ראשי » יהדות » דעות

הרב בני אלון דרש אמת עד נשימתו האחרונה

הוא היה תלמיד חכם וראש ישיבה, שר בממשלה ופעיל למען ישראל בעולם כולו, מתוך תודעת שליחות עמוקה וצניעות גדולה. אלחנן ניר נפרד מחמיו, הרב בני אלון, שהחשיב את המשפחה יותר מכול

כשהרב בני אלון היה בן תשע־עשרה ועמד להינשא לחברתו, אמונה, שאל חמיו־לעתיד, הרב פרופ' פינחס פלאי, את החתן הצעיר מה הוא מתכנן לעשות בחיים. "מה שעם ישראל יצטרך", ענה החתן בביישנות.

וזאת תמצית חייו של הרב בני – תלמיד־חכם, ראש ישיבה, מנהיג ציבור ומורה דרך – תמיד ביקש לעשות מה שעם ישראל היה צריך. אם זה בתורה ובהוראתה, בהקמת ישיבת "בית אורות" ובהוצאתם לאור של כתבי הראי"ה; אם זה ביישוב הארץ, בגאולת קרקעות ובחידוש ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים; אם זה ביצירה, בהקמת ספריית בית אל וכתב העת "עלעול" שהיווה את הבסיס לשירה האמונית החדשה.

אם זה בפוליטיקה ובהצטרפו למפלגה שדגלה בשיתוף פעולה בין דתיים ללא־דתיים; ואם זה בתוכנית המדינית שלו, שנקראת "היוזמה הישראלית", ובדיפלומטיה ובהקמת רשת שדולות פרלמנטריות של אוהדי־ישראל ברחבי העולם. תמיד היה מסתכל על כל דבר מנקודת מבט רחבה, במקוריות ובנועזות, כשהוא יודע לעבור מעולם הרעיונות לעולם המעשה ולשוב לגובהי האידיאות והרעיונות.

אחד הפרויקטים הגדולים של הרב בני היה סדרת "טוב ראי". בסדרה זו ליקט מדברי מורה דרכו הגדול – הראי"ה קוק, ומורו הרצי"ה, בהלכה ובאגדה, על מסכתות הש"ס. בהקדמתו למסכת עירובין הוא מספר על דברים שסיפר הרצי"ה ביחס לכתיבת אביו את "הלכה ברורה" – ליקוט מדברי הפוסקים על סדר דף הגמרא:

"אי אפשר לתאר את גודל המעמסה שרובצת על כתפי הרב, ויחד עם זה הוא בשמי מרומים, צופה במרכבה, ועם כל זה הוא יושב וכותב עד כדי כאב יד 'הלכה ברורה'. ובאים תלמידי חכמים ושואלים: מה זה? זה צריך הרב לעשות, להעתיק רמב"ם? אלא הוא ידע שאם הוא לא יעשה, אחרים לא יעשו, אחרים מחפשים חידושים... כעבור כמה שנים שוב תבעו אנשים ובאתי ואמרתי לו, ואז ענה: מה אתם רוצים? מה החיסרון, שאני עובד עבודה שחורה? הנה אנשים בעלי השכלה גבוהה עובדים עבודה שחורה בשביל בנין הארץ, מותר לי לעשות זאת בשביל בנין התורה" (מתוך התורה הגואלת, א, עמ' לט).

ויש בדברי הראי"ה על עצמו להאיר במדויק את עשרות מפעלי־חייו של הרב בני: גם הוא נשאל ושאל את עצמו על הליכתו מהשדה הרבני – כרב קיבוץ, ר"מ בישיבה וכראש ישיבה – אל השדה הפוליטי. אבל הוא ידע שאם הוא לא יעשה, אחרים לא יעשו ועשה כל מה שראה כחלק מבניין התורה. הוא לא חיפש חידושים לשם חידושים, אלא מה צריך לעשות ולשם הפנה את כל מרצו.

הוא היה מראשוני מנגישי כתבי הראי"ה לרבים, בדמות מאמר הדור מפוסק, מעומד ומנוקד. כן הוציא לקט מקריאותיו של מורו לעלייה לארץ, תחת השם "הקריאה הגדולה לארץ ישראל". בהקדמתו שוב כתב על רבו, אך גם כאן כתב למעשה על חייו שלו עצמו:

"הרב מחנך אותנו לחיות, להתבונן ולפעול בו זמנית בשני ממדים: הייעודי והגורלי, הבחירי והסגולי, הציוני והירושלמי... ההתייחסות לארץ ישראל כאל מקלט מדיני, תוך התנכרות ואטימות לנשמת הארץ, סופה להכזיב. ובאותה מידה, ראיית ארץ ישראל כממד עומק בעל סגולות נסתרות, תוך התעלמות או בוז כלפי התגלותה המדינית־הטבעית, היא בבחינת שקר שאין לו רגליים... יכולתו הנדירה של מרן הרב קוק, לחיות בו זמנית בשני הממדים הללו ולהיות שותף פעיל ביישוב הארץ בכל רמות הפעילות וההנהגה, היא מורשתו לנו.

ושוב בפנינו הצצה לתודעתו העצמית – החיבור בין הציונות לדגל ירושלים, בין ההתגלות המדינית־טבעית והריאל־פוליטית לבין הנשמה ועולם הסוד והפנימיות; חיים בו זמנית בשני הממדים, כאשר כל ממד מזין לחלוטין את זה שרק לכאורה ניצב ממול לו.

הוא היה איש העולם הגדול שידע להיות לוקלי מאין כמותו; איש הלכה מובהק, שקרנה ממנו בריאות נפשית ולא חיפש חומרות; איש עקרונות שידע להלך כנגד רוחו של כל אדם; תלמיד חכם הלן בכל רגע בעומקה של סוגיה, החף ממניירות ומגינוני רבנות חיצוניים. וזאת הנקודה: חף ממניירות ומגינוני חיצוניות.

הוא סלד מחצאי־אמיתות ודרש אמת עד נשימתו האחרונה, וביקש ללכת כדרך כל הארץ וללא כל הספד. זו לא הייתה עבורו הצטנעות עודפת וענווה חיצונית, אלא תחושת עומק כי הוא עשה את שלו עבור עם ישראל, ובאמת אין כל צורך בהכברת מילים ובדיבורים. רק כשאשת־בריתו התחננה אליו שהוא לא יכול ללכת ללא אף הספד, נתרצה ואמר: אבל רק את והילדים. כי זה היה בעיניו התמצית: המשפחה – הדורות שקדמו לו והדורות הממשיכים אותו. וכפי שאמר כשזכה לפני כשנה בפרס מוסקוביץ לציונות, בראיון ל"בשבע", במענה לשאלה מהו המסר הכי חשוב שהיה רוצה להעביר כיום:

"שום דבר לא יותר חשוב מן ההמשכיות המשפחתית, משלשלת הדורות המחברת חוליה לחוליה בממד העמוק, היהודי, ההיסטורי. כל אדם עושה מה שהוא יכול לעשות, אבל זמנו של היחיד תמיד מוגבל, אלא אם הוא חי בתודעה שהוא חלק מנצח ישראל. ולא כסיסמה, אלא כחוויה חיה שבה אני זוכר בכל עת שאני בנם של הוריי ושל זקניי, אביהם של ילדיי וסבא של נכדיי".

הרב בני נולד למשפחה רבת דורות בירושלים, בבית שגדולי המשפט והאקדמיה הירושלמית היו בו בני־בית. כבר בתיכון ניכר במנהיגותו וארגן מאבק בהתיישבות המסיונרית באזור זיכרון יעקב, הוכר כתלמיד חכם מובהק וכבר בראשית שנות העשרים לחייו הוסמך לרבנות והחל לכהן ברבנות בקיבוץ שלוחות. לאחר מכן הקים את ישיבת בית אורות – ישיבה חדשנית בהיותה בית מדרש פתוח ליצירה ולחידוש, מה שהיווה עבורו פלטפורמה לחלום חייו הגדול – הקמת בית ספר לנבואה.

הוא היה בעל תפיסה מהירה, חריפה וחדה, אך יחד עם זאת התברך בהומור חי ובפשטות, והתקשה לשאת מלל מיותר שאינו מוביל לידי מעשה. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, משום שהתלמוד עצמו אחר כאשר הוא מביא לידי מעשה, היה שב ואומר לנו. והיה מוסיף כי כאשר התורה אינה מזינה ומנשימה את המציאות, את ההוויה האנושית, אינה מחוברת להיסטוריה ולתבונה האנושית, היא אינה תורה.

 
הרב בני התרועע עם גדולי עולם ונותר בפשטותו; בעל שאר־רוח, מנהיגות וחכמת חיים עתיקה עם נמרצות של ילד שיותר מכול אהב אדם באשר הוא, תוך שהוא נאמן לעמדותיו הבהירות והקוהרנטיות וממשיך ללא הרף לחלום ולפעול למימוש אותם חלומות.

הוא היה תלמיד קרוב של הרצי"ה, הרב שלמה גורן ורב אברום שפירא ותמיד ראה את עצמו כ"מרכזניק" בכל דרכיו, אך היה חסר כל עניין בשיח המגזרי־פנימי ורחוק מהפוביה מנורמליות, מאנושיות ומגויים באשר הם. לא עניינו אותו פולמוסים מקומיים ופנימיים – על אף שאם הייתי שואל הייתה לו עמדה בכל עניין – אלא המשיך כל הזמן לפעול להגשמת החלום הגדול, והמעט עזוב, של בניין עם שרידי החרב בארץ אבותיו.

הוא חש בצורה ממש פיזית את חלום ההתנערות מאלפיים שנות עפר וגלות השכינה והדגיש כל חייו את הזכות לחיות בדור הזה. הוא הסתכל על המדינה הזאת בעיניים אוניברסליות וידע שהמדינה העברית הזו היא גם סיפור של העולם, ובמיוחד של המאמינים בתנ"ך.

למול אהבתם הגדולה לישראל של בני המקויה מיפן - שאיתם היה בקשר נמשך של עשרות שנים - אמר כי ניתן לראות באמצעותם את התגשמות נבואת "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה"; כשמקצה הארץ ובאיים הרחוקים אומרים זאת, אולי גם אנחנו נתעורר להבין כי אכן "הגדיל ה' לעשות עמנו", הוסיף.

הוא הקים שדולות פרו־ישראליות בעשרות פרלמנטים ברחבי העולם, כולל בקונגרס האמריקני, והכול מתוך השותפות באמונת הנביאים והשתאות למול התגשמות חזונם. והדגיש כי לנוכח שנאת ישראל הממוקדת כיום באסלאם הקיצוני, זהו חוסר אחריות להתעלם מהאהדה לישראל בקרב קהילות נוצריות ובקרב פרלמנטים ברחבי העולם, וזאת תוך שהוא מתנגד מובהק לכל שיתוף פעולה עם גופים מיסיונריים. ותמיד עשה הכול ללא כל צורך בקרדיט וביחסי ציבור. גם כשהמשפחה אמרה לו שצריך שידעו יותר באמצעי התקשורת על מה שהוא עושה, הוא רק הצביע כלפי מעלה ואמר: הוא יודע. וזה מספיק.

הכרתי אותו מקרוב כשביקשתי להינשא לבתו. תמיד התעניין, העניק מרחב, עזר כשצריך והיה לי למורה ולחותן שהעניק אמון, מרחב וחופש, שידע לתת עצה חדה ופשוטה ברגעי התלבטות, ובעיקר היה סב נפלא לילדינו. כשהיה פוגש בהם היה סב שאין לו דבר בעולמו פרט להם, מתעניין בכל פרט בחייהם, משתובב איתם בהומור, עושה פעלולים וחיקויים כשהם מטפסים על גופו הגדול וזוכר לקנות מתנה ממרחקים לכל אחד מהם.

לפני שש שנים הוא ואמונה עברו לגור בסמיכות להוריו ברחביה שבה גדלו, והיה הולך עם אביו שלוש פעמים ביום לתפילה בשטיבלך השכונתיים שבהם גדל, מתפנה מכל עיסוקיו כדי להיות עם אביו הישיש, האב שאותו ראה כאדם שהשפיע עליו יותר מכל אדם אחר. לא אשכח את שניהם הולכים ברחובות אברבנאל, אבן שפרוט והקליר וסבא מנחם אומר לו בהתרגשות: בני, איזו זכות לחיות בדור הזה, ללכת במדינה שלנו, ברחובות הנקראים על שם גדולי ספרד שלנו.

ושנה לאחר מכן חלה. באנו ביום שישי והוא פתח בפנינו את ליקוטי הלכות וקרא לנו פסקה על התמודדות שנגזרת על האדם וכבר הבנו. אלו היו שלוש שנים שבהן התמודד בעיניים פקוחות עם המוות, קיבל את הייסורים בהכנעה וללא כל תלונה. אז החל ללמוד את מסכת ברכות בעיון, עסוק בכך שלא יוכל לברך ברכות הנהנין על מאכל, ואמר לנו "למות זה לא קשה, אבל האתגר הוא להודות על החיים", וגם בתוך כאביו לא חדל להודות כלפי מעלה על חלקו. ובתוך כל כאביו המשיך להאיץ באשת־בריתו שתמשיך ותכתוב, שתביא את הרומן שלה "בית על מים רבים" לאור עולם, והיה שותף־חי בכל כתיבתה ובפרט ברומן זה.

בשנתיים האחרונות, עת התקשה לדבר ותיקשר איתנו בתנועות ידיים ובכתיבה מעטה, המשיך להיות הוא, נסיך מדורות קודמים שאף ברגעים הקשים ביותר לא חשב שמשהו מגיע לו והיה שרוי בהכרת טובה בלתי נגמרת לכל אחד מהמטפלים בו, ובחיוך עמוק של השלמה ופיוס. ברגעים אחרונים כאן על האדמה ליווינו את אהובנו שתורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצאה בשפתיו בניגון "צמאה" החב"די, מחזירים אותו לשורשי משפחתו בחברון החב"דית, ומניחים אותו סמוך לאביו שכה אהב.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח