"המשוגעת של השכונה צעקה 'מנד'לה מנד'לה', לא שאלנו למה"
היא הייתה מסתובבת ברחובות וצועקת לעבר שוקי, הבלונדיני הקטן מכיתה ג' "מנד'לה מנד'לה". אותנו זה הצחיק. ואז גילינו שהיה לה ילד בשם הזה, כשבאו הגרמנים, הם קרעו אותו ממנה והשליכו אותו אל בור של סיד רותח
כשהייתי ילד שאלתי הרבה שאלות. על השאלות הקשות המבוגרים היו עונים "כשתגדל תבין". כאשר גדלתי, הבנתי. בעיקר הבנתי שאינני מבין. היו שאלות קשות שעליהן לא ענו לי בכלל, כי כלל לא שאלתי. בשכונה שלנו בגבעתיים הכול היה כל כך ברור.
בכל משפחה היו הורים ובדרך כלל שני ילדים. באף משפחה לא היו סבא וסבתא. ה'אדוקים' - כך נקראו הדתיים אז - הלכו בשבת לבית הכנסת וה'חופשיים' - כך נקראו אז החילוניים - הלכו לים או למגרש הכדורגל. הילדים האדוקים למדו בבית ספר 'אמונים' והחופשיים ב'גורדון'.
חוץ מזה, היו כל הילדים דומים. משחקים ביחד, תולים את היטלר בראש מדורת ל"ג בעומר ויודעים ש"ילד טוב גומר מהצלחת". והמבוגרים, כמעט כולם, היו נוהגים לפקוד את בית הכנסת בחגים לתפילת 'יזכור'. כאשר הגיע מועד התפילה, היינו - הילדים - יוצאים וממתינים. כששמענו את זעקות השבר וקולות הבכי וההתייפחות הרמים עולים מאולם התפילה, ידענו שהתחילו. כשהשתרר שקט נורא, רק לאחר שעה ארוכה, הבנו שסיימו, שמותר לשוב פנימה.
אף פעם לא שאלתי למה הם כל כך בוכים, המבוגרים האלה, כי זה היה ברור; כי בשכונה שלנו הכול היה ברור. בבית הכנסת, 'תפארת ישראל' היו מתפללים בעיקר יוצאי מזרח אירופה.
לא שאלתי, אך כנראה שאבא חש צורך להסביר. פעם הוא לחש לי, לאחר הבכי הגדול של 'יזכור', שהם, שבאו מיאסי שברומניה, הם אלה שזועקים הכי חזק, כיוון שהרגו שם את הוריהם ואת שאר בני משפחותיהם בפוגרום. "טוב", חשבתי בליבי, "זה ברור. הרי לאף אחד מן המבוגרים אין הורים. הרי ככה זה בשכונה שלנו".
כשגדלתי, למדתי על הפוגרום הגדול ביאסי, בקיץ 1941. עוד לפני שהחלה מכונת ההשמדה השיטתית לפעול. בתוך שלושה ימים נרצחו באכזריות כ-14 אלף מיהודי הקהילה. בראש הובילו אנשי הממשל והצבא הרומנים בפקודתו של ראש הממשלה יוֹן ויקטור אַנטוֹנֶסקוּ, ועל ידם סייעו בהתלהבות המוני אזרחים, שהתנפלו על שכניהם היהודים וניפצו גולגולות באלות ובגרזנים.
כשגדלתי הבנתי שאינני מבין.
היו לנו גם מורים עצבניים בבית הספר, שצעקו ואפילו הרביצו לפעמים. אבל אנחנו לא התפלאנו, כי אמרו לנו שהם "משם". היו רבים שמספר כחול היה מוטבע בזרועם, ולא היה טבעי יותר מכך. זה הרי ברור, ככה זה עם המבוגרים האלה. הם הרי באו "משם".
אבל הם היו כל כך בריאים בנפשם בדרך כלל. הם היו אלה שהקימו את המדינה. הם הניחו לנו, הילדים שייקראו בעתיד "דור שני", לצאת לטיולים ולהתגייס לצבא. הם עבדו ויצרו, הם למדו ולימדו ושרו ורקדו; הם פשוט חיו.
הם לא סיפרו ואנחנו לא שאלנו. הכול היה ברור, מה יש לספר? היו כאלה שהתעקשו לספר. אלה היו מדברים ומספרים ללא הרף, ודבריהם היו הזויים ודמיוניים כל כך. קראנו להם נודניקים, במקרה הטוב, ולפעמים אפילו חשבנו שהם משוגעים.
אגב "משוגעים", אצלנו בשכונה היו שני משוגעים אמתיים - איש ואישה, לא היו להם שמות. אבל לאישה קראנו "מֶנדָלֶה", ולאיש - "הגבוה והרזה הזה". לא היה ביניהם שום קשר, אבל שניהם נורא סיקרנו והצחיקו אותנו, הילדים.
מנדלה הייתה אישה די נמוכה, שיער אפור פרוע, עיניים כבויות בדרך כלל, חלוק אחד דהוי ומַהוּהַ מוטל ברישול על גופה הצנום. היא הייתה מסתובבת ברחובות השכונה ללא שום מטרה. הולכת והולכת, ומגיעה לשום מקום. ויש שהייתה נעצרת ליד איזה בור של סיד ששימש אז באתרי הבניין של העיר המתפתחת. אז היו עיניה נדלקות פתאום, והיא מצעקת בקול חלוש וכאוב ומלא געגוע: "מנד'לה, מנד'לה...". אותנו זה ממש הצחיק, עמדנו סביבה והצטרפנו אל הקריאות: "מנד'לה, מנד'לה".
בתום יום הלימודים היא חיכתה לנו ליד השער, היא הייתה עומדת ומתבוננת בילדים המתרוצצים להם עם הילקוט על גבם, ועיניה כבויות. ופתאום היא רואה את שוקי הבלונדיני הקטן מכיתה ג', ועיניה ניצתות ובוערות באש של טירוף והיא רצה אחריו וזועקת בקול לא לה: "מנד'לה, מנד'לה...". היינו מחכים לשוקי שייצא, ורצים גם אנחנו אחריו וצועקים "מנד'לה, מנד'לה", וצוחקים.
והיה עוד משוגע אחד, כינינו אותו "האיש הגבוה והרזה הזה". עוד אחד שהולך והולך לשום מקום. אבל לא סתם הולך. אחת לכמה צעדים היה גופו הארוך של האיש הזה מתעוות בפיתול בלתי אפשרי. ידו האחת הייתה נמשכת בחדות לאחור, תוך שהוא משמיע קול שהיה ספק גניחה, ספק יללה כשל חיה פצועה. גם עליו לא חסנו. היינו צועדים אחריו ברחוב, מנסים לנחש מתי תופיע התנועה המצחיקה, ויש שהיו אפילו מצליחים לחקות את התנועה הזו בדיוק מרשים ומצחיק. והיינו צוחקים.
ככה זה היה בשכונה שלנו, הכול כל כך ברור, ונורמלי, ומצחיק. אפילו המשוגעים היו נורמליים. אף פעם לא שאלנו: למה הם כאלה? כי ידענו - ככה זה בשכונה שלנו. מעולם לא ניסינו לברר מאיפה הם הגיעו, ומה קרה להם. כי ככה זה בשכונה שלנו, וכנראה שככה זה צריך להיות.
אבל כאשר גדלנו שמענו והבנו.
מנדלה באה "משם". אישה צעירה ונאה היא הייתה, והייתה לה משפחה יפה וחמה ואוהבת. והיה לה גם ילד קטן וחמוד בשם מנד'לה. בלונדיני. והיו הכול צובטים בחיבה את לחייו הסמוקות ואומרים בחיוך שהוא נראה כמו 'שייגעץ'. והיה העולם נפלא. עד שפרצה המלחמה. כשבאו הגרמנים, הם קרעו את מנדלה מזרועותיה והשליכו אותו מול עיניה המתחננות אל בור של סיד רותח.
גם האיש המוזר הזה בא "משם". מספרים שהוא הוּצא עם כל בני העיירה שלו ועם כל משפחתו באישון לילה והוּבל אל שפתו של בור גדול ועמוק. נער צעיר הוא היה אז. בחור ישיבה מחונן ושקדן שחלם להיות רב. בשורה העמידו אותם המרצחים על שפת הבור. מטח היריות פרץ באופן פתאומי, והגופות החלו נופלות אל מעמקי הבור. שם לא שמעו עוד "ארץ אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם..." הטרקטורים ממהרים לכסות את המקום באדמה, והשקט מכסה על הזעקות.
גם הנער הופל אל הבור, אלא שבדרך נס איננו ניפגע. עם כל הנופלים הוא נסחף אל מצולות האדמה וגם עליו מכסה העפר. עוברות מספר שניות עד שהוא בטוח שהוא בעצם חי, שלא כך נראה המוות. בקושי נושם, אדמה בפיו ובאפו וחושך צלמוות סביבו. אין הוא יודע מי היו אלה, אך הוא חש היטב את הנוזל ואת האיברים החמים עדיין של הגופות שמעליו. חלקם עוד מפרפרים.
בכוחות על-אנושיים ובמוטיבציה אינסטינקטיבית הוא חותר נואשות שוב אל העולם, אל פיסת אוויר של חיים. כל האיברים שותפים למאמץ, כל גופו מעוות ומפותל. איך הוא יצא משם איש איננו יודע. אף אחד לא יודע לספר איך גם הוא הגיע אל השכונה שלנו, אך הוא היה שם.
כשהייתי ילד שאלתי הרבה שאלות. על השאלות הקשות המבוגרים היו עונים "כשתגדל תבין". כאשר גדלתי, הבנתי. בעיקר הבנתי שאינני מבין. היו שאלות קשות שעליהן לא ענו לי בכלל, כי כלל לא שאלתי. בשכונה שלנו בגבעתיים הכול היה כל כך ברור.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם