ראשי » יהדות » חדשות

"הפחד הכי גדול של נערים כמוני היה מאונס"

יצחק יעקבי גדל כילד חסידי בהונגריה, ועבר את מלחמת העולם השנייה בין מחנות עבודה והשמדה, שם התיידד עם אלי ויזל. בראיון ל-360 הוא מספר על הפגישה המצמררת עם ד"ר מנגלה ומסביר מדוע דווקא במלחמת השחרור הוא הפסיק לקיים אורח חיים דתי

יצחק יעקבי נולד בשנת 1929 בעיר דברצן שבהונגריה, למשפחה חסידית שהשתייכה לקהילה היהודית הגדולה בעיר. בילדותו למד בתלמוד תורה ובישיבה, ובשנת 1944 נלקח על ידי הנאצים למחנות. שם גם הכיר את אלי ויזל, שהתגורר עמו באותו צריף, והפך לידידו. היום הוא בן 88, צלול מתמיד ומתגורר בירושלים. את סיפורו הקשה והמפותל הוא מספר בשפה ברורה.

הראיון המלא עם יצחק יעקבי: "מנגלה סימן לי ללכת ימינה". צילום: יוני ריקנר, עריכה: עתרת סלייטר
 

"בסוף 1943 מגיעים הגרמנים וכובשים את הונגריה. אותנו, את הנערים – הייתי גבוה וחסון – שלחו לחדר המתים כדי שנפשיט גוויות של חיילי אס-אס שנהרגו בהפצצות", הוא מספר. "זה עדיין רודף אותי עד היום".

"אחרי שבועות שלחו אותנו לאושוויץ. אנחנו מגיעים לבירקנאו, יורדים מהרכבת לרמפה המפורסמת, ואני שומע צעקה מהקהל שחיכה לנו – אלה שהגיעו לפנינו. הוא צעק לי: 'ארווינקה, עזוב את סבא ולך ימינה'. ואני כמובן לא שמעתי לו. איזה ילד בן 14 וחצי עוזב את סבא? וסבא לחש לי בשקט: 'תעשה מה שפולי אומר'. פולי זה הבן דוד שלי, שאני חי בזכותו. גם בגלל זה שעזבתי את סבא, כי סבא כעבור שעתיים כבר הומת בתאי הגזים וגופותיהם נשרפו עוד באותו היום.

"ואני הולך ועומד בפני קצין גרמני, ד"ר מנגלה הידוע לשמצה. הוא הסתכל עליי, ועשה לי סימן ימינה, שזה לחסד. אתה חי. אם הוא היה עושה שמאלה – הייתי הולך לתאי הגזים".

יצחק מוסיף ומספר על חיי המחנה. "הפחד הכי גדול של נערים כמוני באושוויץ היה מאונס", הוא אומר. "הקאפואים – נשים לא היו – היו אונסים את הנערים. ולי היה מזל ששמו אותי במיטת קומתיים כשאני מעל למיטתו של יוסף צילנקביץ' – מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הפולנית. והוא שמר עליי. אסור היה לאף אחד להתקרב אליי. ובגלל זה אני איך שהוא ניצלתי מאונס של מעשה סדום".

ניסיתם להבין למה השנאה הזו אליכם?
"זה היה כל כך חלק מהוויה שזה לא הטריד אותנו".

עוד לפני השואה ידעתם ששונאים אתכם? השנאה לא באה אליכם בהפתעה?
"לא".
  
אחרי המלחמה הגיע יצחק לישראל. "מה שזכור לי מהמפגש הראשון עם ארץ ישראל – כל הסיפורים שמנשקים את האדמה וכולי זה יפה מאוד בשביל התקשורת. מה שאני זוכר זה כשהגענו לחיפה, לנמל, הביאו לנו בתוך סלי נצרים לחמניות שמונה. ואני, ילד בן 18 וחצי, אוכל 12 לחמניות ובתוך כל אחת חבילת חמאה תנובה. איך נשארתי מזה בחיים אני לא יודע".

בשנת 1948, לאחר ההכרזה על קום המדינה, התגייס יצחק לחטיבת גבעתי. במלחמת השחרור הוא נפצע, ודווקא במהלכה הוא גם עשה את מה שלא עשה במשך כל השנים האיומות בשואה: עזב את אורח החיים הדתי. "היו לנו הרבה אבידות בכיבוש אשדות, קרוב ל-50 הרוגים", הוא מספר. "כשחזרנו לתל-נוף, הצריף שלנו נעלם. חיל האוויר המצרי השמיד אותו והשמיד את הטלית את התפילין ואת הסידור שלי. רצתי במחנה בכביש הראשי של תל-נוף. צעקתי 'אלוהים, זה לא אלוהי'. גזזתי את הפאות בעצמי, כדי שהאחות לא תעבור עבירה. מאז אני מופקר".

אתה יכול להסביר איך כל המלחמה והתלאות שעברת לא גרמו לך לנטוש את אורח החיים הדתי, ודווקא הדבר הזה כן?
"במהלך המלחמה הייתי עדיין ילד בן 18. כשאני מאבד את התפילין ואת הסידור ואת הטלית בהפצצה ואלוהים לא שומר עליו, זאת אומרת שאין אלוהים. אני מנסה עכשיו להסביר את התהליך שעברתי אז".

ולמרות זאת, אמירותיו על האמונה והיהדות מורכבות יותר. "היום דווקא אני הולך בעקבות אלברט איינשטיין שאמר, לא יכול להיות שכל זה מתנהל כמו כאוס. חייב להיות מישהו שמפקח על זה. הוא אמר, אם מישהו קורא לזה אלוקים, אני קורא לזה הטבע".
  

האמונה שלך חזרה?
"אני יכול להביא לך את אלי ויזל שהיה מופקר שבמופקרים וחודשיים לפני מותו חזר לדת, דרש שיקברו אותו בתכריכים ולא בארון. ופה אני יכול לחזור לבן שלי, חסיד חב"ד (בנו של יצחק חזר בתשובה, מ"ג). הוא גבאי של בית כנסת חב"ד בקונטיקט. יום אחד הופיע בבית הכנסת איש צעיר בן 40 וביקש רשות להגיד קדיש יתום. כשהוא סיים, הבן שלי שאל אותו מי אבא שלך. הוא משיב: אלי ויזל. הבן שלי סיפר לו שהייתי עם אביו בצריף, והבן של ויזל השיב לו: אתה הבן של איציק יעקבי?! הם התחבקו. הוא בא עכשיו פעם בחודש לבית הכנסת שלהם להתפלל איתם ביחד תפילת שחרית".

"יש לי טענה קשה מאוד למפא"י", ממשיך יצחק. "אני מפ"איניק, אבל בכל זאת זה שהשניאו את הגולה ואת המסורת היהודית על הצעירים בישראל, אני עם זה לא מסתדר. אני סבור שבלי איזשהו רקע דתי אין קיום למדינה".

יש היום מגמה של התעניינות בשורשים.
"אני לא כל כך בחברת הצעירים, אבל אני יודע לומר על הנכדים שלי. הנכדים שלי מתעניינים במסורת ולא מתרחקים".

המקום הכי בטוח ליהודים כיום זה ישראל?
"אני חושב שזה המקום היחידי".

ביוזמה של הקרן לרווחה ניצולי השואה, הוא נפגש כל יום רביעי עם יוסי אייזמן, מנהל בית הספר "ארץ הצבי". ביום השואה הקרוב הוא ירצה לפני תלמידיו של יוסי. "מה שזכור לי, זה אלה שנידונו ללכת לתאי הגזים ולמשרפות שאמרו לנו ביידיש: 'לעולם לזכור, ואף פעם לא לשכוח'. לכן אני דואג לספר את הסיפור".

במסגרת פרויקט ייחודי של הקרן, במסגרתו צעירים נפגשים בקביעות עם ניצולי שואה ומשמשים להם לחברה, נפגש יוסי פעם בשבוע עם יצחק. השניים הפכו לחברים, ונוצר חיבור גם בין המשפחות. יוסי אומר כי בתחילה הוא חשב שבא לעזור, אבל מאז התברר לו שהוא מקבל יותר ממה שהוא נותן. "המפגש הפך להיות משהו שאני מחכה לו. אני חושב שכל יהודי היום שיכול להיפגש עם יהודי בגיל של יצחק ולקבל ממנו את המטען שיש לו, זו הזדמנות שתחלוף מהר מאוד. אין לנו הרבה זמן לנצל כאלה הזדמנויות יפות".

הקרן לרווחה לנפגעי השואה מטפלת בכ-50,000 ניצולי שואה הזקוקים לסיוע. במסגרת פעילותה מפעילה הקרן מערך של כ-2500 מתנדבים ברחבי הארץ. ערב יום השואה גם אתם יכולים לסייע לניצולים, פרטים באתר הקרן לרווחה לנפגעי השואה.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg