ראשי » יהדות » מגזין

לא בשם המפורש: העיתונאים החרדים שמאחורי הצללים

בעולם החרדי שבו עיתונות נתפסת כעניין שצריך להתנצל עליו, רבים מהכותבים מסתתרים תחת שמות עט, ולא תמיד מבחירה. אנשי תקשורת מהמגזר, שחלקם כבר הספיקו "לצאת מהארון", מספרים על החיים מאחורי הפרגוד וגם על השינויים שחלו בתחום

כפי שיודע כל קורא של העיתונות והספרות החרדית, לא מעטים מהכותבים בה עושים זאת בעילום שם. נקדים ונאמר: העיתונות החרדית לא המציאה את הפסבדונים. בעבר היה הדבר מקובל ביותר בעיתונות העברית לדורותיה, החל מתקופת ההשכלה. היו אף כותבים מפורסמים שעל חלק ממאמריהם, מעוררי המחלוקת או כאלה שהשתייכו לז'אנר אחר מכתיבתם הרגילה, בחרו לחתום בשם עט.

אלא שעם השנים הלכה התופעה והצטמצמה וכיום היא מצויה רק בתקשורת החרדית, וגם בה - בעיקר בעיתונות היומית, הממוסדת והמפלגתית. בתקשורת החרדית החדשה, כלומר השבועונים העצמאיים ואתרי האינטרנט, היא קיימת בממדים צנועים ביותר.

חלק מהכותבים האנונימיים צברו מוניטין ותהודה משל עצמם, והאלמוניות מוסיפה להם נופך של מסתורין. כאמור, לא רק עיתונאים אלא גם כמה מבכירי הסופרים החרדים משתמשים בשמות בדויים. כיום כולם יודעים מיהו מ. ארבל, סופר מתח פופולרי במיוחד במגזר, אבל בילדותי לא רק שמו האמיתי סקרן אותנו, אלא גם השאלה אם מדובר בגבר או באישה. עם השנים נפתרה החידה והתברר שמדובר בסופר יאיר וינשטוק, שבכובעו האחר, הגלוי, כותב סיפורת יהודית וחסידית. את ספרות המתח, שנחשבת לפחותה בערכה, הוא בחר לכתוב תחת שם עט.

כדי להשיב לשאלה מדוע כותבים חרדים מוותרים על ההילה והמוניטין ונותרים תחת מעטה אלמוניות, יש להכיר תחילה מוטיב תרבותי בסיסי בעולם החרדי: לא באמת צריך סיבות להסתתר. להפך, נדרשות סיבות להתגלות. כל עוד אין חובה, עדיף להישאר בשושו. למה? ככה, בשביל מה, לך תדע מה יהיו ההשלכות ולאן זה יוביל.

שמות העט מבטאים גישה בסיסית בנוגע לאופן שבו העיתונות החרדית תופסת את עצמה. בעיני כותביה וקוראיה, היא מגלמת פשרה של בדיעבד. האידיאל הוא עולם שכולו תורה, בלי עיתונות או כל תרבות פנאי אחרת. אבל כיוון שבני אדם נזקקים גם למשהו לקרוא לפני שהם נרדמים, כותבים בשבילם עיתונות כשרה לבל ירעו בשדות זרים. הכבוד בעולם החרדי שמור לאנשי התורה ולגדולי הדור, לא לעיתונאים וסופרים, מוכשרים ככל שיהיו.

כשעיתונאי חרדי כותב מאמר דעה זה לא משום שעמדתו האישית נחשבת, אלא כי הוא צינור להשקפת הרבנים המנהיגים. על אחת כמה וכמה כאשר הוא כותב ידיעה חדשותית או סיפור מתח, הוא לא ינפנף בכך שנטש את הכולל לטובת חיים של הבל. כן, בפועל גם לעיתונאים החרדים יש יוקרה. לא צריך לדאוג להם. אבל זו המציאות המעשית, לא האידאל.

הסופר והעיתונאי שלמה קוק הוא העורך הראשי של 'בקהילה', עיתון שהוא החל בו את דרכו ככתב צעיר בגיל 17. אחרי כמה שנות הפסקה שבהן שימש גם דובר בית המנהיג החרדי הקודם, הרב אלישיב, שב אל העיתון כעורך הראשי. הוא עצמו לא היסס להיחשף מהרגע הראשון, אבל מנהליו הם שחששו לתת בימה לבחור כה צעיר.

"כתבתי עוד כשהייתי תלמיד בישיבה, וגם היה לי אישור ממנה", הוא מספר, "ובהתחלה כתבתי בשמי המלא. אחרי כמה חודשים ניגש לאחד ממנהלי העיתון יהודי בן ארבעים ואמר לו ששלמה קוק כותב יפה מאוד, אבל לא מכובד שיהודים מבוגרים יקראו בחור צעיר, כאילו יש לו מה לחדש להם. הפתרון של המנהל היה פשוט: הוא הודיע לי שמהיום אני כותב בשם בדוי".

איך הרגשת כשכתבת בשם בדוי?
"זה הכאיב לי מאוד. הכנסתי את הנשמה שלי בכתיבה, והרגשתי כמו מישהו שגנבו לו את היצירה. התשלום של העוסקים בתחום הזה הוא לא רק הכמה שקלים שהם מקבלים, אלא ההכרה וההערכה. כבר כתבתי תקופה בשמי המלא ובניתי לעצמי גרעין קוראים, ופתאום גונבים לך את זה".

קוק התעקש שגם השם הבדוי יהיה קרוב לשמו שלו, והוא בחר בשם "שלמה מנחם", שהוא למעשה שמו הפרטי המלא. הדרך שלו לחזור לפומביות ולכתיבה גלויה הייתה דווקא באמצעות סיבוב בתקשורת החילונית. "באותם ימים עיתון 'מעריב' הקים את אתר האינטרנט שלו nrg, וייסדו בו ערוץ יהדות. בד בבד עם כתיבתי האלמונית ב'בקהילה', פרסמתי שם מדור תחת שמי המלא. לא עברו שבועיים מאז שהחל המדור להתפרסם, ואותו מנהל קרא לי ואמר שאוכל לחזור לכתוב תחת שמי המלא. ברגע שנהייתי משהו 'שם בחוץ', הפכתי לשם שאפשר להתכבד בו גם בפנים, אף שגילי הצעיר לא באמת השתנה".

כיום, בתפקידו כעורך העיתון, קוק עושה הכול כדי לגרום לכותביו לעמוד מאחורי כתבותיהם, בפנים גלויות ובשם מלא. לדבריו, התופעה הולכת ופוחתת, וב'בקהילה' שבעריכתו כמעט אין כותבים חסויים. "זה תהליך שמתרחש, ואני משתדל מאוד לגרום לכותבים לא לחשוש. כתב צריך להיות אבא של היצירה שלו ולא להתחבא. אני מאמין שמי שכותב בשם בדוי מסוגל לחפף הרבה יותר. עיתון זה לא פשקוויל, והוא צריך להתנהל בצורה רצינית. היום יש הרבה יותר גאווה להיות עיתונאי וזה הופך למקצוע רשמי, אז החשש פוחת".

כמה סוגים יש בשמות עט. ישנם כותבים שמפרסמים תחת אותו שם עט באופן קבוע, ושם זה הופך למוכר וצובר אוהדים, אף שהקוראים אינם יודעים מי עומד מאחוריו. בין הכותבים שהחלו כך יש מי שזהותם הפכה לגלויה עם השנים, אך בינתיים שם העט הפך למותג בפני עצמו, ובמותג, כידוע, לא נוגעים, אף שהחשש המקורי כבר פג.

דוגמה לשם עט שהפך למזוהה עם הכותב באופן מוחלט, הוא זה של ידידיה מאיר. עד היום בני משפחתו וחבריו הקרובים מכנים אותו בשם 'שלמה', השם שאיתו גדל. כשהחל את דרכו העיתונאית בחר מאיר להזדהות בשמו השני והמוכר פחות, אך לאחר שהשם 'ידידיה מאיר' הפך למותג בזכות עצמו, הוא נותר עמו.

סוג שני הוא שמות עט מערכתיים. ברבות מהמערכות התקשורתיות החרדיות קיים מאגר של שמות עט, והכותבים נוטלים בכל פעם אחד מהם ומשתמשים בו. שמות אלה משמשים לעתים למאמרי מערכת או לכתבות רגישות, וברחוב החרדי הכול הרבה יותר רגיש. כתבה נגד עסקן פלוני או קהילה מסוימת, או כזו שמביעה ביקורת מרומזת על רב, עשויה להקשות על חייו של המפרסם. כך מתפרסמים תחקירים תחת שם עט אף שהכותב מוכר בשמו, אך בפרסום הספציפי הזה הוא בחר להישאר חסוי.

וישנן כמובן הנשים הכותבות. במקרה שלהן חלפו שנים רבות עד שעצם עבודתן העיתונאית התקבלה כעניין לגיטימי. עיתונאי הוא מקצוע שדורש חיכוך מתמיד עם מגוון גורמים, ולפיכך נתפס כפחות מתאים לאישה החרדית. לא רק הכותבות היססו לעמוד מאחורי מילותיהן, אלא גם המערכות חששו להודיע שהן מאפשרות את ההתפתחות החדשה.

אשת התקשורת שלהבת חסדיאל הייתה הכתבת הפוליטית הראשונה בתולדות התקשורת החרדית. תחילה בביטאון ש"ס 'יום ליום', ולאחר מכן ב'בקהילה'. ב'יום ליום' פרסמה בשמה המלא, אבל ב'בקהילה' זה היה מורכב יותר.

"בתחילה כתבתי תחת השם ש. חסדיאל, אבל אז הרבה חשבו שאני גבר", היא מספרת. "המלחמה הראשונה הייתה לשנות את השם הבדוי עצמו, עד שהצלחתי והתחלתי לפרסם תחת השם ח. שלהבת. השם שלהבת איננו מצוי כל כך, בטח לא במגזר החרדי, והוא היה די מזוהה עמי. כשפרסמתי בשם הזה כבר ידעו שזו אישה ושזו אני, אבל מבחינתי זה לא היה מספיק. לא יכולתי להבין למה כל הבכירים החרדים משתפים איתי פעולה בלי שום התנגדות, אבל באופן רשמי אסור לתת לזה ביטוי.

"היה שלב שכבר רציתי לעזוב את הסיקור החדשותי, אבל לא רציתי לעשות את זה לפני שאני מנצחת ומפרסמת תחת שמי המלא. רק אחרי שזה קרה ומעל הכתבות הפוליטיות התנוסס שמי המלא, הרגשתי שאני יכולה להמשיך לאתגרים הבאים. עד היום, זו אחת הגאוות המרכזיות שלי, שבירת תקרת הזכוכית הזו".

לפני שלוש שנים חשפה אסתי רידר בראיון ל'ידיעות אחרונות' כי הטור המדיני שהתפרסם בשבועון החרדי 'משפחה', תחת שם העט הגברי ארי סלומון, היה פרי עטה. רידר, פמיניסטית חרדית החברה בארגון 'נבחרות' הנאבק לשילוב נשים בפוליטיקה החרדית, טענה כי מערכת העיתון היא שדרשה ממנה לכתוב תחת שם גברי, והיא הסכימה לכך מחוסר ברירה. מנגד, ב'משפחה' הכחישו את הדברים וטענו כי הייתה זו בחירה שלה.

המעבר מהשם הבדוי להופעה גלויה, מעין "יציאה מהארון" אם תרצו, היא עניין רווי התלבטויות. כאמור, חלק מהשמות הבדויים צוברים מוניטין משל עצמם, וקיים חשש שהשם המלא יצריך להתחיל הכול מחדש. דרך אחת להתגבר על המכשול הזה היא להפוך את היציאה עצמה למתוקשרת, כך שהזהות בין השם החדש לישן תהיה ברורה לכולם.

עקיבא ווייס, כיום כתב הדסק הכלכלי של תאגיד השידור הציבורי 'כאן', החל את דרכו ככתב בקווי החדשות הטלפוניים - 'קווי הנייעס' בעגה החרדית. לאחר מכן שימש הכתב הפוליטי של אתר החדשות החרדי 'קוקר', ומשם עבר לאתר 'בחדרי חרדים'.

בתחילת דרכו פרסם ווייס את ידיעותיו וכתבותיו תחת השם אבי שיף. "לא הכי מקובל לעבוד לפני החתונה", הוא מסביר, "והיחס לעיתונות אצלנו שונה מהיחס ברחוב הכללי. ברור שלברנז'ה יש ההילה שלה, אבל עדיין ההערכה גדולה יותר לאברך שיושב ולומד בכולל. אז עוד לא ידעתי אם אני מתכוון לעסוק בעיתונות לאורך זמן. זה היה תחביב שהחלטתי לנסות, ובשביל ניסוי לא היה שווה לי להיחשף".

כשהחל לסקר את הכנסת, ובפרט מאז שעבר ל'בחדרי חרדים' הנחשב, הפרסום תחת שם עט נעשה עניין מסובך. "הרבה הכירו אותי תחת השם אבי וקראו לי ככה גם ביום-יום, והרגשתי שזה מוזר. היו גם מקרים מצחיקים, למשל כשביקשתי להיכנס למסיבות עיתונאים וברשימת המוזמנים הופיע אבי שיף, אבל בכניסה הוצאתי תעודת זהות הנושאת  את השם עקיבא ווייס. היו לי בעיות בכניסה למקומות כאלה".

החברים שלך שאינם מהברנז'ה ידעו שאתה עוסק בעיתונות?
"לא כולם. השם הבדוי תפס בזכות עצמו. הייתי עולה לשידור ברדיו, וקרה שמישהו אמר לי שזיהה את הקול שלי. אבל בגדול, הכירו את אבי שיף. עקיבא ווייס נשאר בצללים".

כשהפרסום של אבי שיף החל לתפוס תאוצה, בחר עקיבא ווייס לשקול זאת שנית. "אני זוכר את ההתלבטות. עשינו אז שבת כמה חברים מהתחום יחד, והתלבטנו אם עליי לצאת החוצה. יועץ התקשורת ארי גלהר ואיש 'גלי ישראל' יוסי בן עטר דחפו אותי לצעד הזה, שכבר היה בלתי נמנע. ידעתי שאני הולך להמשיך בתקשורת, וכבר לא היה עניין להסתיר".

במוצאי אותה שבת ביקש ווייס מעורכיו ב'בחדרי חרדים' שיפרסמו ידיעה שלו תחת שמו המלא. למחרת, כשעלה לשידור בתחנת הרדיו החרדית 'קול חי', עשו לו כבוד של ממש. המגיש פתח את השיחה עמו בהסבר למאזינים כי הקול הבא מוכר להם תחת השם אבי שיף, אבל לא עוד. הפרסום עזר לו להפיץ את הבשורה, ורבים ממקורותיו הזדרזו לשנות את השם גם ברשימת אנשי הקשר במכשירים הסלולריים. עד היום יש עוד כאלה שקוראים לו אבי, אבל באופן יחסי הניתוח הצליח והחולה לא מת. את השלב הנוכחי בקריירה שלו, בתאגיד 'כאן', הוא כבר החל כמובן בשמו המלא.

העבודה העיתונאית שלך השתנתה כשהתחלת לפרסם בשמך האמיתי?
 "יש איזשהו הבדל", מודה ווייס. "גם כשכתבתי תחת שם בדוי הייתי אחראי למה שאני מפרסם ודאגתי שהדברים יהיו מהימנים באופן מלא. אבל אין מה לעשות, כשאתה רואה את השם שגדלת איתו מילדותך מעל הכתבה, אתה מרגיש שהיא מחוברת אליך והאחריות גדלה עוד יותר".

משה ויסברג (שם בדוי) הוא כתב הקהילות וחצרות החסידים של 'בחדרי חרדים'. זהו תחום שאין לו מקבילה בתקשורת הכללית, אבל כתבי הקהילות החרדים הם עיתונאי השטח הצבעוניים ביותר. החברה החרדית, המונה קרוב למיליון נפש, כוללת אינספור תתי-קהילות.

התקשורת החרדית מרבה לעסוק בסוגיות החרדיות המשותפות, כמו סיקור מנהיגי-העל, חברי הכנסת ונושאי דת ומדינה, אבל החדשות החמות ביותר, הנייעס, מופיעות פעמים רבות דווקא בידיעות המסקרות את המתרחש בתוך מגוון הקהילות. ויסברג משתייך לאחת המשפחות החשובות בציבור החרדי, ושמו האמיתי מפורסם בקרב מעגלים נרחבים. למרות זאת, הוא בוחר שלא להיחשף לחלוטין.

"נכון שהברנז'ה יודעת מי אני וגם אחרים, אבל השכנים שלי בבניין לא בטוח יודעים מי אני", הוא מסביר את בחירתו. "הגישה שלי היא שלא כל העולם צריך לדעת. אני נוסע באוטובוס או עושה קניות, למה כולם צריכים לדעת שאני כותב. לא רואה בזה שום עניין. אני שלם לחלוטין עם מה שאני עושה, ועדיין, אני לא אוהב להתבלט. פה ושם העבודה ככתב באתר אינטרנט גם יכולה לעשות לך קצת בעיות, אף שהמלחמה של הרבנים באתרי האינטרנט בגדול הסתיימה".

ויסברג מחזיק גם בחשבון טוויטר פופולרי, תחת אותו שם בדוי. רבים מעוקביו הם חילונים, הנהנים מהצוהר הייחודי שהוא מספק להם לנבכי המגזר ולהתרחשויות הפנימיות ב'טישים' החסידיים.

אתה לא חושב ששם בדוי הוא למעשה סוג של פחד?
"ממש לא", משיב ויסברג. "אני משקיע מאוד בעבודה, ומפרסם תחת שם עט שהפך לשם טוב ואמין ומספק זוויות מעניינות. המקורות שלי והמסוקרים שעליהם אני כותב יודעים מי אני, ואם יש תלונות יש להם לאן לפנות. אני לא בורח מאחריות. אבל פרסום? אני לא צריך את הכבוד הזה".

בשלב מסוים תעבור לפרסם תחת שמך האמיתי?
"לא חושב שזה יקרה".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg