ראשי » יהדות » מגזין

המקטרת - "קדושה". המחיר - חצי מיליון דולר

מה מושך אנשים להוציא מאות אלפי שקלים על גביע או פיסת בגד של אדמו"רים נודעים, והאם מדובר בחפצים אותנטיים? מכירה פומבית של חפצי חסידות מעוררת התרגשות בקרב אדמו"רים, חסידים ואספני־יודאיקה וזוכה לביקורת מצד מתנגדים וחוקרים

מכירות פומביות הפכו זה מכבר לאבן שואבת עבור חובבי אמנות מסוגים שונים, ובעלי ממון שרוצים ומוכנים להשקיע את הונם בפריטים ייחודיים. הם יבחנו כל פרט, יעריכו את ערכו ולבסוף אולי אף ירכשו אותו ויציגו אותו במרכז הטרקלין בביתם. אך מה קורה כשהפריטים הנמכרים הם פיסת בד מהחלוק של הבעל שם טוב, מכתב מאת רבי מאיר מפרמישלאן או איגרת מאת רבי צדוק הכהן מלובלין, ה"לולקע" (מקטרת) של היהודי הקדוש מפשיסחא?

מעיל מעוטר. אריג עשוי משי-סאטן וחוטים סינתטיים. אורך: 130 ס"מ
פתיחה: 5000$
הערכה: 8000$-10,000$

מכירה ייחודית של "חפצי צדיקים" שתתקיים השבוע בגלריית "קדם" הירושלמית מעוררת התרגשות בקרב אספני יודאיקה. אך לא רק הם בחגיגה; נציגי אדמו"רים, חסידים אדוקים וסתם בעלי נשמה חסידית מגיעים לחזות בפריטים, שמחירם ההתחלתי הוא עשרות אלפי דולרים - חלקם אף יגיעו למאה אלף ויותר - והכול כדי לנסות ולגעת בצדיק. לא מדובר בחובבי אמנות קלאסיים או באספנים מקצועיים, אלא במי שמאמינים כי בפריטים הנדירים יש ערך מוסף מסוג אחר.

"החפצים הללו, שהיו שייכים לאדמו"רים מפורסמים, חשובים מאוד לחסידים מעצם השיוך שלהם לאדמו"רים, והם מאמינים שהם נושאי קדושה מסוימת", אומרת אסתר מוצ'בסקי־שנפר, אוצרת בכירה במוזיאון ישראל, שאצרה בעבר את התערוכה "חסידים, לא רק שחור לבן" במוזיאון. "חפצי צדיקים נאספו תמיד, מאז ומעולם, בגלל הסיבה הזו", היא מוסיפה. "מעצם קרבתם לאדמו"ר הנערץ, אנשים האמינו שבחפצים אלו יש ברכה, סגולה, ולכן הם מוכנים להשקיע בהם הרבה כסף".

ד"ר בת שבע גולדמן־אידה חקרה את נושא "החפץ הטקסי החסידי" במסגרת עבודת הדוקטורט שלה. עבודת המחקר צפויה להתפרסם השנה בהוצאת בריל תחת השם  “Hasidic Art and the Kabbalah“. גולדמן־אידה מספרת שחשיבות נושא החפצים אצל האדמו"רים החל בחסידויות רוז'ין וצ'רנוביל, שם נהגו ב"דרך מלכות" שהתאפיינה בפאר בכלים, בלבוש, בחצר ועוד.

"הם למעשה שייכו את עצמם לזרע דוד המלך. דרך זו הנהיג לראשונה רבי שלום שכנא מפראהביטש שהתחתן עם בתו של רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, ובנו, ר' ישראל מרוז'ין, המשיך בדרך זו. במשך השנים לא רק ששמרו את הכלים המיוחדים והמפוארים, אלא גם העתיקו את צורתם הראשונה – בגביע לקידוש, בקערת פסח ועוד. לפעמים, למשל, השאירו את הפריט העתיק יותר על השולחן מטעמי כבוד והשתמשו בחדש".

פיסת בד ארוג, פרחוני. 2 על 1.5 ס"מ
פתיחה: 10:000$
הערכה: 12,000$-15,000$

לדבריה, "בחסידות, כל פעולה של הצדיק נחשבת למיסטית ובעלת משמעות. כל פריט נושא את המשמעות המיסטית שנתן לו האדמו"ר. עד היום, יש משפחות שבהן צריך לטבול במקווה טהרה לפני שנוגעים בפריטים האלה".

אל נושא המחקר שלה הגיעה דרך גיסה, הקשור לשושלת בוהוש (רוז'ין). "חיפשתי אמנות יהודית סימבולית. רוב פריטי האמנות היהודית, מה שאנו מכירים כ'תשמישי קדושה ומצווה', נחשבים פונקציונליים בעיקר. בחסידות מצאתי מקרה בוחן נהדר ואולי ייחודי. זאת מכיוון שבראשית החסידות – ובעיקר, כאמור, בקרב חסידי רוז'ין וצ'רנוביל – פיתחו את המושג 'עבודה בגשמיות' שעל פיו ניתן לעבוד את ה' באמצעות העולם היומיומי וחפצי היום־יום. בהמשך למגמה זו, החסידים העלו פריטים שלא נכללו בין תשמישי הקדושה, כגון כוס, קערת סדר ועוד, לרמה גבוהה יותר של משמעות סימבולית דרך שימוש במושגי יסוד בקבלה בעיצוב הכלים ובשימוש בהם".

כיצד החפצים הללו שרדו בשואה?
"החפצים האלה היו ברשות המשפחות. חלקן הטמינו אותם מתחת לאדמה בזמן השואה או הפקידו אותם בידי חסידי אומות העולם. מעט הגיעו דרך השגרירויות. בדרך כלל היה צורך לפרק את הפריט ולחבר אותו מחדש".

כשאני ממששת בזהירות את ה"לולקע" של "היהודי הקדוש" מפשיסחא, העשויה ספיוליט וכסף, אני יכולה לעצום לרגע את העיניים ולחזור אחורה בזמן לפולין. המראה, אגב, אינו מרהיב. המקטרת מזכירה רק במקצת מקטרת בת ימינו, ובכל זאת מרגש מאוד לגעת בהיסטוריה. החלוק של האדמו"ר הקודם מצאנז עטוף, נקי ובוהק בתוך שקית ניילון, מחכה לחסיד מעריץ שאולי עוד ילבש אותו. התפילין שהכין הסופר נתנאל סופר־תפילינסקי, שהיה צדיק ירושלמי שרבים מגדולי הרבנים לפני השואה היו מזמינים ממנו תפילין, נשמרו כשרות ומדויקות כביום שהוכנו.

ספיוליט וכסף. 11.5 על 12.5 ס"מ
פתיחה: 100,000$
הערכה: 100,000$-500,000$

"אנחנו משקיעים את מרב המאמצים כדי לוודא את מקור החפצים. כל אחד הרי יכול לומר 'יש לי חפץ שהיה שייך לאדמו"ר הזה והזה'", אומר אלי שטרן מבית המכירות "קדם". "הייחוס בסיפור הזה הוא מאוד חשוב, ולכן אנחנו, כבית מכירות, רוצים לעמוד מאחורי הדברים שאנחנו מוכרים, ועושים הכול כדי לוודא את מהימנות החפץ. היו מקרים שבהם אנשים הציעו דברים ולא היה לנו ביטחון שזה אמיתי. לכן במקרים הללו של חפצי אדמו"רים אנחנו מחפשים ייחוס. מדובר בחפצים שעוברים מדור לדור אצל משפחה במשך למעלה ממאה שנה. בדרך כלל הם לא רוצים למכור את זה. יש משפחות חסידיות שיש אצלן גביע של אדמו"ר, והן לא מוכנות למכור אותו, אבל יש מקרים שבהם מישהו מהמשפחה כן מחליט להוציא את זה החוצה, וכאן אנחנו נכנסים לתמונה".

מי הקונים שמתעניינים בחפצים הללו?
"הקונים שמתעניינים בתחום הם לרוב קונים פרטיים, אם כי יש גם חפצים שנקנים על ידי מוסדות מכל העולם ומוזיאונים. כשמדובר בקונים פרטיים הם אוהבים לשמור על חיסיון. הפרטיות מאוד חשובה להם והם קנאים לזה. בדרך כלל מדובר באנשים מאוד עשירים מהמגזר הדתי והחרדי. אם במגזר הכללי אדם יקנה ציור של אמן במיליון דולר כי זה מה שמדבר אליו, אז כאן הקונה רוכש חפץ כזה כי זה מה שמדבר אליו, בפרט אם מדובר בחסיד והחפץ הוא של אדמו"ר".

לפני המכירה ישנם ימי תצוגה, שבהם מוצגים הפריטים. חלק מהקונים הפוטנציאלים מגיעים לראות בעצמם את הפריטים. אחרים שולחים נציגים - בני משפחה, עורכי דין או מומחים לנושא, הבודקים את הסחורה מבלי לחשוף את המתעניינים. חשאיות היא שם המשחק. "ישנה אפשרות להתמודד במכירה כשטלפן מטעמנו מייצג את הקונה ושומר על חשאיותו", אומר שטרן. בית המכירות נהנה בסופו של דבר מעמלה הן מהקונה והן מהמוכר. התקווה של הבעלים היא כמובן למקסם את הערך של החפצים. "חלק מהעניין של המכירה זה הריגוש של להילחם על המוצר ולזכות בו. אנשים נהנים מהתהליך לא פחות מהרכישה עצמה", אומר שטרן.

באין שוק מסודר, צצות כל העת הפתעות בתחום. בחלק מהמקרים מדובר בחפצים שהיה ידוע שהם קיימים ונמצאים בידי אנשים שקיבלו אותם בירושה, אך פעמים רבות מתגלים פריטים מפתיעים המגיעים מבתים פרטיים. לא מזמן הגיע ל"קדם" אדם לא דתי, שירש מספר ספרי קודש מאביו. במבט ראשון נראה היה שהם שווים כמה עשרות דולרים, אלא שבבדיקה מקיפה יותר נמצא שעל אחד מהספרים ישנה חתימה של האוהב ישראל מאפטא. המחיר ההתחלתי שנקבע לספר היה 20 אלף דולר, ולבסוף הוא נמכר בחמישים אלף דולר.

"זו הייתה הפתעה גדולה ונעימה לבעל הספר, שלא היה לו מושג באיזה אוצר הוא מחזיק", אומר שטרן. אך בדרך כלל הוא נתקל בתופעה הפוכה – בעלי ירושות שמדמיינים שבספרים שקיבלו שוכנים אוצרות, כשבפועל מדובר בספרים שגרתיים. "אין שוק לספרים מלפני מאה שנה, אלא אם יש עליהם חתימה מיוחדת", אומר שטרן. "אני מניח שיש אנשים שפשוט זורקים לפח דברים שדווקא יש להם ערך. אבל לצערי רוב האנשים שבאים לכאן וחושבים שיש להם אוצרות, מתאכזבים".

הפריט היקר ביותר שיוצג במכירה, הוא, כאמור, המקטרת של היהודי הקדוש מפשיסחא. "ידוע כי גדולי החסידות היו מייחדים ייחודים בעישון הלולקע", אומר שטרן, "ופועלים על ידי כך תיקונים נשגבים, נפלאות וישועות. כך, לדוגמה, מסופר כי הבעש"ט הראה לתלמידו רבי דוד מאוסטראה את השמים החדשים שברא בייחודים שעשה בעת עישון הלולקע ורבי דוד התעלף מרוב פחד. במקום אחר מסופר כי בעל 'תולדות יעקב יוסף' אמר קודם פטירתו שהוא מבקש מאת השם יתברך שירוויח בתורה ומצוות של כל ימיו מה שהרוויח רבו הבעש"ט בייחודים שעסק בעת עישון פעם אחת את הלולקע".

 "בזמן הבעש"ט ורבי נחמן מברסלב", אומרת גולדמן־אידה, "העישון היה עדיין הרגל. הדבר היה נהוג בין רבנים עוד מהמאה ה־17 וה־18. אבל במאה הי"ט התחילו חסידים לייחס משמעויות מיסטיות לעישון, ובדיעבד גם לבעש"ט עצמו. שייכו את זה לקטורת בבית המקדש או לדרך לבלבל את השטן".

עץ; שיבוץ פיסות עץ, עצם ואבן; מתכת בהירה. 4.5 על 8 ס"מ
פתיחה: 10,000$
הערכה: 20,000$-30,000$

מספרים שגם "היהודי הקדוש" היה עושה נפלאות בעישון הלולקע שלו, כפי שמובא בשמו בספר "תפארת היהודי": "פעם אחת נגנב הלולקי הלז מאתו והיה לו צער גדול מאוד על אבדת הלולקי הלזו, וכה אמר: בעת עישנתי בלולקי הלז פעלתי טובות גדולות ולמדתי להוריד שפע קודש לישראל". לפי המסופר שם, "היהודי הקדוש" אמר אז כי המקטרת מוכרחה לחזור אליו בתוך זמן קצר, ואכן היא חזרה בדרך פלאית. מספרים שהיה זה לאחר שהלולקע נמכרה לשר המחוז, וזה לקה בפצעים על לשונו בכל פעם שניסה לעשן בה.

המקטרת עברה בירושה מ"היהודי הקדוש" לבנו רבי נחמיה מביחוב, וממנו עברה לבן־אחיו רבי אברהם מפוריסוב, שנתן זאת כמתנת נדוניה לנכדתו מלכה ולבעלה ר' בצלאל הלוי בן ר' ידידיה פערנץ מבענדין. מהם עברה לבן שהתגורר בצפון הארץ, והוא אביו של הבעלים הנוכחיים, שהחליט למכור את המקטרת. הוא הסכים להתראיין, אך לא להזדהות בשמו המלא.

"היה ידוע במשפחה שזה חפץ קדוש, חפץ מיוחד. סיפרו לי שיש לזה סגולות מיוחדות. גדלתי על סיפורים שקשורים למקטרת – למשל, שאם עולה עשן מהמקטרת, הרי שהיהודי הקדוש מכוון את הכוונות של הכהן הגדול שהיה מעלה את הקטורת ביום כיפור".

כעת, כשהוא בשנות השישים לחייו, אב לילדים וסב לנכדים, הוא החליט להיפרד ממנה. "ניסו הרבה פעמים במהלך השנים לשכנע אותי למכור אותה, ולא שכנעו אותי. אין לי מושג מי יקנה אותה לבסוף, אבל הייתי שמח אם זה יגיע איכשהו בחזרה לשושלת של האדמו"רים מביאלה".

ולמה דווקא עכשיו החלטת למכור אותה?
"קשה להיפרד מחפץ כזה, אבל בסוף עושים חשבון שמכל דבר ניפרד מתישהו. אני ליטאי, אני לא רואה כרגע שמי מילדיי יכיר בחשיבות של החפץ הזה, ולכן החלטתי למכור אותה ולהשתמש בכסף לצורכי המשפחה. עשיתי את ההשתדלות שלי, ואני מקווה שמהשמים יסייעו בידיי למכור את זה במחיר טוב ושהוא יגיע לידיים טובות".

והפרדה לא קשה עליך?
"כל החיים זה פרדה, מהגן ועד החתונה, אבל פרדה בסופו של דבר תמיד מעלה את הבן־אדם. אנחנו עולים לגן מהמשפחתון, ולבית הספר מהגן וכו'. בכל החיים פרדות הן קשות, אבל אנחנו צריכים לעשות את מה שצריכים".

מי שמתייחס אל הדברים בהרבה פחות התלהבות הוא פרופ' דוד אסף מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. אסף עוסק במחקר ובהוראה של תולדות יהודי מזרח אירופה בעת החדשה, ובמיוחד בתולדות החסידות, ההשכלה והחברה היהודית המסורתית.

"איסוף חפצי קודש ועיסוק בהם אינם ייחודיים דווקא לחסידות", אומר אסף. "זו תופעה שרווחת מאוד אצל הנוצרים. כבר במאות הראשונות לנצרות החלו 'למצוא' באתרים שונים בעולם את המסמרים מהצליבה של ישו, כפיסי עץ מהצלב ופיסות מהממחטה שוורוניקה מחתה בהן את זיעתו בדרכו לצליבה.

"תופעת השימור וההערצה של שרידי קדושים, חפצים שהיו ברשותם או קשורים לחייהם ולמעשיהם, קיימת כמובן גם ביהדות. כבר חז"ל מספרים לנו שבבית המקדש הראשון שמרו את צנצנת המן, את צלוחית שמן המשחה ואת מקלו של אהרן. אפילו בתנ"ך מסופר שחרבּוֹ של גוליית, שבה השתמש במאבקו מול דוד, השתמרה במשכן בנוב עיר הכוהנים, ודוד הוציא אותה בעורמה וראה בה חפץ שהמחזיק בו נהנה מעוצמה. בחסידות, כבר בראשיתה, העניין הזה קיבל ממדים מוגזמים וגרוטסקיים.

"אנחנו רואים את זה לאחר מותו של הבעל שם טוב ב־1760. בד בבד עם התקדשות קברו של הצדיק מתקדשים גם חפציו. כמו שהקבר נתפס כמקום שהמבקר בו יכול לחוות קדושה ועליית נשמה כך גם כליו של הקדוש עצמו יש בהם קדושה. מעריציו של הקדוש מאמינים שהם מבורכים ויש להם סגולות ריפוי ושמירה. מכאן גם נבעו תרבות ה'שיריים' (האוכל שהצדיק מברך עליו או טועם ממנו), או הרצון לגעת בצדיק.

"כך השתמרו במשך השנים, מדור לדור, מאות חפצים שקשורים באדמו"רים – תשמישי קדושה ומצווה כמו טלית ותפילין, גביעי קידוש או מנורות חנוכה, וגם חפצי יומיום, כמו פריטי לבוש, מקטרת עישון או מקל הליכה. מבחינות רבות, גם ספרים – ואפילו כאלה שאינם נדירים כלל – שהיו ברשותם של צדיקים, נחשבים לשרידי קודש, שהמאמינים שומרים עליהם באדיקות".

לדברי אסף, "מתנגדים ומשכילים לעגו לתופעות הללו וראו בהן גם דברי הבל וגם מכשיר ציני של תעמולה בקרב המאמינים התמימים. יוסף פרל בסאטירה המבריקה שלו 'מגלה טמירין', שנדפסה בשנת 1819, מספר על תעשיית זיוף של חפצי פולחן השייכים כביכול לצדיקים, שבאמצעותה גם מאמתים כביכול סיפורי מעשיות על ניסים שחוללו הצדיקים וגם מפתים חסידים שוטים".

מה מביא לשגשוג השוק הזה כיום?
"הדבר קשור להתרחבותו של שוק המכירות הפומביות בתחום היודאיקה ולהיווצרותה של שכבה רחבה של עשירים חרדים שמוכנים לשלם סכומי כסף גבוהים תמורת החפצים הללו. כשיש ביקוש יש גם היצע, ולכן המחירים של חפצים נדירים במיוחד עולים בהתאם".

בלי קשר לערך הדתי שיש או אין לחפצים הללו, מזהיר אסף מפני תעשיית הזיופים שמלווה את הענף. "צריך לבדוק כל חפץ וחפץ לגופו בעזרת היסטוריונים וחוקרי אמנות. יש דברים שקל לומר עליהם שהם אכן מיוחסים לצדיק, למשל כשיש כתובות או שמות או תיעוד אותנטי ספציפי, אבל רוב הדברים שקיימים בשוק הם פרי של מסורות משפחתיות. אנשים באים ואומרים: אצלנו נשמרו התפילין או גביע הקידוש של רבי זה או אחר, ולך תוכיח שזה באמת היה שלהם ולא של סתם יהודי אחר. כבר שמעתי על סידורים שהיו עליהם כתמים, ונטען כי הם תוצאה מהדמעות שהוריד הצדיק כאשר התפלל מסידור זה. המאמין – יאמין וישלם; והספקן – יישאר עם ספקותיו.

"אפשר גם להזכיר את תעשיית זיופי המכתבים  של צדיקים, שהגיעה לשיאה בראשית המאה הקודמת עם מכתבי 'גניזת חֶרסון', אוסף של עשרות רבות של מכתבים שיוחסו לבעל שם טוב ותלמידיו, והתברר שהם זיוף אחד גדול. מבחינה זו, תעשיית הזיופים הזו אינה שונה מתעשיית הזיופים בתחום הארכיאולוגיה של כדים, מנורות, כתובות ומגילות".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg