האבאיודאיה המירו בתקופת אידי אמין את דתם לנצרות ולאסלאם, ורק בשנים האחרונות החלו חלק מצאצאיהם לחזור ליהדות.
מי שעמד בראש הקהילה המשתקמת לאחר חילופי השלטון היה יואב יונדב קקי, דודם של אנוש ומשה. "הוא הסתובב בכל האזור ודחף צעירים לחזור ליהדות", אומר אנוש. "לבסוף הוא הצליח לרכז את כל חברי הקהילה המחויבים ליהדות בכפר אחד, במקום שבו קאקונוגלו בזמנו רצה שהקהילה תגור. בספרים שקיבלו מישראל הם קראו שכאשר בני נוער מתנדבים ביחד למטרות יהודיות, זה נקרא 'קיבוץ', וכך נקראה גם ההתיישבות המחודשת אצלנו". אנוש מעיד על עצמו כי היה אחד החלוצים של הקיבוץ: "בנינו בית כנסת ולמדנו תנ"ך. לא היו לנו הרבה ספרים מעבר לו".
במהלך השנים הגיעו לאוגנדה מבקרים מקהילות יהודיות בארה"ב ובבריטניה, ואלה סייעו לבני האבאיודאיה לבסס ולהעמיק את היכרותם עם הדת. אנוש לא הסתפק בכך, וביקש ללמוד ככל האפשר על היהדות, כדי שיוכל ללמד את שאר חברי הקהילה. לשם כך נסע לניירובי, בירת קניה, שם חיה קהילה קטנה שמקורה ביהודים שהיגרו מאירופה לאפריקה בראשית המאה שעברה.
"רציתי להבין איך מנהלים תפילות בשבת ובימים הנוראים", הוא מספר. "הרב שם ראה שאני מתעניין ביהדות, והסכים שאשתתף בתפילת שחרית. אחרי התפילה ישבנו יחד והוא לימד אותי עברית". בשל מגבלות הוויזה, נאלץ אנוש לחזור לאוגנדה ואז לצאת שוב לקניה כמה פעמים. "בעקבות כל הביקורים שם הצלחתי להבין את התפילות היהודיות ואיך לנהל אותן, וגם לימדתי את שאר הקהילה".
ב־1995 ביקרו באזור בני זוג יהודים־אמריקאים. כששבו לארה"ב הם פרסמו כתבה, קטעי וידאו ותמונות שצילמו, מה שגרם לרבים אחרים לצאת למסע אל שבט האבאיודאיה. גם אנשי הארגון היהודי־אמריקאי הליברלי "כולנו" הגיעו לשם.
"שאלנו אותם איך נוכל לקבל הכרה מהעולם היהודי ומישראל, והם הסבירו שישנם כמה זרמים שאפשר לעבור דרכם גיור, אך מדינת ישראל מכירה רק בגיור האורתודוקסי. הם פתחו לנו את הראש לאפשרויות השונות, ופתאום הקהילה התחילה להתפצל: חלק רצו להיות קונסרבטיבים וחלק אורתודוקסים. הרוב החליטו ללכת עם הזרם הקונסרבטיבי".
אנוש עצמו היה מאלה שהלכו נגד הזרם. "הפכתי להיות המנהיג של האורתודוקסים. המשפחה המורחבת שלנו התרכזה בכפר פוטי, וכל אלה שהחליטו להיות אורתודוקסים עברו לשם אחרינו. כשהתחיל הפיצול, בשנת 2002, היינו אולי 120 אנשים. היום אנחנו בסביבות ה־400". חלקם גרים בכפרים מסביב לפוטי, ומתקבצים יחד בשבתות ובחגים. האבסורד הוא שדווקא בני הקהילה האורתודוקסית נשארו בגדר לא־יהודים, ואילו הקונסרבטיבים, שכביכול פחות מקפידים במצוות, גוירו על ידי רבני הזרם.
לפני שש שנים הגיע לפוטי רופא ישראלי בשם ארי גרינספן, ששמע על הקהילה המעוניינת בגיור אורתודוקסי. "הוא גם שוחט, ובפעם הראשונה הייתה לנו שחיטה כשרה", אומר אנוש. "הוא ממש עורר בנו השראה, ובזכותו הסיפור שלנו הגיע אל הרב".
כשאנוש ומשה אומרים "הרב", הם מתכוונים לרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת וממובילי האורתודוקסיה המודרנית בציונות הדתית. לאחר ששמע מגרינספן על האבאיודאיה, החליט הרב ריסקין לקחת על עצמו את הקשר איתם ואף לגייר את החפצים בכך. "הוא ביקר אותנו כמה חודשים אחרי גרינספן, וגרם לנו שמחה גדולה", מספר אנוש בעיניים בורקות. "בתוך חמש שנים הרב גייר 180 מאתנו, ואנחנו מקווים שגם השאר יתגיירו בשנים הקרובות".
יחד עם הרב ריסקין הגיע לפוטי גם הצלם מנחם קוחר, שאף כותב ספר על בני האבאיודאיה. "ד"ר גרינספן, בביקור שלו שם, צילם את משה ושאל אותו מה הוא רוצה לעשות בחיים", מספר לנו קוחר. "משה השיב שהוא רוצה להיות רב. כשהרב ריסקין ראה את זה, הוא התלהב".
ד"ר גרינספן, המוגדר בפיו של הרב ריסקין "אינדיאנה ג'ונס של אפרת", גם דיווח לו שמשה מעביר שיעור קבוע בפרשת השבוע על בסיס טור שפרסם ריסקין בעיתון הג'רוזלם פוסט. "כשהגעתי לשם, הם הביאו לי במתנה את דברי התורה שכתבתי, בשפתם", מספר הרב ריסקין.
"מצאתי כמה מאות אנשים, שומרי תורה ומצוות עד כמה שידוע להם, אשר סירבו להתגייר אצל הקונסרבטיבים. הם רצו להיות יהודים, ובמידה מסוימת היו יהודים בפועל כבר מאה שנה וגם סבלו בעקבות כך. אני גיירתי אותם גיור אורתודוקסי מובהק, כל אחד שגיירנו, ידענו ממשה ומטרפון שהוא שומר תורה ומצוות לחלוטין, כולל הנחת תפילין מדי בוקר, כשמדובר בגבר.
"הייתה מישהי שגיירנו, אישה שסובלת משיתוק. היא בחרה בשם העברי 'אמונה', ואחרי שטבלה היא שאלה אותי: 'הרב, אני יכולה להגיד ברכת שהחיינו?'. אני בכיתי והיא בכתה. הנכד שלי, שנסע איתי לשם, אמר לי אחרי הגיור שלה: 'כל חיי אני לומד בישיבה, ותמיד ראיתי את היהדות כעול. כנראה הייתי צריך להגיע לאוגנדה כדי להבין את היהדות בצורה אמיתית'".
מה תגיד למבקרים שיגידו שהרב ריסקין מגייר אנשים שלא קשורים ליהדות?
"אני אגיד כך: הרב ריסקין עושה כל שבידו כדי לעשות רצון השם. נתקלתי בקהילה של אנשים שמתים להיות יהודים, ושכבר הוכיחו הרבה מסירות נפש. לא הייתי יכול שלא לגייר אותם. הם ממש כמו הכוזרים, אנשים שחיפשו את היהדות".
ד"ר יונתן סגל עובד אף הוא עם הרב ריסקין מול בני הקהילה. בשנה החולפת הוא ביקר פעמיים בכפר פוטי. הנסיעה לשם משדה התעופה של אנטבה, מספר סגל, נמשכת בין שש לתשע שעות. "עוברים מאות קילומטרים של מישורים שמכוסים בשדות תירס, קסָבָה, קני סוכר, עצי קוקוס ועוד. בשלב מסוים נעלמים הכבישים הסלולים, וכדי להמשיך לפוטי צריך לנסוע בדרך עפר. אתה יודע שהגעת למקום כשאתה רואה את השלט 'בית הספר על שם יונתן נתניהו', עם מגן דוד.
"בכפר יש בתים פשוטים וחלקות אדמה נטועות, ובמרכז שוכן בית הכנסת של הקהילה, גם הוא בניין פשוט עם מגן דוד. הגברים שם חובשים כיפה סרוגה גדולה, שזו הכיפה הקלאסית שלהם. הנשים הולכות בכיסויי ראש שהם מעט שונים מאחרים שאתה רואה באפריקה, צנועים יותר.
"כשהסתובבתי בין הבתים של חברי הקהילה, אחד מהם קרא לי בביישנות – 'בוא, תראה'. הוא הצביע על סידור תפילה ישן ומרופט וספר תנ"ך שמונח אצלו בארון. הם גם הראו לי היכן הנשים מדליקות נרות שבת, שהם לא ממש נרות, כי אין שם דבר כזה, אלא רק שמן ופתילות. על הקירות ראיתי ציורים שהילדים ציירו בבית הספר, עם סממנים יהודיים כמו סוכה או מנורה".
מה ההרגשה כשנתקלים במראות כאלה בלב אפריקה?
"הנשימה נעצרת. נסעת יום שלם בארץ זרה, אתה מרגיש הכי רחוק מהבית, אבל גם הכי קרוב: פתאום אתה פוגש אנשים שמדברים במונחים שלך, מה שחשוב לך חשוב להם, והם שמחים שבאת, מתרגשים מכל דרישת שלום מהארץ. הבאתי להם חוברת עם תמונות מישראל, מחזיק מפתחות עם תמונה של הכותל המערבי - הם ששים על כל דבר כזה. לילדים שהתגודדו סביבי חילקתי סוכריות ושוקולד מישראל. למרות העוני והפשטות ראיתי שם שמחה גדולה".
כמה חודשים לאחר ביקורו של הרב ריסקין בפוטי, הגיע כאמור משה לארץ, יחד עם חברו טרפון, כדי ללמוד בישיבה במגדל־עוז. "לקח להם שמונה חודשים להשיג ויזה ללימודים בישראל, כי הרשויות כאן היו חשדניות מאוד", אומר קוחר. "הרב ריסקין, שמימן את הבאתם לכאן, היה צריך גם לתת ערבות של 60 אלף ש"ח לכך שהם באמת יעזוב את ישראל בסוף השנה".
"זו הייתה תקופה מדהימה", מספר משה על ביקורו הראשון בארץ. "היה גם מאוד מוזר לנחות כאן בחורף. אנחנו באוגנדה חיים ממש על קו המשווה, ולא מכירים מזג אוויר קר כזה. גם האוכל בישראל מאוד שונה מכל מה שהכרתי. אבל אהבתי ללמוד, וזה מה שחשוב".
הוא כבר ידע אז לקרוא ולכתוב בעברית, ואף לקרוא בתורה, "אבל לא באמת הבנתי את כל מה שאני קורא. רק כאן התחלתי ללמוד את משמעות המילים. הייתי בישיבה עשרה חודשים וזה היה מדהים. טיילנו בישראל, ולמדנו גם היסטוריה". בנוסף התמחה משה בשחיטת עופות, כדי שלאחר שובו לאוגנדה יוכלו בני השבט לאכול בשר, דבר שנמנעו ממנו במשך שנים. שחיטה של בהמות הוא טרם למד, אך לבני הקהילה ממילא אין כסף לקנות בהמות לאכילה, הוא אומר, ולכן אין בכך צורך כעת.
השנה הוא לומד כאן יחד עם אחיו. השניים לא הוסמכו עדיין לרבנות, אך בקהילה שלהם הם מוגדרים כמנהיגים הרוחניים, ומכונים בתואר "הרב". "אצלנו חושבים שמי ששהה תקופה מסוימת בישיבה הוא אוטומטית רב", צוחק אנוש. "הם לא מבינים שזה תהליך הרבה יותר ארוך ומורכב".
במהלך שהותם הנוכחית בישראל הגיעו האחים כמובן גם לכותל המערבי. "קראתי על המקום הזה בכל כך הרבה ספרים", אומר אנוש. "היה מיוחד מאוד בשבילי להגיע למקום שעד אז רק קראתי עליו ולמדתי עליו בכתובים". ואחיו מוסיף: "הרגשתי שזה נס. זה היה רגע מאוד מיוחד בחיי".
משה מתעתד להישאר בארץ עד שיוסמך לרבנות. אנוש, שאשתו וילדיו נמצאים בפוטי, נוסע הלוך וחזור. כך הוא גם מצליח להשגיח על מוסדות הקהילה שבאחריותו. בבית הספר של הקהילה, הוא מספר, לומדים כיום 218 ילדים, בהם גם מוסלמים ונוצרים.
"יש יתומים מהכפר שזוכים אצלנו ללימודים חינם. יש גם יהודים שלא יכולים לשלם, ואנחנו מקבלים את ילדיהם בלי שכר לימוד. ככה יוצא שיונתן נתניהו מסייע לאנשים גם אחרי מותו. המצב הכלכלי בבית הספר לא פשוט, המדינה לא תומכת בבתי ספר פרטיים, ואנחנו מחפשים תורמים למוסד".
בית הכנסת שלהם הוא מבנה בן חדר אחד. במרכזו ניצב ארגז צבאי ענק שבתוכו ספר תורה כשר שקיבלה הקהילה. המתפללים יושבים על כמה ספסלי עץ וכיסאות פלסטיק – גברים ונשים בנפרד - ומשתמשים בסידורים שנאספו מכל הבא ליד במהלך מאה השנים האחרונות. על הקירות מופיעים כיתובים כגון "עם ישראל חי", "שמע ישראל" ו"שבת שלום", ולעתים נתלה שם דגל ישראל.
התפילה עצמה נערכת ברובה בעברית אך גם בשפת הלוגנדה ובאנגלית, וכוללת שירים רבים – לחנים שנאספו אף הם מכל המבקרים בקהילה במהלך השנים. בנוסף יש לבני האבאיודאיה מנגינות משלהם, והקצב האפריקני מורגש היטב בריקודים ובשירים.
מפתיע לגלות שהם מתפללים בנוסח אשכנז, המקובל בעיקר אצל יוצאי גרמניה. הסיבה לכך היא שהסידורים הראשונים שהגיעו לידי הקהילה היו בנוסח זה. בכל שאר היבטי החיים היהודיים הם נצמדים למנהגי עדות המזרח. "הרב אמר לנו שעדיף שנלך על פי הפסיקה הספרדית, מכיוון שהאוכל שלנו הוא בבסיסו קטניות", מסביר אנוש.
יש לכם באוגנדה אוכל "יהודי" משלכם?
"לא, האוכל שלנו הוא כמו של שאר השבטים באזור. אנחנו מגדלים קסבה ודוחן, והלחם הוא ערבוב של קמח דוחן ושורש תפוח אדמה. אנחנו בעיקר צמחונים, ככה גדלנו. חלקנו אוכלים בשנים האחרונות בשר או עוף, מאז שארי גרינספן הציג לנו את השחיטה, אבל הרבה בני אבאיודאיה יגידו לך שהם בכלל לא אוהבים בשר. אני אישית מעדיף דגים".
שלא כמו לקהילה האורתודוקסית של האבאיודאיה, חברתה הקונסרבטיבית נהנית ממשאבים רבים יחסית: יש ארגונים יהודיים שמסייעים לה כלכלית, ובכמה קהילות קונסרבטיביות בארה"ב אף מקובל לתרום את כספי בר-המצווה או בת־המצווה ליהודים באוגנדה.
אנוש מספר כי ההחלטה למקם את הקהילה שלו במרחק של שעה נסיעה מהמתחרים, הייתה מכוונת ונועדה ליצור בידול. אילו השתכנו לצד הקונסרבטיבים אולי גם הם היו נהנים מתמיכה כספית - "אבל כשאתה מקבל תרומה, אתה חייב לחיות לפי הפרוטוקול של אותו תורם, והם מקבלים כסף מגופים שאינם אורתודוקסיים".
ולמה אתם לא מנסים להשיג תרומות?
"מהרב ריסקין אנחנו לא יכולים לבקש כסף. הוא עשה כל כך הרבה בשבילנו, וזו כבר לא האחריות שלו". הדוד של אנוש ומשה, ג'יי ג'יי, מכהן שם כראש המועצה האזורית. בעבר הוא היה ממובילי הזרם הקונסרבטיבי המקומי, אך לאחרונה החליט לעבור גיור אורתודוקסי יחד עם שלושים מבני משפחתו, אף שכבר גויר בידי רבנים קונסרבטיבים.
"היינו מסוכסכים ואפילו לא דיברנו תקופה, כי כל אחד מאיתנו משך לכיוון שונה", אומר אנוש. "יום אחד הוא בא אליי ואמר 'אני רוצה להתגייר בצורה אורתודוקסית'. כעת אנחנו בשלום". כמו ג'יי ג'יי היו גם אחרים מקרב הקונסרבטיבים שהחליטו בשנים האחרונות להסתפח לקהילה בפוטי.
לדברי אנוש, הרבה ישראלים מתעניינים בסיפורה של הקהילה, אבל לא יודעים במה לעזור. "מי שרוצה לעזור לנו, שיפנה לרב ריסקין. לי חשוב למשל לגייס תמיכה כדי שנוכל לשלוח כמה שיותר צעירים שלנו לשנת ישיבה בישראל. יש גם כמה פרויקטים של אנשים שמסייעים לנו בחקלאות. אנחנו הרי חיים בשיטה של 'חקלאות קיומית' – מגדלים בעצמנו את כל מה שאנחנו צריכים בשיטות פשוטות.
"אם יש ישראלים או יהודים בעולם שיכולים לתמוך בנו בפיתוח החקלאות ובגידול אוכל משלנו - זה יהיה יותר טוב. גם בתחום הרפואי אנחנו צריכים סיוע. יש לנו מרפאה, אבל אין בה ציוד רפואי מתקדם".
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם